האחדות היהודית, זו שנשענת על חזון היסטורי של עם אחד, עם ספר וגורל משותפים, הופכת במידה רבה למיתוס כאשר היא עומדת למבחן ביחסו של הממסד הרבני ליוצאי ברית המועצות לשעבר.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

אף שהקהילה המהווה כחמישית מאזרחי המדינה היהודים מגשימה את האחדות הזאת באמצעות תרומה אדירה לביטחון, לרפואה, לכלכלה ולמדע, רבים מתוכה נתקלים ב"חומה" ברגעי השייכות הבסיסיים ביותר: נישואים, קבורה וגיור. הם חלק בלתי נפרד מהחברה בצבא, באוניברסיטאות, בתרבות וכדומה, אך הממסד מקפיד להשאיר אותם בחוץ. הדוגמאות מוכרות לכולם ורבות למכביר. למשל ד', קצין קרבי שהוקפץ לשדרות וליישובי בארי והציל עשרות אנשים, אך כשהגיע יום חתונתו – גילה שעליו לעצור הכול ולחפש בארכיונים במזרח אירופה מסמכים על סבתו, אחרת לא יוכל להינשא. או אלינה פלחטי ז"ל, צעירה שנרצחה בנובה ונקברה בחלקת הספקות בבית שאן, אף שהגדירה עצמה חלק מהעם היהודי, וזאת משום שלא הייתה יהודייה לפי ההלכה, דבר שנתפס כעלבון צורב מצד אימה. המשותף לדוגמאות הללו ולרבות אחרות הוא תחושת הדחייה. מדינת היהודים, שהייתה אמורה להיות סוף המסע, מציבה בפני עולים אלה מכשול אחרון: הטלת ספק בזהותם ובשייכותם. המדינה מדברת על אחדות, אך בפועל יוצרת פירוד.

היסטוריה של ספק

תחושת דחייה חברתית, הטלת ספק בזהות ובשייכות ופירוד מהכלל, מלווים את יהודי ברית המועצות לשעבר שנים ארוכות. הם אולי אפילו הגורם המעצב הדומיננטי ביותר של זהותם, שכן במשך שבעים שנה – החל מהמהפכה הבולשביקית – עברה הקהילה היהודית תהליך עמוק של מחיקה תרבותית ודתית ושל דחייה חברתית. בתי כנסת הפכו למחסנים, רבנים נשלחו לגולאג, לימוד תורה נאסר, ואפילו שמירת המסורת בבית נעשתה תוך סיכון ממשי. הזהות היהודית הפכה לסטיגמה שמסומנת במסמכי המדינה בסעיף הלאום "יהודי", אשר הפך לאות קלון. מי שגדל בעיירות אוקראינה, רוסיה או ליטא ידע שלימודי רפואה, קריירה בצבא או קידום אקדמי – אינם אפשריים עבורו אם לא יטשטש את יהדותו.

תקופת השואה על אדמת ברית המועצות לא רק חיסלה קהילות שלמות, אלא גם החריבה את מעט הקשרים שנותרו בין הדורות. יהודים נרצחו בבורות ירי ביערות, על גדות נהרות, בכפרים מבודדים – והמשטר הסובייטי נמנע מלתעד את הפשע ככזה שמכוּון נגד יהודים. הזיכרון הזה לא נלמד, לא הונצח ולא שימש בסיס זהותי-דתי, אלא לאומי בלבד. כך נותרו דורות שלמים מנותקים מתודעתם ההיסטורית. בעיירות רבות נעלמו רבנים ומלמדים, וספרי קודש נשרפו או נאסרו להחזקה. ילדים יהודים גדלו במציאות שבה כל ביטוי לזהות יהודית היה סכנת חיים. לדיכוי התרבותי התווספה אנטישמיות מוסדית וחברתית. יהודים הוגדרו כזרים במדינותיהם והיו נתונים לבדיחות אכזריות, לאפליה בתעסוקה, למניעת קידום במערכת הצבאית והאקדמית ולמעקב ביטחוני מתמיד. בערים רבות נוצרו מכסות קפדניות לסטודנטים יהודים, וחלומות על קריירה אקדמית או מקצועית התנפצו בשל שורה של מבחנים פוליטיים שנועדו לסנן את היהודים. גם בחיי היום־יום הפכה האנטישמיות לנורמה – מכתובות על הקירות ועד אלימות פיזית ברחוב, שלרוב לא טופלה על ידי המשטרה.

בהמשך, בעידן אסירי הציון ומסורבי העלייה, יהודים רבים שהעזו להצהיר על רצונם לעלות לישראל הוקעו, סולקו מעבודותיהם וחיו שנים ארוכות במעקב קבוע. חלקם הושלכו לכלא או לבתי חולים פסיכיאטריים רק בשל בקשתם לצאת. אך אלה היו היוצאים מן הכלל שלא העידו על הכלל – רוב יהדות ברית המועצות לשעבר, "יהדות הדממה", הסתירה כתוּבּות, תעודות לידה ותיעוד יהודי אחר מחשש שאלו ישמשו נגדה.  על כל אלה נוסף מסך הברזל, שניתק את יהודי ברית המועצות לשעבר מהעולם היהודי. דורות שלמים לא הכירו את חגי ישראל, לא ידעו לקרוא עברית ולא נחשפו כמעט לחיים יהודיים. הזהות היהודית נותרה בידי מספר מועט של זקנים, ששמרו על מסורות בסתר, העבירו אותן בלחישות וניסו לשמר חוט דק של רצף תרבותי. זו הייתה יהדות של זיכרון, לא של קהילה חיה.

לכן, כשנפתחו שערי העלייה לישראל, הקהילה היהודית העצומה של ברית המועצות לשעבר מיהרה להגיד כן. אחרי שנים של מחיקה תרבותית, כך סברו העולים, סוף־סוף הם יגיעו למקום שבו יהיו חלק. אחרי שנים של דחייה חברתית, הם יתקבלו בחיבוק חם, משפחתי. ואולם המדינה, במקום להכיר במחיר שהקהילה הזאת שילמה על יהדותה ולגלות הבנה לפערי התרבות שנוצרו, פתחה בעידן של חשדנות. גם לאחר שכבר הוכרו כיהודים במעמד עלייתם על ידי מוסדות המדינה, המוסדות הדתיים דרשו מהעולים להציג לזהותם הוכחות כתובות – מסמכים שהושמדו בשואה, כתוּבות שנעלמו, תצלומי קברים שחרבו – ובעצם קבעו תנאי סף שאינם בני־השגה. כך נולד הפער בין האידיאל של "קיבוץ גלויות" לבין החוויה בפועל: שערי המדינה פתוחים, אבל שערי הקהילה היהודית נשארים נעולים. שוב צפו ועלו תחושות מוכרות, חוזרות, של זרות וניכור, של דחייה ופירוד, כמו שהיה שם, בברית המועצות.

שלושה עשורים חלפו מגל העלייה הגדול של ראשית שנות התשעים, ובמובנים רבים, רבים מדי, הבעיה בעינה עומדת. בישראל חיות כיום שתי אוכלוסיות של ישראלים דוברי רוסית, שלהם בעיות ואתגרים ייחודיים: כשמונה מאות אלף שכבר הוכרו כיהודים, אך עוברים בירורי יהדות משפילים כשהם מגיעים להתחתן או להתגרש ברבנות. כך מאז שנת 2010 נפתחו יותר מחמישים אלף תיקי בירור יהדות, רובם לישראלים דוברי רוסית. שמונים וחמישה אחוזים מהתיקים מסתיימים באישור, חמישה אחוזים נדחים, ועשרה אחוזים נותרים ב"ספק". תהליך ה"בירור" – הכולל חיפוש קברים, הצגת תמונות ישנות וחקירות על חיי הסבא והסבתא – מותיר צלקות נפשיות ותחושת ניכור הולכת ומעמיקה בקרב חברה שהיא כבר חלק בלתי נפרד מהעם ומהחברה.

נוסף עליהם, ישנם יותר מחצי מיליון ישראלים שעלו ארצה מתוקף חוק השבות – בני זוג, בנים ונכדים ליהודים – שאינם מוכרים כיהודים, שאינם יכולים להתחתן בישראל או להיקבר לצד בני זוג יהודים. מדינת ישראל הכירה בזיקה המשפחתית שלהם והעניקה להם זכויות עלייה והתאזרחות, אך הממסד הדתי לא רואה בהם חלק מהעם היהודי. הם מוגדרים כ"חסרי דת" במרשם האוכלוסין, אך הם למעשה צאצאי יהודים, ולפי מחקרי לובי המיליון, שבעים אחוזים מתוכם חיים כיהודים ומגדירים את עצמם ככאלה. קבוצת אנשים עצומה זאת יכולה להיות מתוארת כ"זרע ישראל", מונח הלכתי המתאר אנשים שיש להם קשר משפחתי לעם היהודי, אך לא נחשבים יהודים לפי ההלכה. קבוצות של "זרע ישראל", שהיו חלק מהעם היהודי אך נפרדו ממנו לאורך הדורות, מוזכרות בדברי הנביאים בתור "נדחי ישראל", או "האובדים מארץ אשור, הנידחים מארץ מצרים" (ישעיהו כז יג). מדובר בקבוצות שהתנתקו מהעם בעקבות סבל, רדיפות ודיכוי, אך עתידות לשוב אליו – שיבה שנתפסת כחלק מתהליך הגאולה. בניגוד למוסדות המדינה, רוב מכריע בציבור היהודי-ישראלי (יותר משבעים אחוזים) מזהה את השבים מברית המועצות, שאין להם "הוכחת" יהדות, כיהודים ומצהיר פעם אחר פעם שהוא רואה בהם גם יהודים וגם ישראלים, חלק מהעם היהודי, וקורא להקל בגיורם.1 אולם הממסד הפוליטי והדתי, כמו בנושאים אחרים, אינו מקשיב לרחשי הציבור וממשיך להתנכר לשייכות שלהם לעם היהודי ולהערים קשיים על הבאים להתגייר.

המדיניות הננקטת – הן כלפי מי שהוכרו כיהודים עם עלייתם והן כלפי "זרע ישראל" – יוצרת מצב שבו יותר ממיליון איש נשארים גם בפנים, מבחינת הציבור, וגם בחוץ, מבחינת הממסד. בניסיון לרקום אחדות מחודשת בציבוריות הישראלית, יש צורך להחזיר עטרה ליושנה ולהתבסס מחדש על "חזקת היהודי".

ללמוד מרבי יוסף קארו

"חזקת היהודי" הוא עיקרון הלכתי ששימש מאות בשנים להכרה ביהדות, וזאת מתוך אמון בסיסי במי שמצהיר על יהדותו. הרב יוסף קארו פסק כי "כל המשפחות בחזקת כשרות, ומשפחה שנטמעה – נטמעה". הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מתבוננים ברקע האישי של רבי יוסף קארו עצמו: בן למשפחה ממגורשי ספרד, שנדד לליסבון ולאחר מכן לקושטא (היא איסטנבול של ימינו), ובסופו של דבר קבע את מושבו בצפת. הנדודים, התפלגות הקהילות, אובדן רישומיהן והתמורות בנורמות הדתיות והתרבותיות הם אלמנטים המוכרים היטב לקהילות יהודיות רבות לאורך הדורות. בשל כל אלה, כשמשפחה יהודית מגיעה למקום חדש, האמון של בני הקהילה היהודית המקומית קריטי לקליטה שלה ואמור להיות אבן דרך להתנהלותה של הקהילה. חייו של קארו ופסיקתו הם עדות לעיקרון יהודי – הקודם בהרבה הן בזמן והן בחשיבות להסדרת הליכי גיור רשמיים – לפיו מי שרואה את עצמו משתייך לעם היהודי ומתנהג כבן לעם היהודי, אין סיבה לחשוד בו שאינו בן העם היהודי, ויש לנהוג בו כך.

גדולי הפוסקים האורתודוקסים, גם של ימינו, אימצו עיקרון זה. הרב עובדיה יוסף ז"ל, מגדולי הפוסקים של המאה העשרים והרב הראשי לישראל לשעבר, פסק שוב ושוב כי אין להחמיר עם בירור יהדותם של עולי ברית המועצות לשעבר: "העולים מרוסיה ומצהירים שהם יהודים – נאמנים הם",2 קבע. גם פוסקים נוספים כדוגמת הרב פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, קבעו כי רוב העולים זכאים לחזקת יהדות, ואין לבחון כל אחד מהם בחשדנות. עמדתו נשענת לא רק על האמון הבסיסי ביהודי המצהיר על יהדותו, אלא גם על עיקרון הלכתי יסודי נוסף – "רובא כחזקה דמי". כפי שהראינו קודם לכן, הרוב המכריע – כמעט תשעה מכל עשרה – מתבררים כיהודים בסוף הליך הבירור. לפיכך לשיטתו של הרב פרבשטיין, לא רק שאין הצדקה הלכתית להחמיר, אלא יש כאן חובה הלכתית להקל, שהרי ההלכה מצווה: במקום שיש רוב ברור, אין לחשוד במיעוט. ככל שממשיכים לבדוק את כולם בחשדנות, כך חוטאים הן לעקרונות ההלכתיים, הן לרוח ההלכה והן לאחדות העם.3

אימוץ של עֶקרון "חזקת היהודי" יאפשר לפתור את כלל יוצאי ברית המועצות, חלקם כבר דור שלישי בארץ, מהבאת הוכחות על זהותם, ויסיר את המחיצות הבירוקרטיות – המחלחלות אל זהותם העצמית ומכרסמות בה – בינם לבין שאר העם. עם הסרת המחיצות הבירוקרטיות, יוסרו גם המחיצות הפנימיות בליבם פנימה של יוצאי ברית המועצות, הנושאים בנפשם את עלבון הדחייה המתמשכת.

גיור כגשר, לא כוועדת קבלה

בהקשר של "זרע ישראל", שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה, יש לקדם תהליכי גיור פתוחים ומכבדים. "זרע ישראל" אומנם הגיעו, כאמור, מעשורים רבים של מחיקה כפויה של זהותם היהודית וחוסר בהיכרות עם שורשיהם, אך רבים נמצאים כבר שנים ארוכות בישראל, בעלי זהות יהודית-ישראלית, טמועים במערכת החינוך ובחברה. תהליך גיור יכול לתרום לחיזוק זהות זאת, אך יהיה זה הליך גיור אחר לגמרי מההליך המתרחש היום. סקר של לובי המיליון – בשיתוף מחקרי ירושלים למדיניות – העלה כי ארבעים וחמישה אחוזים מדוברי הרוסית בגילאי שמונה־עשרה עד ארבעים וחמש שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה – יהיו מעוניינים בהליך גיור ממלכתי, אשר יתבסס על אמון, כבוד ויחס אוהד כלפי המתגיירים – ולא על חשדנות ועוינות כפי שיש היום.4 הגיור צריך להשתנות מהיותו מעין "ועדת קבלה" במקרה הטוב וחקירת משטרה במקרה הרע, לחלק ממסע זהותי-רוחני של קיבוץ גלויות וברית אחים; במקום להוות חומה שמטרתה לסנן – להיות גשר שמטרתו לחבר. גיור מסוג זה יכלול תהליך עמוק, משנה תודעה, הקושר את "זרע ישראל" עם נצח ישראל ועם ההמשכיות של העם היהודי לאורך הדורות. יהיה זה מסע אישי שבו המתגייר והמתגיירת מתחברים דרך שורשיהם המשפחתיים אל העם. שערו בנפשכם איזה חיבור עמוק ומשמעותי עשוי להיווצר כאשר אדם מגלה שסבו היהודי היה קשור למורשתה של יהדות ליטא או חסיד חב"ד או בעלז. אילו כוח ומשמעות יינתנו לגיורה של מישהי כאשר תבין כי כל הענפים היהודיים שנגדעו בשואה או בדיכוי הסובייטי זוכים דרכה לתחייה בארץ חמדת אבות.

בתוך כך, חשוב לכרוך את התהליך בהזדהות כוללת עם עַם ישראל, עם אשר רובו הגדול איננו שומר תורה ומצוות כפי שהן מופיעות בשולחן ערוך, אך מקיים מצוות המהוות עוגנים תרבותיים ומשמר יסודות זהותיים: ברית מילה, עלייה לתורה בבר־מצווה, ציון שבת וחגים, צום ביום כיפור והזדהות עם מועדי ישראל החדשים – יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. יהודים המקיימים מסורות אלו, כולן או חלקן – משרתים בצה"ל, תורמים לכלכלת המדינה ומשתתפים בבנייתה ובשגשוגה – מקיימים יום־יום את מצווֹת בין אדם לחברו הדורשות ערבות הדדית, ובמידת הצורך גם מוכנוּת למסירות נפש במלחמות המצווה של עם ישראל. הם זכאים להיכלל בכלל ישראל בלי שיערימו עליהם קשיים.

גם בקרב האורתודוקסיה יש מי שכבר מבינים זאת. הרב אליעזר מלמד, אשר חיבר ספר נרחב בנושא בשם "מסורת הגיור", מציע מסלול גיור ייחודי ל"זרע ישראל": גיור שמכיר בזהות היהודית שכבר קיימת, שאינו דורש התחייבות מראש לחיים אורתודוקסיים מלאים, אלא מחויבות לזהות יהודית ישראלית, ללימוד ולחיבור למסורת. הצעתו שמה דגש בחיבור זהותי וחינוכי תוך יצירת תחושת קבלה ושותפות, ולא בהצבת מבחנים מחמירים. בכך הוא מבקש להפוך את שערי הגיור משערי סלקציה לשערי חיבוק והכלה. בכתביו הוא מציג כיצד היכרות מעמיקה עם הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות של יהדות ברית המועצות ועם סיפורם של אנשי "זרע ישראל" צריכה לשנות את התפיסה לגביהם:5

צריך להשתדל מאוד לגייר את בני הזוג ואת הילדים של היהודים שעלו מברית המועצות, ומדובר באתגר דתי ולאומי מהמדרגה הראשונה: ראשית, עבור העולים היהודים, שתנאי החיים הקשים מבחינה דתית וחומרית כמעט וכפו עליהם להתבולל בסביבתם, ועתה הם מבקשים לחזור לעמם ומורשתם ולשם כך לגייר את בני משפחתם. לפעמים אף מדובר בהצלת זכר המשפחה, שכן בעקבות המהפכה הקומוניסטית והשואה, משפחות יהודיות רבות כמעט ונכחדו, והנה מגיע הנכד האחרון שנותר מהן, הוא נשוי לגויה והיא מסכימה להתגייר. האם ננעל בפניהם את הדלת?! האם לא נאזין לזעקת הסבים והסבתות שנטבחו, נשרפו ונשחטו על קידוש השם? רק אחד נותר מהם, האם לא נגייר את אשתו ונשאיר להם שריד בישראל?! גם מבחינה לאומית מדובר באתגר עצום הנוגע גם לדורות הבאים, שכן אנחנו מאמינים בהבטחת התורה והנביאים על קיבוץ הגלויות ומתפללים להתגשמותה, ובחוץ לארץ מעל חמישים אחוז נשואים ללא־יהודים. אם לא נגייר את המעוניינים בכך, עלינו להתייאש כמעט מהחזון הגדול של קיבוץ הגלויות.

אימוץ השקפתו של הרב מלמד, בציבור האורתודוקסי ובציבורים נוספים, יכולה לאפשר לעם היהודי הממשי צמיחה ושגשוג, אחדות ויכולת לייצר עתיד משותף של כבוד, אחווה ורעות מתוך אורחות חיים מגוונים. זאת ועוד, מבחינה דמוגרפית, לפי התחזיות האחרונות, אוכלוסיית "זרע ישראל" צפויה לצמוח לכשש מאות ושמונים אלף איש עד שנת 2035. מציאות כזו של אוכלוסייה הולכת וגדלה, שרואה את עצמה כחלק מהעם היהודי אך נדחית על ידי הממסד הרבני ובהתאם על ידי רשויות המדינה, היא איום על לכידותה של החברה הישראלית וחומר נפץ חברתי בכל הנוגע לסוגיות דת ומדינה, יחסי דתיים-חילונים וזהותה היהודית של מדינת ישראל. לא ניתן לדבר על אחדות כאשר יותר מחצי מיליון איש, התורמים לעם היהודי, מסכנים את חייהם למענו והם בשר מבשרו בכל מובן, נדחים שוב ושוב על ידי הממסד. כעת, יותר מתמיד, עלינו לראות בעלייתם ארצה, בהשתקעותם בישראל ובנכונותם להקדיש את חייהם למענה את הביטוי העמוק של זהותם היהודית, ובהתאם לראותם כבני וכבנות העם היהודי.

לא בעיה – הזדמנות

אחרי השבעה באוקטובר גם המבט שלנו על אחדות – איך היא נראית ומה היא דורשת – השתנה. אירועי אותו יום חשפו שהאויב אינו מבדיל בין דתיים לחילונים, בין עולים לוותיקים. עצם היותך ישראלי וקשור לעם היהודי הפך עילה לשנאה ולאלימות. הגל הגואה של אנטישמיות בעולם המחיש שהשייכות ליהדות ולציונות היא גורל משותף. מול הטבח התגלתה גם סולידריות אדירה – התגייסות אזרחית ויהודית עולמית חסרת תקדים להצלה, לשיקום ולתמיכה. מתוך כך נולדה קריאה ל"ברית המשרתים": ברית של מחויבות למדינה ולעם היהודי, שתשיב את זיקת השירות והערבות ההדדית למרכז הזהות היהודית. ברית זו דורשת לראות ביהודי ברית המועצות ו"זרע ישראל" לא בעיה, אלא הזדמנות. היא קוראת לשלבם באופן מלא, להפסיק להטיל ספק בזהותם, להתאים את הגיור למציאות חייהם, לאפשר נישואים ללא חקירות משפילות, קבורה ללא הפרדה ויחס כולל של יהודים ויהודיות לכל דבר ועניין. עלינו להרחיב את גבולות השייכות, להפסיק את המדיניות המפצלת ולבנות מדינה הרואה בכל שבטי העם חלק שווה. רק כך תתממש האחדות: בחיים, בשירות, בזיכרון ובשכול – ולא בסיסמאות בלבד.