לפני כמה שנים הרציתי בכנס על יהדות ודמוקרטיה. בסוף ההרצאה פנתה אליי דמות בכירה במפלגת הבית היהודי דאז והציעה הצעה של רצון טוב, שתמנע מחלוקות. ״מה דעתך שנכונן אמנה שלפיה אישה שמשרתת את הציבור, למשל פקידה בבנק או מרצה באוניברסיטה, תתחייב להגיע לעבודה בחולצה עם שרוולים קצרים, כאלה שמכסים לפחות את הכתפיים?״ השבתי לה שהרעיון קוסם במבט ראשון, אבל שברור לה ולי שבתוך שנים ספורות נתבקש להאריך את השרוול עד מתחת למרפק, ואחר כך עד מפרק היד. ככה זה עם פשרות המבוססות על רעיונות שמלכתחילה אין לקבלם בחברה דמוקרטית, כמו הרעיון שזו אחריותן של נשים לרסן את מחשבותיהם ופעולותיהם של גברים, פן יגבר עליהם יצרם.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

אני נזכרת ברגע ההוא, שבו סירבתי להירתם ליוזמה של רצון טוב ולהצעת פשרה חיובית בסך הכול, כשאני מהרהרת באתגר הקיטוב והתפוררות הלכידות והאחדות במדינת ישראל של היום. הקיטוב במקומותינו בשלוש השנים האחרונות עמוק ומדאיג, עד כדי כך שהאמירה שייתכן שתפרוץ בישראל מלחמת אזרחים כבר איננה נחשבת נדירה או פרובוקטיבית במיוחד. למרות מופעי הסולידריות המרשימים שהתגלו במדינה בעקבות השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, הן בחברה האזרחית שנכנסה בנעלי הממשלה הלא מתפקדת, והן בנכונותם של חיילים ומילואימניקים למסור את נפשם במלחמה, המחלוקת לא הושהתה או עומעמה לרגע. כבר למחרת הטבח פרצו מאבקי נרטיב רעילים המתחרים על שליטה במסגור המחדל ובהפניית אצבע מאשימה לאחראים לו, ומהר מאוד הפכו נתניהו ומפלגת הציונות הדתית גם את סוגיית החזרת החטופים לעניין פוליטי, עכור, זהותי ומקטב. חקיקת ההפיכה המשטרית גם היא לא פסקה לרגע למרות המלחמה, והציבור בישראל משוסע עמוקות ביחס אליה.

על רקע זה מובן מדוע נוסדו המיזמים הרבים המבטאים שאיפה לאחדות ולהסכמות, שיאחו את הקרעים ויאפשרו להמשיך קדימה יחד (למרבה הצער, לעיתים קרובות השאיפה לאחדות מתמקדת רק בשסעים בקרב הציבור היהודי בישראל, ואיננה כוללת את הערבים): התארגנויות דוגמת תנועת "הרבעון הרביעי", יוזמות כמו "חוקה רזה", ריבוי מפלגות המרכז המבקשות לקרוץ לימין ולשמאל המתונים, הורים שכולים שהקימו את "מדד הדיבור המפלג", יוזמות של הנהגה דתית ועוד. הכמיהה לאחדות היא כאמור מובנת (אם כי אפשר וצריך לדבר על השאלה אם זו השאיפה הנכונה, או שמא מוטב לשאוף ליעדים אחרים, כמו סולידריות), ועם זאת, בדברים הבאים אני מבקשת ללמד סנגוריה על החשיבות שבניסוח מחלוקות ובליבונן. אטען שאם ההגעה לאחדות תיעשה תוך קיצורי דרך שתובעים מהצדדים – או לפחות מחלקם – לעמעם ולטשטש את ערכי הליבה שלהם, להתפשר על המחויבויות העמוקות ולהשתיק את הכאבים המכוננים, אחדות תהיה מסגרת שברירית, חלולה וריקה מתוכן, שלא תחזיק מעמד לאורך זמן.

השאיפה לאחדות לעיתים לא מאפשרת לנו להכיר בסכנה אחרת: שמא הימנעות מהכרעה בגלל סכנת הקיטוב תיצור מציאות מקטבת יותר. בעבר כאשר התפשרו בישראל על סוגיות מקטבות כדי לשמור על אחדות, זה נגמר בבכי. כך למשל, הכרזת העצמאות קובעת שתהיה לישראל חוקה ״שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948״. לאור המחלוקות העזות שהיו צפויות להתגלע – בעיקר בגלל התנגדות ההנהגה הדתית לעגן בחוקה את הזכות לשוויון, שאיימה לכרסם במונופול של הממסד הדתי – הפשרה הייתה להקים ועדה שתחוקק את חוקי היסוד פרקים־פרקים. אפשר לנסות לדמיין כמה קיטוב היה נחסך מאז נאומו של שר המשפטים יריב לוין בינואר 2023, אילו מעמדם של חוקי יסוד ויחסי הכוח בין שלוש הרשויות כבר היו מוסדרים, ועיגונן החוקתי של הזכות לשוויון או של עילת הסבירות לא היה כה שברירי.

בנוסף, לעיתים הקהיה של מחלוקות איננה כנה אלא משמשת צעד אסטרטגי, שמטרתו להסתיר את העובדה שלמעשה ההכרעה כבר הושגה, וצד אחד – הצד המטשטש את המחלוקת – הצליח לכפות את השקפתו על הצד האחר. מייסדי הציונות הכירו היטב את האפקטיביות של הגישה הזאת, שלפיה לפעמים מוטב לא לצאת בהצהרות גדולות ולהיתלות בעקרונות, אלא פשוט לקבוע עובדות בשטח. כמאמר השיר, ״דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב – כך נפדה אדמת העם, מצפון עד נגב״.

במקרים כאלה דיאלוג אמיתי – כזה שיתאפיין בקשב הדדי ויאפשר להיפגש בנקודות אמצע כלשהן, באופן שיכאיב במידת־מה לכל אחד מהצדדים – אינו בא בחשבון. השאיפה המזויפת להסכמות היא דרך יעילה להותיר על כנה את המציאות המקפחת את הזכויות הבסיסיות של אחד הצדדים. כשהשיחה מוצגת כניסיון כן ושופע רצון טוב להגיע לאחדות, בעוד למעשה רק תוצאה סופית אחת היא אפשרית – זו של הצד שמבחינתו אין מקום להתפשר – קשה לזהות שהיא מתנהלת בתנאים לא שוויוניים מבחינת יחסי הכוחות בין הצדדים. בניסוח מפורש יותר: הדיבור בשבח האחדות ואיחוי הקרעים מסווה לעיתים קרובות את העובדה שלמעשה, בסופו של דבר, מדובר במנגנון של פשרות חד־כיווניות: החילונים יסיגו את מחויבויותיהם מפני מחויבויות דתיות; הליברלים יוותרו לשמרנים; הנשים יתחשבו בגברים.

בדברים הבאים אדגים טענה זו באמצעות סוגיה שסביבה התגלע בשנים האחרונות אחד הוויכוחים העזים והסוערים ביותר בישראל – היקפיה וצביונה הלגיטימיים של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי.

תפילה בהפרדה במרחב הציבורי: פשרה שבסופה קיטוב

במחלוקת שפרצה בישראל סביב התפילה בהפרדה מגדרית שארגן ארגון "ראש יהודי" בכיכר דיזנגוף ביום כיפור תשפ״ג, ערב השבעה באוקטובר, הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון קבעו נחרצות שרשות ציבורית מחויבת לספק את שירותיה, ובכלל זה הקצאת מקום וחופש תנועה במרחב הציבורי, באופן שאיננו מפלה בין גברים לנשים. מכאן שאין לה סמכות להתיר תפילה בהפרדה במקומות שאינם בתי כנסת או סביבתם המיידית. במוצאי יום הכיפורים תשפ״ג התבטאו בנושא פוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית (היהודית), בקינה משותפת על אובדן האחדות ועל כך שבישראל לא נותנים ליהודים להיות יהודים.1

הוויכוח התעורר שנית בתשפ״ד: המלחמה לא מנעה מ"ראש יהודי" לעורר מחלוקות מקטבות בזמן שבו נחוצה סולידריות, וזו הדגמה אחת מני רבות לכך שהמתינות והוויתור נדרשים בדרך כלל רק מצד אחד. הפעם בתי המשפט כבר היו פחות נחרצים. בית המשפט המחוזי ציין את הפגיעה ברגשות המתפללים, שנמנע מהם להתפלל "לפי מנהגם דווקא בפרהסיה, באופן המוציא לפומבי את השקפתם הדתית ומכריז עליה בגלוי. לדידם, התחושה שלפיה המרחב הציבורי בעיר תל אביב סגור בפני ׳מסורת ישראל סבא׳… שורטת את דפנות ליבם…"2 לכן, כך פסק, על העירייה לשקול שוב את מדיניותה. הפגיעה ברגשות תושבי תל אביב שחשו שנכפים עליהם ערכי יהדות משיחית לא הוזכרה או הובאה בחשבון.

בקשות להתחשבות ולדרך ארץ הן מנגנון יעיל להסוות את העובדה שמדובר בשאלות פוליטיות רבות־משמעות, שעניינן אינו ויתורים קטנים אלא חלוקת העוגה והכוח. נשים מכירות זאת היטב. החִברוּת שלהן במשפחה ובבית הספר, במקום העבודה וברחוב – מעתיר עליהן מצבים שבהם הן מתבקשות לזוז מעט הצידה, לוותר, להיות מנומסות כי זה ימנע מחלוקת ואי־נעימות. שום דבר רע לא יקרה להן באמת. זה נהנה, וזו לא חסרה.

כאשר השאלה הגיעה לפני שופטי בג"ץ, הם ניהלו את הדיון ביחס לתפילה בהפרדה מתוך חתירה להגיע לפשרה ולהימנע מכתיבת פסק דין עקרוני.3 אפשר להבין את השאיפה הזאת. בוודאי בזמן מלחמה אין להרבות מחלוקות. משלא צלחו ניסיונותיהם החוזרים ונשנים לעודד את הצדדים למצוא סידור שיהיה מקובל עליהם, הם נאלצו לכתוב פסק דין. אך גם פסק הדין מנסה להימנע מלתאר באופן בהיר את מאזן הזכויות בין הצדדים, בנימוק שממילא אין מדובר באירועים רבים שיתקיימו במקומות מרכזיים – ״מדובר באירוע חד־פעמי במהותו, שמבוקש לקיימו בערב ובמוצאי יום הכיפורים (ואולי גם בעוד פעם או פעמיים בשנה)״ – וההפרדה תותר רק במקומות לא אינטנסיביים מבחינת שימוש הציבור.4

בעקבות פסק הדין ביקשו תושבי תל אביב לקיים בו דיון נוסף. הבקשה נדחתה, אבל נימוקי הדחייה הבהירו את גבולות הקביעות בפסק הדין של בג"ץ ומנעו פרשנות רחבה יותר שלו, שתאפשר לעיריות לאשר אירועים או תפילות בהפרדה מגדרית.5 מבלי להיכנס לנפתולי הדוקטרינה המשפטית שפותחה בהחלטות אלה, מדובר בהחלטות עמומות, שאינן מכריעות בסוגיה באופן מובהק די צורכה. מצד אחד, נקבע בבירור שברירת המחדל היא שאין להתיר הקצאת שטח ומשאבים עירוניים לאירועים בהפרדה מגדרית, שכן הם פוגעים בשוויון ובכבוד האדם. מצד שני, עיריות מוסמכות לעשות זאת מתוקף סמכותן הכללית וחובתן לשרת את התושבים, ועליהן להימנע מאפליה ולספק שירות שווה לכלל הזרמים הדתיים.

בית המשפט הורה לעירייה להתיר ל"ראש יהודי" לקיים את התפילה, אבל במקום שהוגדר כמרכזי פחות באופיו – גן מאיר. התפילה לא התקיימה לבסוף. אולי כי "ראש יהודי" הבינו שמדובר בגן המזוהה עם המרכז הגאה הסמוך לו, אולי בגלל שהרב הספרדי הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, כינה את התפילות בחוצות העיר חילול השם, ואולי לטובת האחדות: "ראש יהודי" הודיעו שהם מעדיפים לנקוט צעד אחראי ולהיות ״מהנעלבין ואינן עולבין״.

הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל זאת, אני מסתכנת בתחזית ששאלת התפילות בהפרדה בשטחים ציבוריים תתפרץ שוב ושוב לחיינו בשנים הקרובות, תוך שהבקשות לקיים תפילות בהפרדה מגדרית יתרחבו מיום הכיפורים אל חגי תשרי ומשם אל חגים אחרים, ומכיכר דיזנגוף לגן החשמל בדרום תל אביב, וממנה לערים וליישובים ברחבי הארץ. פסק הדין איננו מסיר את העמימות בדבר המצב המשפטי ואינו מספק תשובות לשאלות המהותיות שהתעוררו ויתעוררו שוב בעתיד. הוא מנמק שממילא מדובר בזכות שהיקפה מצומצם – ההפרדה תותר רק בשטחים ציבוריים לא מרכזיים ובתדירות מוגבלת – וכי יוקפד על הקצאת שטחים שווים לגברים ולנשים. בהיעדר פסיקה המבהירה את התשובות לשאלות אלה, הדרך לשמירה על השוויון המגדרי במרחב הציבורי מפני אירועים בהפרדה תהיה דרך מפותלת ומאתגרת אפילו יותר משהייתה לפני שניתנו פסקי הדין. תפילה בהפרדה במרחב הציבורי תתרחב, לאט או מהר אבל בטוח, ובכל מקרה ייקבעו עובדות בשטח; והמחוקקים, בתי המשפט ורשויות השלטון – ימשיכו לחפש אחדות.

היה אפשר לדון בהרחבה בדוגמאות נוספות. למשל, ההימנעות ארוכת השנים של בג״ץ מלספק לנשות הכותל סעד ממשי מעבר להצהרה העקרונית על זכותן להתפלל בכותל כדרכן (והנה, שלושים ושש שנה מאז הוכרה זכותן, נשות הכותל עדיין נתקלות באלימות על בסיס חודשי). או למשל, פסק הדין בעניין ״קווי המהדרין״, שאמנם שיקף זעזוע מהרעיון שיהיו בישראל אוטובוסים הכופים על נוסעות ונוסעים סידורי ישיבה על פי מין, אבל התיר לפתוח את הדלת האחורית, ובכך הקשה על הנשים שאינן רוצות לשבת בהפרדה לממש את חירותן (לכן נשים חשופות לאלימות ולכפייה באוטובוס גם מעבר לאזורים חרדיים, לעיתים משלב ההמתנה בתחנה, ולכן גם נרשמו מקרים של אוטובוסים שהוגדרו כקווים לגברים בלבד). או למשל, בג״ץ ההפרדה באקדמיה, שאמנם פסק שההנחה היא שהפרדה פוגעת בשוויון, אבל התיר להמשיך לקיים אותה תוך קביעת סייגים לפגיעה מידתית בשוויון (אף אחד מהסייגים שנמנו, מהפסקת אפליית המרצות ועד תחימת ההפרדה רק לכיתות הלימוד ולא למרחבי הקמפוס – איננו נשמר או מיושם).6

לעומת המקרים הללו, כאשר הכנסת, הממשלה או בתי המשפט שרטטו בבהירות את הקו האדום שממנו אסור לפגוע בשוויון המגדרי גם לנוכח אינטרסים דתיים מתנגשים – שוב ושוב ניצח השוויון. הניצחון עבר תמיד דרך דחיית ניסיונות קורצים ומתעתעים להימנע מליבון המחלוקת וגיבוש פשרות בשם ריבוי האחדות בעם. הדוגמאות לכך רבות. כשתחנת רדיו חרדית טענה שהתערבות במדיניותה שלא להשמיע נשים בשידוריה תפגע בחופש הדת שלה וגם בנשים החרדיות שמזדהות עם מנהגי קהילתן – בתי המשפט הבהירו נחרצות שאין מה לעשות; כתחנה ציבורית, עליה לאפשר לנשים להשתתף בשידורים.7 גם כאן הפיתוי להימנע מהכרעה היה גדול נוכח הפוטנציאל הנפיץ שלו והמחלוקות סביבו. והנה, מאז הפסיקה נשים משדרות בתחנה. אם נחזור יותר ממאה שנה אחורה, זה היה גם גורלו של הוויכוח המפלג על מתן זכות בחירה לנשים למוסדות היישוב העברי. ההתעקשות על הצבעה שווה, בזכות סופרג׳יסטיות נוסח ישראל, הייתה הימור מסוכן נוכח איומי הפרישה של תנועת המזרחי.8 אך ההכרעה במחלוקת השתלמה, עד כדי כך שכיום היא איננה עוד מחלוקת.

גישת נשים למבחני הסמכה לרבנות: הכרעה במחלוקות מול פשרות לשם אחדות

בשנת 2018 עתרו לבג״ץ נשים מלומדות בהלכה, וביקשו שיורה לרבנות הראשית לאפשר להן לגשת למבחני ההסמכה לרבנות. הרבנות הראשית התנגדה בתוקף, וגררה רגליים בהליכים המשפטיים במשך כשש שנים. לבסוף קיבל בג״ץ את העתירה, ולאחרונה קבע שעל הרבנות הראשית לנהוג בשוויון על פי חובתה כרשות ציבורית, ולאפשר לנשים להיבחן במבחנים בהיעדר סיבה חוקית להבחנה על בסיס מין.

בניסיון לצאת מהמצר ולהימנע מקיטוב מיותר, הציע השר מתן כהנא בעת כהונתו כשר לשירותי דת שהנשים המלומדות יוכלו לגשת לבחינות ממשלתיות, מקבילות ברמתן ובתוכניהן לבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית. הנשים שיעברו את הבחינות אמנם יעשו זאת בנפרד, אך זו תהיה הפרדה שווה. בג״ץ פסל את המתווה הזה לא רק מכיוון שבמשך שנים הוא לא הבשיל לכדי תוכנית מעשית שתחל בעתיד נראה לעין, אלא אף משום שגם במצב של ״נפרד אך שווה״ חובה על ״המבקש להפריד בין גברים לנשים לגבי מתן טובין ציבורי מסוים, לבסס את ההבחנה שביסוד ההפרדה על תכלית עניינית ומוצדקת״.9

מקרים מקבילים שבהם העדיף בג״ץ לשמש כשמרטף ולעודד את הצדדים למצוא פתרון על פני כתיבת פסק דין – נמשכו אפילו יותר שנים, כמו עניין זכותן של נשים לכהן כמנכ״ליות בבתי דין רבניים. במקרה של גישה למבחני ההסמכה לרבנות, אחרי שש שנים מתחילת ההתדיינות החליטו השופטים לכתוב פסק דין מהותי, שיבהיר מה הדין.

גם במקרה זה ניתן פסק הדין חרף העובדה שלוּ בג"ץ היה נמנע מפסיקה נגד הרבנות הראשית והציבור שהיא מייצגת, בוודאי בתקופה של דה־לגיטימציה למערכת המשפט וקיטוב חריף, הוא היה חוסך בוודאי מחלוקות בעם. שכן המאבק בשנות ניהול ההתדיינות בתיק היה סוער. כך בתגובה לעתירה השערורייתית בעיניו, יזם חבר הכנסת דאז משה ארבל תיקון לחוק, ולפיו הרבנות הראשית לא תיחשב כמפירה את החוק ומפלה נשים כשהיא ממנה רק גברים לתפקידים דתיים לפי הדין הדתי. התיקון המוצע היה אמור להעניק לרבנות הראשית סמכות לקבוע לפי שיקול דעתה מהם תפקידים דתיים, תפקידים שבהם נשים לא יוכלו לכהן.10 בדברי ההסבר לתיקון נאמר שמטרתו היא ״לשמור על שיעור קומתם ההלכתי והציבורי של נושאי תפקידים אלו״. רוצה לומר: נשים יגרמו לשחיקה ולזילות במעמד התפקיד ולשחיקה בסמכויותיו רק מכיוון שהן נשים. הזדמן לי לשאול את משה ארבל באופן אישי למה הגיש את הצעת החוק הזאת, ומה פשרו של הנימוק המעליב בדברי ההסבר. הוא השיב שזה בגלל העתירה בנוגע למבחני ההסמכה. לא יקום ולא יהיה שנשים ייגשו למבחני ההסמכה לרבנות, המשיך. עד כדי כך הייתה העתירה מרגיזה, מקטבת ובעלת פוטנציאל נפיץ.

רק פרשת לאה שקדיאל השתוותה לפסיקה זו בדרמטיות שלה. כזכור, שקדיאל הגישה בסוף שנות השמונים עתירה המבקשת להכיר בזכותה לכהן במועצה דתית, וזאת על אף התנגדותה הנחרצת של הרבנות הראשית. נציג השר לענייני דתות טען שמינויה של העותרת ״יגרום לשיבושים, לתקלות ולאי־תפקוד של המועצה המקומית בירוחם״ (בשל המחלוקת שמעוררת כהונת אישה במועצה דתית).11 הרבנות אף פרסמה פסק הלכה שלפיו חל איסור על כהונת נשים במועצות דתיות. בג״ץ קיבל את העתירה, וכיום נשים מכהנות במועצות דתיות ולעיתים אף עומדות בראשן.

הניסיון לשער מה היה קורה אילו הייתה שקדיאל מסכימה להתפשר כדי לא להרבות מחלוקות בעם מעלה הרהורים נוגים: סביר להניח שלא היו היום נשים במועצות דתיות, בוודאי לא מתוקף זכות שעוגנה בפסק דין מונומנטלי. את ההנמקה המובילה והנרחבת בעניין שקדיאל כתב השופט מנחם אילון, תוך שהוא סוקר בפירוט סוגיות אנלוגיות שסביבן ניטשו ויכוחים הלכתיים – זכות הבחירה לנשים ולימוד תורה של נשים. מכיוון שהרבנות הראשית לא הציגה טעמים מהותיים לפסילת כהונתה של שקדיאל, אין מנוס מהמסקנה שהפסילה מבוססת על קריטריון המין, שהוא קריטריון פסול בחוק, וגם, כפי שאילון מנמק בהרחבה, איננו מתחייב בהכרח מההלכה היהודית, שרבו בה הדעות בסוגיות אלה, ושהיא דינמית מבחינת המנהגים בחיי הקהילות.

בשבח חידוד המחלוקות

התחום של הפרדה בין המינים והדרת נשים מדגים אפוא שלפעמים מסמוס המחלוקת מזיק. כאשר מתפנים ללבן את המחלוקות, לאחר שמתבהרים נזקי העמעום, כבר מאוחר מדי לתקן; הטעות קנתה לה אחיזה, וכבר קשה להחזיר את הגלגל לאחור.

בספרן החשוב שפורסם לא מכבר, Holy Religion: Religious Feminism and the Transformation of Judaism and Women’s Rights in Israel, מציגות רונית עיר־שי ותניה ציון־וולדקס תיאוריה שנועדה לסייע בַּהכוונה מתי על בית המשפט להושיט סעד לפמיניסטיות דתיות המבקשות שיגן עליהן מפני אפלייתן בקרב קהילתן, וכן לחזות אם ומתי תצליח הכרעה משפטית לטובת השוויון המגדרי להניב שינוי ממשי.12 התיאוריה המרתקת והמנומקת ראויה לדיון נרחב מזה המתאפשר כאן, אולם אני מזכירה אותה מכיוון שחלק מרכזי מהמוטיבציה לפתח אותה הוא, להבנתי, השאיפה להגן על האחדות בקרב הקהילה הדתית. זו שאיפה מובנת לאור רגישות הסוגיות והקריטיוּת של הצורך להצליח במאבקים לשוויון מגדרי פנים־קהילתי.

עיר־שי וּוולדקס מזהירות שהתערבות במנהגי הקהילה ברגל גסה מדי מצד רשויות החוק האזרחיות לפני שהנרטיב הקהילתי בשל לכך, עלולה להיגמר בתגובת־נגד בדמות השתקת המאבק ודה־לגיטימציה שלו. גם אם הפרקטיקות הקהילתיות שבהן מדובר מפירות את זכויות האדם של נשים דתיות, ראוי, לדעת הכותבות, שהמשפט ייחלץ להגנתן של נשים אלה רק כאשר הנרטיב הקהילתי יהיה בשל לקבל את השינוי. הכותבות מציעות קריטריונים לבחינת מידת בשלותו של הנרטיב, וכן קריטריון מהותי לתעדוף, שלפיו יש לקבל את העתירות במקרים של פגיעה בליבת כבוד האדם (dignity), אך להיות מוכנים יותר להמתין וזהירים במקרים של פגיעה פחות מהותית בהיבטים אחרים של כבוד (respect או honor).13 עיר־שי וּוולדקס טוענות, תוך הישענות על מונחיו של רוברט קאבר,14 שהנומוס, החוק, נשען פעמים רבות על הנרטיב, על הפרקטיקות ועל האמונות הרווחות. אך המקרים שנסקרו פה מדגימים שלעיתים על הנומוס לעצב את הנרטיב החברתי–קהילתי, ולא להפך.

כך בנוגע לפסיקתו של מנחם אילון בעניין שקדיאל, טוענות עיר־שי וּוולדקס כי היא נשענה על מה שכבר היה ניתן לדמיין אותו בתוך הקהילה הדתית שאליה השתייכה שקדיאל; על פרקטיקות שהתבססו בקרב קהילות דתיות – הן של נשים הלומדות תורה והן של השתתפות נשים בפוליטיקה ובמוקדי כוח. אולם זהו טיעון בעייתי. באותה מידה היה אפשר לראות בזמן אמת את הפסיקה של אילון כמעצבת נורמה חדשה ודרמטית, שעד אז היה קשה לדמיין שתתאפשר. שהרי מאז קום המדינה ועד פסק דינו – נשים לא לקחו כל חלק במוסדות הרבנות הראשית, מלבד תפקידים ממוגדרים כמו בלנות והדרכת כלות. במילים אחרות, היה קל להגיע למסקנה ההפוכה מזו שאליה הגיעו הכותבות, כלומר למסקנה שהיה מדובר בהתערבות מוקדמת מדי ומוגזמת בזכויותיהן התרבותיות של הקהילות הדתיות היהודיות בישראל, שאינה הולמת את רמת הבשלות של הנרטיב הקהילתי. דומה שהתקבלותה של הפסיקה בהצלחה היא זו שהניבה לאחר מעשה את השבחים לפסק הדין.

בהקשר משיק כיניתי את הגישה הזאת ״בדיעבדיזם נורמטיבי״:15 אם הנורמה שקבע בית המשפט הצליחה לחלחל ולקנות אחיזה, התיאוריה מוצאת מדוע זו הייתה החלטה נכונה. מה היה קורה אילו המשמר הלאומי בארצות הברית לא היה שולח כוחות לבית הספר בליטל רוק, ארקנסו, כדי לוודא ציות לפסק דין בראון? כזכור, פסק הדין לא רק ביטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר, אלא אף תבע מהחברה האמריקנית לדמיין את עצמה מחדש באופן רדיקלי כחברה שלא נהוגה בה הפרדה על בסיס גזע. בזמן אמת אולי היה ניתן לטעון כי הציבור האמריקני לא היה בשל לשינוי כה דרמטי ביחסים הבין־גזעיים. אחרי הכול, זה היה הנימוק של בית המשפט בפסק דין שניתן שישה עשורים קודם לכן, פלסי נ׳ פרגסון, שאישר את ההפרדה הגזעית בקרונות רכבת. פסק הדין טען ששוויון חברתי בין הגזעים צריך לנבוע לא מכפייה אלא מקשר טבעי, מהערכה הדדית ומרצון חופשי של אנשים, וכי החוקה האמריקנית אינה יכולה לכפות שוויון במקום שאין כזה בפועל.

***

אין ספק שחסרה אחדות בחברה הישראלית. אבל מה שחסר לנו עוד יותר הוא מנגנוני ליבון המחלוקות בדרך של דיון נוקב ומעמיק, שמאפשר לצדדים לנסח ולבטא את עקרונות הליבה שלהם, להביע את כאבם ואת שאיפותיהם ולהקשיב לאלה של האחרים. רק משם יהיה ניתן לגבש נוסחאות לחיים משותפים.

לעיתים איחוי לשם השגת אחדות אינו היעד הראוי. יש נושאים ויש זמנים שבהם ויכוח נוקב הוא הדבר הנכון. לעיתים מוטב לריב (והעובדה שאנחנו לא מאוחדים אין משמעה שעלינו לשנוא זה את זה או להיות אלימים זה כלפי זה). על פי רוב, טיוטות של הסכמות לטובת אחדות בעם שדילגו על התהליך המתואר כאן, כמו אלה שהתגבשו בבית הנשיא, כמו "החוקה הרזה" וכמו ההצעות של "הרבעון הרביעי", מקדמות הלכה למעשה ״אחדות״ על חשבון שוויון. השוויון שעליו מוותרים הכי במהירות הוא שוויון מגדרי; אמרו מעתה: אחדות העם בין גברים.

המורה שלי ליוגה נוהגת להזכיר שמי שקופצת לגרסה השלמה של התנוחה, לצורה הסופית שרואים בספרים, לפני שגופה מבין לעומקו את ההיגיון של התנוחה ומסוגל לבצע אותה מבחינה פיזית – לא תגיע לתנוחה הנכונה. זה אולי יצטלם טוב לרשת החברתית, אבל בהיעדר הפעלת שרירי הליבה והבנת ההיגיון הפנימי והדינמיקה האנטומית והעצבית של הפעולה – זה לא יחזיק מעמד. אין קיצורי דרך. יש לעבור דרך השלבים הקשים, החלקיים, הכואבים.