בסוף חודש מאי 2025 הוזמנה רייצ'ל גולדברג־פולין לישיבה יוניברסיטי, לשאת דברי השראה בפני פרחי רבנות שסיימו את לימודיהם. לקראת סוף נאומה שם אמרה:

משהו שלמדתי מהאתגר המפותל והשמיימי שנפל בחלקה של משפחתי: אנחנו בני האדם – איננו מה שאנו אומרים, איננו מה שאנו חושבים, ואפילו לא מה שאנו מאמינים בו. בחיים האלה – אנחנו מה שאנחנו עושים.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

בשנים האחרונות, כשאנחנו מדברים על אחדות, אנחנו בעצם מדברים על קיטוב. האחדות הפכה להיות מצרך מבוקש לא רק מצד עצמה, אלא גם בשל הפחד מהקיטוב שלתחושתם של רבים מפרק אותנו מבפנים. המחקר מבחין בין שני סוגים מרכזיים של קיטוב בישראל כמו בעולם: קיטוב אידיאולוגי, הנמדד בהבדלים בעמדות אידיאולוגיות בין קבוצות – למשל, כלכליות, ביטחוניות או פוליטיות – וקיטוב רגשי, המודד את רמת הרגשות השליליים – טינה, סלידה או שנאה – כלפי קבוצות פוליטיות אחרות. בעוד סוג הקיטוב הראשון לא גדל בשנים האחרונות, הקיטוב מהסוג השני נמצא בגרף עלייה מתמדת והגיע לרמת תיעוב שטרם הכרנו. הסתירה בין הקרבה האידיאולוגית ובין השנאה הרגשית מעסיקה חוקרים רבים, אולם לענייננו העיקר הוא המשותף בין שני המדדים הללו: שניהם מושתתים על הנחה שאחדות צריכה לבוא לידי ביטוי בחשיבה רעיונית קרובה וביכולת להסכים זה עם זה, ועל רגשות חיבה או לפחות חוסר שנאה כלפי הצד השני. כל אלה מתבטאים בעיקר ברעיונות, במחשבות, ברגשות ובמילים שלנו.

ברוח זו מתקיימת עשייה חברתית ענפה במישורים שונים: החל מיוזמות המבקשות להוכיח לנו כי אין בינינו באמת קיטוב אידיאולוגי (מתוך אמונה כי ההבנה הזאת תנמיך באופן טבעי גם את הקיטוב הרגשי), דרך יוזמות המבקשות לשנות את אופי השיח בינינו (במחשבה כי צמצום של דיבורי שנאה והסתה יבריא את החברה שלנו), וכלה בהצעת חוק "יום האחדות", שבדברי ההסבר לה נכתב כי "ישנו צורך גובר בקירוב לבבות ובחיבור בין אוכלוסיות, מגזרים וקבוצות שונות, ובכלל זה צורך בעידוד לשמירה הדוקה על שלמותה וחוסנה של חברה מרובת פנים ודעות זו". כאמור, היוזמות הללו מאמצות את ההשקפה שלפיה הבדלי דעות גדולים, ועוד יותר מכך – רגשות התנשאות, טינה ואיבה כלפי הצד השני – הם ביטוי לפירוד מסוכן וממשי.

דבריה של גולדברג־פולין – אף שלא בהכרח לכך כוונו – פותחים אפשרות לחשיבה אחרת על אחדות. בנאומה היא מנתה, בין היתר, את מעשיהם של אנשי יהדות ארצות הברית:

תודה שהייתם איתנו ועם כל משפחות החטופים מהיום הראשון. מעולם לא עצרתם ואמרתם: "הי, הם לא נראים כמונו, הם לא שותפים להשקפה המדויקת שלנו, בית הכנסת שלהם מתנהל אחרת משלנו" […] כמו רות במגילה שקראנו השבוע, אמרתם: "אני לא אעזוב אותך, גם אחרי שהבן שלך מת, אני קושר עצמי עימך".

סוג האחדות העולה מדבריה אינו עוסק כלל באמונות ובדעות וגם לא ברגשות חיבה כלליים. זהו סוג אחדות העוסק בהתנהגות ובמעשים. להלן הוא ייקרא אחדות מעשית.

לייצר אחדות במעשים

בחינה של הקיטוב הישראלי מנקודת המבט של האחדות המעשית עשויה להתאים לחברה הישראלית יותר מאשר עיסוק אינטנסיבי בשאלות הקיטוב האידיאולוגי והרגשי. ראשית, לנקודת המבט המעשית שורשים עמוקים במסורת היהודית, אשר אינה עסוקה במחשבות או בדעות – שם היא משאירה חירות מרבית – אלא בפעולות. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", קובע ספר החינוך (מצוה טז); המצוות המעשיות – שהן המבחן היהודי העתיק להתנהגות ראויה – הן עיקרון תרבותי המלווה אותנו, גם אם המעשיוּת שינתה את אופייה ממצוות קונקרטיות להתנהגות כללית. שנית, החברה הישראלית שונה מחברות אחרות שבהן נמדד קיטוב גואה: היא חברה קטנה הפזורה על שטח גיאוגרפי מצומצם, ולפיכך מעגלי ההיכרות בה קרובים. בעוד באמריקה או באירופה אנשים יכולים שלא להכיר כלל אנשים מהמחנה הפוליטי היריב, בישראל כמעט כל משפחה כוללת בתוכה לפחות נציגוּת אחת של הצד שמנגד; בבתי הספר לומדים תלמידים ממשפחות מגוונות, קל וחומר מי שמשרתים בצבא, וכך באופן אוטומטי מצטמצמת הזרות, שהיא הגורם הראשון במעלה לקיטוב רגשי. שלישית, שנות הגולה הארוכות והחיים כחברת מיעוט יצרו בתרבות היהודית אתוס עמוק של ערבות הדדית: בני קהילה אחת אחראים לבני קהילה אחרת, גם אם מעולם לא נפגשו ולא הכירו, וגם אם עמוק בלב הם מתנשאים מעל בני הקהילה המקבילה בשל אורחות חייהם, השכלתם, העדה שלהם או עמדתם הפוליטית.

להכרה בייחודיות ישראלית זאת ולבחירה בנקודת המבט המעשית על שאלת האחדות יש פוטנציאל לשחרר אותנו באחת מן האימה כי המחלוקות הרעיוניות בינינו עמוקות מכדי שנוכל להישאר יחד, וכי הרגשות הרעים הרוחשים בינינו הם שיקבעו את גורלנו. אם אין קשר הכרחי בין עמדות רעיוניות או רגשות שליליים לבין שאלת היכולת לחיות יחד, הרי ניתן לריב מריבות רעיוניות ואידיאולוגיות במלוא העוצמה והעוז, ומותר גם "לתעב" את הצד השני, וזאת מתוך ביטחון ורוגע של המשך החיים המשותפים לא בעתיד מדומיין שבו נגיע להסכמות רחבות – שכן אולי לא נגיע – אלא בהווה עכשווי שבו מתקיימת אחדות הלכה למעשה, הנמדדת באופן שבו אנחנו נוהגים ונוהגות זה בזה. ודוק, לא מדברים זה לזה, לא חושבות זאת על זאת, אלא מתנהגים ומתנהגות אלה לאלה. נקודת מבט זו תציב בפנינו דרישה מעשית מיידית איך להתנהג, במקום תקווה אוטופית שאינה בת־קיימא למצוא "אחדות" תיאורטית ממי שרחוקים מאיתנו מאוד באורחות חייהם, בערכיהם ובתפיסותיהם. לא רק בפנינו כיחידים תוצב הדרישה, אלא גם בפני גופי שלטון: לא לקרוא לאחדות, לא לדבר על אחדות, אלא לייצר אותה במעשים. כל זה, כמובן, אינו מעלים את הכאב ואת הדאגה מהקיטוב הרגשי הגואה, וגם לא את הצורך לנסות להתמודד עימו. אבל ההבנה כי לפני אלו קיים דבר נוסף, שצריך לשמור עליו ולחזקו, להבינו ולטפחו – מאפשרת הסתכלות אחרת וכלי התמודדות אחרים.

הגאונות האנגלית

מה פירושה של אחדות מעשית? כיצד היא באה לידי ביטוי? מכלל לאו נוכל לשמוע הן: ההתגייסות הקולקטיבית בשבעה באוקטובר ובשבועות שאחריו עוררה התרגשות, תחושה שלפתע נעלם הקיטוב, והנה נזכרנו כי אנחנו שבט אחים ואחיות, וכי "יחד ננצח". גם בשבועות של התקיפה באיראן שוב התחוללה אותה ההתגייסות, ושבו הקולות המדברים על כך שברגעי משבר ביכולתו של עם ישראל להתרומם מעל המחלוקות ולהיזכר כי הוא עם אחד הפועל יחד. אולם יכולת זאת אינה ייחודית לעם ישראל, וחשוב מכך, אינה מעידה על אחדות – כפי שגילינו כבר בנובמבר 2023 וכן בימים שאחרי המערכה באיראן, כשחזרנו להתקוטט. האחדות הצומחת ברגע משבר דרמטי היא תגובה "טבעית" של כל עם הנתון באיום. כך תיאר זאת ג'ורג' אורוול במאמרו "האריה והחד־קרן", המתאר את רוח האחדות הבריטית ששררה בתחילת מלחמת העולם השנייה:

בכל משבר ציבורי, ובפרט במלחמה, קיימת נטייה חזקה לאחות את כל המעמדות למסה מוצקה אחת, ליצור תחושת מטרה משותפת וידידות נפשית, וליצור את מה שאקרא "הגאונות האנגלית" — תחושת אחדות וזהות החורגת מכל מחיצות המעמד.1

את מה שאורוול כינה "הגאונות האנגלית" תיארו באופן דומה מדינאים, סופרים ומשוררים נוספים: ההמון – כל המון, של כל עם – מותך לעם באחת עם פרוץ מלחמה או משבר חריף אחר. הדבר אף מלוּוה בפרץ של התרוממות רוח ושל תחושת גאווה לאומית ייחודית, כפי שאנו מכירים מקרוב. לפיכך העובדה שאיננו מאוחדים כפי שהיינו בשמונה באוקטובר 2023 אינה בעיה שקשורה בנו או באחדותנו, אלא משקפת בעיה בהנחות המוצא: ציפייה לאחדות מתמשכת מסוג זה נועדה מראש ותמיד להכזיב.

"אני רוצה ליפול ברחוב בישראל"

אם עת מלחמה אינה המדד לבחינת האחדות, והירתמות קולקטיבית זה למען זו בשעת צרה גם היא אינה בהכרח סימן מעיד לאחדות, מה כן יכול לשמש כנקודת מבחן לאחדות מעשית?

הרולד גארפינקל הוא סוציולוג אשר ייסד את הגישה האתנומתודולוגית: חיבור בין ethno, העם, האנשים, ובין methodolody, דרכי הפעולה. לפי גישה זו, הסדר החברתי אינו דבר מובן מאליו, אלא הוא נוצר ומשוחזר כל הזמן באמצעות אינטראקציות שגרתיות בין אנשים.2 גארפינקל הדגים זאת בניסוייו הידועים, שבהם ביקש מסטודנטים "להתנהג בביתם כאילו הם אורחים" – תרגיל שחשף עד כמה המובן מאליו של הקיום החברתי נשען על כללים בלתי מדוברים, המתגלמים במעשים. לפי גישתו של גארפינקל, אם ברצוננו להבין את מידת האחדות החברתית, אין טעם לשאול על ערכים משותפים או על עמדות פוליטיות, אלא יש לבחון את האינטראקציות היום־יומיות: האם אנשים סולחים זה לזה על טעויות? האם הם מתנהגים בסבלנות בתור בסופר? האם הם מתגייסים לעזור לזר שמעד ברחוב? מעשים אלו, ולא אידיאולוגיות או הצהרות זהוּת, הם אבני הבניין של אחדות; מחוות של סיוע, נדיבות, ויתור והירתמות משקפות אחדות, ואילו ניכור, חשדנות, קמצנות וכמובן אלימות, משקפים קיטוב.

לאור גישתו המעשית של גארפינקל, ניתן להסיק כי החברה הישראלית מאוחדת ומקוטבת בה־בעת. מצד אחד, המרחב הישראלי מלא באלימות ובשטנה: ביזוי משפחות החטופים, הזלזול ב"ביביסטים", אימוץ המילה "שמאל" כמילת גנאי, ומנקודת המבט המעשית – ריבוי המקרים שבהם הביטויים הללו הופכים לאלימות פיזית ממש. כל אלה סימנים לכך שהחברה הישראלית קרועה מבפנים ומתפרקת. פרעות נגד תפילות שמרניות כמו גם ליברליות, הריסת פיצרייה שפתוחה בשבת, התזת גז פלפל על מפגינים – מעידות כי הקיטוב הרגשי גולש להתנהגות מעשית אלימה, המעידה על התפוררות האחדות. עם זאת, המרחב הישראלי הוא מרחב בטוח ועוזר, נדיב ורווי גילויי אחריות ביחס לאחר. אם נתקעת בסופר והאשראי שלך לא עובר – תמצא מי שישלם עבורך מתוך אמון שיקבל חזרה; אם את צריכה לרדת עם עגלת תינוק מהאוטובוס, ברוב המקרים תקבלי עזרה; אם נתקעתם עם האוטו בכביש הראשי, אתם יכולים לסמוך על זה שיבואו לעזרתכם. דוגמה מובהקת לאלימות ולנדיבות המתקיימות יחדיו התרחשה ביום השביתה למען החטופים באוגוסט האחרון. נהג משאית שנתקע בחסימת כביש בהוד השרון ירד אל המפגינים, הטיל אימה ואיים עליהם בלום ברזל. משחזר למשאיתו, התגלה כי זו נתקעה על אי תנועה ואינה יכולה לזוז. אותם מפגינים שלפני רגע חשו מאוימים, נחלצו לעזרתו ויחד איתו דחפו את המשאית למקום מבטחים. תמצית הכפילות.

פעם כתב זאת עמוס עוז כך:

עכשיו יבוא וידוי קטן: אני אוהב את ישראל גם כאשר אני לא יכול לסבול אותה. אם נגזר עלי ליפול יום אחד ברחוב, אני רוצה ליפול ברחוב בישראל. לא בלונדון, לא בפריז, לא cברלין ולא בניו יורק. כאן יבואו מיד אנשים זרים וירימו אותי (וכאשר שוב אעמוד על הרגליים, ודאי יהיו לא מעטים שישמחו לראות אותי נופל).עמוס עוז, שלום לקנאים3

במבט ראשון נדמה כי התיאור הזה של עמוס עוז הוא תיאור מייפה, סיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו על עצמנו, שאולי היה נכון פעם אבל כבר איבד את תוקפו. סיפור שמשחיר מדינות אחרות כדי להתגאות בעצמנו, ללא הצדקה – לא להשחרה ולא לגאווה. אולם נתונים מהשנתיים האחרונות מעידים שאולי עמוס עוז לא רק ייפה את המציאות, אלא גם תיאר אותה, והדברים שכתב לפני עשרים שנה תקפים גם היום.

"אילו הייתם בצרה, האם יש לכם קרובים או חברים שתוכלו לסמוך עליהם שייחלצו לעזרה כל אימת שאתם זקוקים להם, או לא?" השאלה הבינארית הזאת, לצד שאלה נוספת, המבקשת להעריך מספרית את התשובה בסולם מ־0 (אין עזרה) עד 10 (תמיד יעזרו), מציבה את ישראל במקום הראשון בעולם באיכות הקשרים החברתיים. נתון בולט במיוחד הוא שלעומת מדינות אחרות צעירים וצעירות בישראל מרגישים ביטחון רב כי יקבלו עזרה כשיזדקקו לסיוע. גם בשאלת מספר הקשרים החברתיים המשמעותיים ישראל מדורגת בעשירייה הראשונה. השילוב בין איכות הקשרים למספרם מסביר במידה רבה כיצד למרות המלחמה המתמשכת, ישראל ניצבת במקום השמיני בדירוג הכללי של מדד האושר העולמי לשנת 2025. אומנם השאלות הללו אינן מכוונות דווקא לעזרה מצד זרים גמורים, אולם העובדה כי מספר הקשרים החברתיים החזקים גבוה מעידה על כך שמעגלי האמון, התמיכה והסיוע שאיש.ה ממוצע.ת בישראל פוגש.ת – הם רבים, משמעותיים וחורגים בהכרח מן המעגל הראשון של המשפחה הקרובה.

ריבוי המיזמים החברתיים שממסדים את הרצון הישראלי לעזור בעיתות שגרה – יד שרה, ידידים, נותנים יד, ער"ן, גברת עם סלים, לב אחד ועוד רבים אחרים – הוא עדות להתרחבותה של תחושת הביטחון הישראלית מעבר למשפחה או לחברים למעגלים רחבים. זוהי תולדה של השילוב בין האופי הישראלי – הבלתי רשמי, הנגיש, החמים – לבין מציאות החיים הישראלית שבה כולם מכירים את כולם, אם לא ישירות אז דרך הדודים או הסבתות, וכך נוצרים מעגלי רעות. הבולט שבמעגלים אלה הוא המעגל הצבאי, שבו נוצרת חברות המבוססת על מעשים, ולא על אידיאולוגיה. מכאן יכולתם של המילואימניקים והמילואימניקיות לשרת כתף אל כתף ולדלג בקלילות מעל פערים ערכיים, דתיים ואחרים. במקרים רבים גם במקומות העבודה, בתנועות הנוער, במכינות הקדם־צבאיות, במסגרת הלימודים האקדמיים, בטיולים של אחרי הצבא, דרך המסגרות החינוכיות של הילדים ובמסגרות קהילתיות – נוצרים בישראל קשרים וחברויות הנושאים אופי של קרבה. הנכונות להיות שם זה למען זה אינה תלויה בסינון, בבדיקה באיזו מפלגה פלונית תומכת או מה דעותיו של אלמוני בנוגע להפרדת דת ומדינה.

מכל האמור לעיל נראה שהחברה הישראלית יכולה להירגע, לפחות מעט: אופי מערכות היחסים הבין־אישיות הישראליות, ממעגל המשפחה והחברים עד למעגלים של זרים, מגלם בתוכו פן חזק של אחדות מעשית. העובדה כי למרות פערים ערכיים ואידיאולוגיים, לעיתים גדולים, הישראלי.ת הממוצע.ת נמצא.ת שם עבור שאר הישראלים ויודע.ת שהם שם עבורו.ה – מעידה על אחיזת העומק שיש לערבות ההדדית בהתנהגות הישראלית.

זהו מאפיין יוצא דופן, המעניק לחברה הישראלית חוסן ייחודי. מחקרים מראים כי בארצות הברית, למשל, ארוחות חג ההודיה המשפחתיות – שהן גולת הכותרת של האיחוד המשפחתי השנתי – התקצרו בארבעים דקות במשפחות שבהן יש גם דמוקרטים וגם ליברלים, כדי להימנע מהחיכוך.4 אין כיום ממצאים דומים לזה על החברה הישראלית. המשפחה היהודית-ישראלית שנפגשת באופן הרבה יותר תדיר – בארוחות שבת, בהדלקת נרות, בליל הסדר, ביום העצמאות וכדומה – מנוסה ורגילה בוויכוח, מתרגלת אותו היטב ואולי אפילו אוהבת את זה. במקרים רבים מפגשים משפחתיים הם עילה לסימפוזיון פוליטי ולצעקות רמות, אך הדבר רק מאריך את הארוחות, לא מקצרן. אנחנו מוכנים "לסבול" זה את דעותיה של זאת ולהישאר יחד.

ההתמקדות המתמשכת בקיטוב הרגשי החמור כמו מסתירה מאיתנו את העוצמה המעשית הזאת, שכאמור, היא תוצר של שילוב בין גודל האוכלוסייה, גודל השטח והמורשת היהודית. אך ללא טיפוח ועם צמיחת האוכלוסייה והשתנות הנסיבות – זו עוצמה שעלולה להישחק ולהיעלם. מסיבה זו המשגתה של האחדות המעשית, טיפוחה ועידודה חיוניים ברמת הפרט וברמת הכלל.

ליצור "אנחנו" חדש

ברמת הפרט, שימור האחדות המעשית דורש פעולות פשוטות יחסית: להמשיך לפגוש חברים שדעותיהם מרגיזות אתכן, לקבוע על האש ביום העצמאות עם בני הדודים שהצביעו למפלגה היריבה, לשחק כדורסל עם החבר'ה אפילו שבהפסקות רק מתווכחים, להצטרף לחוג שכונתי ולבלות בו לצד נשים שונות מכן, לעזור למי שהסלים כבדים לו ברחוב, לעצור לרכב עם אורות מהבהבים בצד הדרך – כל אלה התנהגויות מעשיות המשמרות אחדות.

עם זאת, ככל שבוחנים מעגלים חברתיים רחבים יותר, האחדות המעשית מאותגרת יותר. אנשים נוטים להתייחס בחיוב רב יותר לפרט מקבוצה יריבה כשהוא לבדו, אך מפעילים דעות קדומות וקונפליקטים כאשר חושבים עליו כחלק מקבוצה.5 נתון זה אינו נכון רק לגבי דעות כלפי האחר, אלא גם לגבי ההתנהגות כלפיו, ולכך ניתן למצוא דוגמאות ישראליות למכביר: סגירת בריכות, מוסדות תרבות או מקומות בילוי אחרים בערים שונות, בשל חוסר יכולתם של התושבים הדתיים והחילוניים למצוא פשרה; מאבקים סביב מצעדי גאווה בערים גדולות וקטנות; מתקפות אלימות נגד משתתפי טקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני המשותף, כמו גם נגד צופיו ברחבי הארץ. לאלה מצטרפים, כמובן, המאבקים האחרונים סביב הרפורמה/ההפיכה המשטרית וסביב העסקאות לשחרור החטופים והחטופות. בכל אלה גלש הקיטוב הרגשי להתנהגות מעשית שונה, שהיא אבן הבוחן לענייננו כאן.

הדבר המעודד הוא שאף שזוהי נטייה טבעית, ניתן למתן אותה באופן ניכר. גם אם חילוקי הדעות נותרים בעינם, הרי ההתנהגות ביחס לקבוצה האחרת עשויה להשתנות לטובה. זאת באמצעות כמה כלים פשוטים אשר עשויים להיתפס כנאיביים, ותרניים ופשרניים, אך למעשה הם מחוללי שינוי. חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר לוותר על המאבק העקרוני, אלא לשנות רק את האופן שבו הוא מתגלם במציאות: להשאירו כמאבק רעיוני שאינו גורר עימו ניכור רגשי, וחשוב מכך – התנהגותי.

הכלי הראשון, המרכזי והפשוט, הוא יצירת קשרים בין־קבוצתיים, רצוי לצורך קידום מטרה משותפת. זאת יכולה להיות קבוצת בישול למען מילואימניקים, קבוצת הכנה למרתון עירוני או קבוצת יצירה משותפת – עצם המגע בין הקבוצות מפחית דעות קדומות ומאפשר המשך התנהגות מעשית שונה.6 הכלי השני הוא בניית זהות קולקטיבית משותפת לשתי הקבוצות, המפחיתה את ההבחנה בין "אנחנו ל"הם" ויוצרת "אנחנו" חדש (למשל: "ישראלים" במקום "חילוניים" ו"דתיים"). כך אוהדי קבוצות ספורט חשים "אנחנו" אלה כלפי אלה, על אף הבדלי עמדות ותפיסות מהותיים ביניהם, שכן האהדה המשותפת עומדת לפני זהויות אחרות. בדומה לכך, השתייכות ארגונית, מקומית או מקצועית, עשויה לייצר שכבת זהות הגוברת על פערים אידיאולוגיים.

אולם הדבר דורש צעד נוסף. לעיתים הזהות החדשה, הקולקטיבית, נתפסת כאיום על הזהות הקודמת, המצומצמת, וכך דווקא מתחזקת האחיזה בזהות הישנה. חשבו, למשל, על מצב שבו גאוות היחידה של "גבעתי" תוחלף בגאוות יחידה של חי"רניקים בכלל. אפשר לדמיין את תגובת־הנגד של יוצאי "גבעתי" או "גולני", שיבקשו לחזק דווקא את זהות היחידה. לפיכך יש צורך בהגמשת אופני יצירת הזהות, כך שיאפשרו זהויות כפולות, משולשות, מרובעות ויותר מכך. ההבנה כי כל אחד ואחת מאיתנו נושאים הרבה יותר מזהות אחת מפרקת את הבלעדיות הזהותית ויוצרת גיוון. גם אם אנו חלוקים אלה על אלה בעניין זהותי אחד, הרי בעניין זהותי אחר אנו דווקא מסכימים, ובכל מקרה – אין בכך כדי לפסול קטגורית אדם אחר, ודאי שלא להתנהג אליו אחרת.

בהקשר זה מי שמבקש.ת לחיות לצד "אנשים בדיוק כמוך", או מי שאומר.ת, "אצלנו אין מקום ל…" חוסמ.ת באופן מעשי את הכלי הראשון והפשוט לקידום אחדות – מפגשים בין־קבוצתיים. כך הוא הדבר ביחס למקומות מגורים השמורים לאוכלוסיות מגוון אחד, לבתי ספר המחולקים בהכרח לחמ"ד או לממ"ד, למוסדות תרבות, ספורט או דת, שהבאים בשעריהם שייכים כולם לאותה קבוצת זהות. כמובן, אין פירושו של דבר שא.נשים צריכים להתארגן תמיד בזהות בין־קבוצתית, אולם לצד הצורך החשוב לשמור על זהות יציבה וברורה ולאפשר לה מקומות קיום והתפתחות "סגורים", יש לזכור את הצורך לייצר מפגש בין־זהותי בשלל תחומים. לשם כך יש לפעול במישור האישי, במישור הקהילתי-המקומי וגם במישור הממשלתי.

המשרד לאחדות ישראלית

שימורה של האחדות המעשית הקיימת ועידודה במעגלים רחבים יותר אמורים להיות אינטרס לאומי וממשלתי. אולם מכיוון שהחברה הישראלית שקועה בשאלת הקיטוב הרגשי, ועל פיה היא מודדת אחדות או היעדרה, לא פעם א.נשים בתפקידי הנהגה נושאים בפיהם את שמה של האחדות, אולם בפעולותיהם המעשיות מקלקלים כל אפשרות להגיע אליה: החל באפליה תקציבית מובנית, דרך שלילת לגיטימציה חוקית מזרמים יהודיים אחרים, וכלה בקבורת אזרחים מחוץ לגדר. כל עוד נקודת המבט בודקת שיח מקטב במקום פעולה מקטבת, הרי פוליטיקאים שמילותיהם מקרבות אך פעולותיהם מקטבות, לא נדרשים לשנות את נוהגם.

אם כן, מהו הפתרון המעשי הנדרש ברמה הממשלתית? יתרונה של האחדות המעשית הוא שהיא קלה יחסית לכימות, להשוואה ולביצוע, שכן היא נמדדת, כאמור, בפעולות. אפשר לדמיין שבמקום חלק ממשרדי הממשלה המיותרים הפועלים כיום, יקום משרד האחדות הישראלי. המשרד, שישרת כמובן את כל אזרחי ישראל, יהודים ולא יהודים כאחד, יכריז על שורת תמריצים והטבות למי שפועל במרחב שבו יש קשר בין־קבוצתי הדוק. השיקולים להגדרת "אזור עדיפות לאומית", המבוסס כיום על ריחוק ממרכז הארץ, מצב ביטחוני, רמה סוציו־אקונומית ואתגרים תעסוקתיים, יכללו גם את שאלת הגיוון. תושבי העיר ירושלים, לדוגמה, יקבלו תמריץ, ולעומתם תושבי עלי או הרצליה ידורגו נמוך יותר; מוסדות ציבוריים המספקים מענה פרטני לאוכלוסיות יעד, אך לצידו גם מענה היכול להתאים לכלל האוכלוסייה – יזכו לתעדוף, וכמוהם גם ארגונים חינוכיים, חברתיים ומקומות תעסוקה שפעולתם כוללת גיוון ומעודדת אותו. לעומתם, מוסדות המשרתים אוכלוסייה מגוון מסוים אחד ייאלצו לשלם את המיסים הגבוהים ביותר ויזכו לפחות תמיכה ציבורית. תנועת נוער המשלבת אוכלוסיות שונות תדורג גבוה יותר מתנועת נוער אקסקלוסיבית, ותנועת נוער אקסקלוסיבית שמוכנה לשתף פעולה עם השונה ממנה, תדורג גבוה יותר מתנועת נוער המסרבת למפגש וכיוצא בזה. חלק מהכלים הללו פועלים כיום במשרד העבודה או במשרד לשוויון חברתי, אולם ישנו צורך להרחיבם, להעצימם ולגוונם. אין פירוש הדבר כפייה להתערבב, אלא עידוד לעשות כך. אי אפשר לכפות אחדות, אבל אפשר לייצר תנאים לקיומה, בניגוד לנטיית השלטון כיום וזה עשורים רבים.

בעוד האחדות המעשית הבין־אישית נקבעת על ידי ההתנהגות היום־יומית שלנו בממשק עם האחר.ת שנפגוש, האחדות המעשית הקבוצתית מתעצבת באמצעות מי שאמורים להיות שליחי הציבור שלנו. בידינו הדבר לדרוש מהם ליצור ולחתור לאחדות מעשית בפועל.

***

אימוץ נקודת המבט של אחדות מעשית – ברמה הפרטית, הקהילתית והלאומית – עשוי לשנות את האופן שבו אנו מתנהלים כיחידים, כקבוצות וכחברה. הוא יוכל לספק לנו מרחב ללבן את המחלוקות הבוערות שעל הפרק בלי חשש להתפרק, הוא יאפשר לא לטייח סוגיות שחייבות להגיע לידי הכרעה בשם "שמירה על העם", והוא יוליך לשינויי מדיניות משמעותיים באשר לחלוקת משאבים, חינוך, בניית שכונות מגורים ועוד. נכון, זה נשמע רחוק ותלוש, אולי חלום, אולם "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני־האדם בחלום יסודם". אפשר לחלום על אחדות מעשית, ואחר כך אפשר גם ליצור אותה בפועל. הרי במעשה ענייננו כאן.