בעולם מפולג ומקוטב כשלנו, שבו נדמה לעיתים כי המרחק בין אדם לרעהו רק הולך וגדל, האתגר האמיתי אינו רק בקבלת השונה, אלא עוד קודם לכן – ביכולת לראותו, לשמוע אותו ולחוש את עולמו. המצרך הנדיר והחיוני ביותר לחברה השואפת לאחדות אינו הסכמה אלא אמפתיה: היכולת לצאת לרגע מנקודת המבט הפרטית ולהרגיש או לבחון דברים מזווית הראייה של הזולת. אחדות – במובנה העמוק – אינה אחידות בעמדה או בדעה, אלא האפשרות להישאר בקשר חיובי גם כשאין הסכמה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

כדי שזה יקרה, נדרשת תשתית רגשית שמכירה באנושיות של האחר. כאן נכנסת האמפתיה לא רק כערך, אלא אף ככלי חיוני לבניית חוסן אזרחי. במציאות הישראלית היום אנו חסרים אמפתיה זה כלפי זה, אל מול קהילות עם תפיסות שונות, נוכח מצביעים של מפלגות מתחרות, בנוגע לאזרחים ממגזרים אחרים, למשפחות חטופים, לילדים חסרי ישע מעבר לגבול. פרופ' עירן הלפרין, מהבולטים בחקר רגשות בין קבוצות, מראה במחקריו כיצד טיפוח רגשי המכוון כלפי האחר עשוי להפוך למנגנון עמוק של קירוב, פיוס ובניית מרחב משותף. לפי מחקריו, רגשות אינם רק תוצאה של מציאות חברתית, אלא הם גם דרך לשנות אותה. אמפתיה בין קבוצות יריבות יכולה להפחית ניכור ודמוניזציה ולעורר פתיחות, סקרנות ואף רצון לדיאלוג. לא מדובר בוויתור על עמדות, אלא ביצירת מרחב רגשי שבו גם עמדות מנוגדות יכולות להתקיים בלי לפרק את הקשר האנושי.1

אך למה קשה לנו כל כך להביע השתתפות נוכח כאב וקושי? ממה יראים א.נשים רחמנים ומוסריים מטבעם, שאוטמים ליבם לחמלה? ממה חוששת חברה שלמה, שרגשות וערכי חסד עשויים דווקא לחזקה? בדברים הבאים אבקש לבחון את האופן שבו מחנכת אותנו המסורת היהודית להזדהוּת ולהשתתפות בצער, ומתוך היכולת האמפתית הזאת לשכלל את היכולת לאחדות.

השומע קולו בוכה כנגדו

פנים רבות לאמפתיה. סיפור מדרשי המופיע בגרסאות שונות בכתבי חז"ל מתאר שלושה דגמים שונים של פעולה נפשית מורכבת זאת. הסיפור נאחז בדמעותיה של העיר ציון, היא ירושלים, המתוארת כאלמנה בוכייה, המקוננת על החורבן: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" (איכה א ב). הבכי הלילי מסקרן ומקבל תהודה גם מסיבה פרקטית – הוא נשמע למרחוק בדממת הליל: "לפי שאין קול הולך אלא בלילה" (איכה רבה א כד) – וגם בשל האיכויות הרגשיות המיוחדות של הלילה, ההופכות אותו לזמן נאות לאבל ולנוסטלגיה: "לילה מושך עמה קינה" (שם). יתר על כן, בכוחו של הבכי הלילי לעורר רגשות מתרדמתם, לחדור את האדישות ולהדהד את הבכי: "שכל הבוכה בלילה – קולו נשמע… השומע קולו בוכה כנגדו" (בבלי סנהדרין קד ע"ב).

הרעיון מודגם בסיפור קצר על המתרחש בנפשו של רבן גמליאל, נשיא ישראל והמנהיג הרוחני אחרי המרד והחורבן:

מעשה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל,
שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה.
שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה
עד שנשרו ריסי עיניו.
למחר הכירו בו תלמידיו
והוציאוה משכונתו.בבלי סנהדרין קד ע"ב

רבן גמליאל ידע להדחיק רגשות – לרחוץ בלילה הראשון שמתה אשתו, לקרוא קריאת שמע בליל נישואיו, לעמוד איתן מול רגשות מטלטלים וטרדות אנושיות. כיצד הוא פורץ לפתע בבכי על בן שלא הכיר? ולא עוד אלא שגופו אינו עומד בנטל, ומאותת את גודל צערו בנשירת ריסי עיניו. התלמידים אינם עומדים בבכיו, ואולי אינם סובלים את נוכחות האבל וממשותו בתוך החיים. אין הם שומעים את בכי האישה, אלא מוטרדים מהשינוי שחל ברבם, ועל כן מפַנים את הגורם המפריע, את השכנה חסרת השם, מן השכונה. קולו של רבן גמליאל נשמע רק בבכיו, לא בדברו, ולא ברור לנו אם הוא שותף שבשתיקה למעשיהם, או שהבכי החלישו והתלמידים הפכו פטרוניו ומחליטים עבורו. האם מצביעים הריסים שנשרו על עיוורון בראיית הדרך או דווקא על הסרת המחיצות וההגנות מפני המציאות? השוואת תגובת הרב לתגובת התלמידים מלמדת כמה יוצאת דופן ורגישה היא התנהגותו בתוך החברה הכללית, הנוטה להסתגל למצבים חדשים ולהימנע מלשקוע בעבר.

דגם ראשון זה של אמפתיה – בהתנהגותו של רבן גמליאל – קורא לנו להקשיב לכאב שסביבנו, לא להיוותר בבועתנו הפרטית, לא לסגור את החלון או את הרדיו, לא להפנות את הראש; אלא להאזין לקולות הלילה, למצוקות השכנים, לעצור את השגרה ולהזדהות. הכאב זוכה להכרה ולהדהוד, ורבן גמליאל מדגים לתלמידיו את חובת הקהילה לשמוע ולהתעורר. אולם ההזדהות נותרת בין כותלי ביתו של הרב, אין הוא מקיש בדלת שכנתו, ואף לא מונע מן התלמידים לסלקה מטווח שמיעה, מטווח עזרה. האם די בבכי מרחוק בלילה? האם אמפתיה מסוג זה תהא מועילה? מנחמת? שאלות אלה רלוונטיות גם לחברה שלנו כיום, ולאופן שבו אנו מגיבים או נמנעים מתגובה על הכאב שסביבנו ובתוכנו. האם די שנבכה בד' אמותינו על כאבי החברה הישראלית, או שמא נדרשת מאיתנו דרגה גבוהה יותר של אמפתיה?

גרסה אחרת לסיפור מעצימה ומכפילה את האבל האישי וגם את תגובת השומע:

מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל
ומתו שני בניה
והיתה בוכה כל שבע שנים
והיה רבן גמליאל יושב ובוכה עמה כל הלילה,
עד שנשרו ריסי עיניו,
עד שידעו התלמידים ופינוה משכונתו.מדרש זוטא לאיכה, פרשה א

שבע שנים רצופות בוכה האלמנה, ורבן גמליאל מצטרף להתייפחותה. הפעם אין אלו קולות שכנים החודרים את הקירות ומביאים להזדהות מרחוק, אלא שותפות אנושית מכוונת וממוקדת באשר רבן גמליאל "בוכה עמה" ולא "כנגדה". הוא נכנס אל מוקד המצוקה, רואה את שכנתו ואת סבלה מקרוב, לאורך זמן, בהתמדה ובמסירות. עם זאת, לא נראה כי יש ביכולתו להרים עצמו בציציות ראשו ולהתנחם, לא כל שכן לנחם את שכנתו. שניהם טובעים בבריכת דמעותיהם. תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות מבחינות בין תהליך אמפתי, שבו חש המטפל את מצוקת המטופל, לבין תהליך הזדהותי, שבו הוא מתמזג עימו. קשב מתוך הזדהות מונע זיהוי חלופות לתפיסתו של המטופל, מכיוון שבאותה שעה לכוד המטפל באותה הסירה, ואינו יכול לסייע להיחלצות.2 הפעם חולפות שבע שנים לפני שהתלמידים מגיבים ומרחיקים את המכשול. האם הם חוטאים בהתנכרות ובהתעלמות ממצוקת האישה, או שהם מתקנים את המציאות בהחזירם את רבם לתפקידו ובהרמתו מכאב היחידה להנהגת הרבים?

התלמידים מציגים עמדה ציבורית שאינה מוכנה לשאת בכאב ומנסה להרחיקו. רבן גמליאל, לעומתם, תובע להעלות את דרגת האמפתיה, לא להסתפק בהאזנה לקול הכאב ובהשהיית השגרה, אלא לקום ולעשות מעשה אקטיבי אל מול מצוקה, "עמו אנכי בצרה". בחברה הישראלית העכשווית רבים מאמצים את עמדתו, אך רבים מאמצים גם את עמדת התלמידים. כמה דחיפה צריכה להיות בנו לעמדת רבן גמליאל, שתובעת מאיתנו אמפתיה מעשית יותר – לשמוע ולהגיב על כאב משפחות החטופים, הנופלים, הפצועים, המפונים, ובמבט רחב יותר, על כאבם של שכנינו ועל רעבם? האם יש לה גבול?

גרסה שלישית לסיפור קושרת בין הממד האישי לזה הלאומי:

מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל
והיה לה בן תשחורת [צעיר] ומתו
היתה בוכה עליו בלילה,
והיה רבן גמליאל שומע את קולה
והיה נזכר בחורבן בית המקדש
והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו
וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו.איכה רבה א כ

גם בנוסח זה רבן גמליאל מזדהה עם עומק כאבה של שכנתו ו"בוכה עמה", אך הפעם הכאב מהדהד את כאבו שלו, ועל מת אחר הוא בוכה. באופן מפתיע, התלמידים מגיבים כדרכם, ולא מאפשרים ללילה ולבכי למשוך עימם את קינתו של הרב. הם ממהרים לשחזר את חורבן הבית הלאומי באמצעות החרבת בית פרטי. הפניית האבל אל המקדש והעיר החרבה אינה משנה את דרישתם שידחיק את רגשותיו, שיישאר יציב וחזק, שיביט לפנים ולא לאחור. כדרכו של מדרש איכה, הנזקק לסיפורים ריאליים וללשון אינטימית ומשפחתית כדי לדון בנושאים תיאולוגיים ולאומיים מובהקים, דמותה של השכנה האבלה מתפרשת כייצוג של ציון בחורבנה, של כנסת ישראל הדוויה או אף של השכינה הגולה.

הדגם השלישי ביקורתי יותר ומתאר נסיגה של אמפתיה אישית ושל קשב אנושי, שכן כאבה של השכנה מזכיר לשומע את כאבו שלו ואת הכאב הלאומי של בני עמו, והוא עובר לעסוק בעצמו, בציבור הרחב ובזיכרון ההיסטורי על פני העיסוק בצרתה של היושבת מולו. הצער הפרטי הופך מטפורה ומשל, והאמפתיה מוסטת לכיוון אחר. דגם זה מוכר ושכיח בעת צרה ומצוקה אישיות וציבוריות, כגון אלו העוברות על החברה הישראלית כיום, ועלינו להשכיל להבחין מתי אנו מתכנסים בצערנו שלנו, שמונע מאיתנו לחוש אמפתיה לצערו של הזולת.

סופם של שלושת הסיפורים זהה. הכאב לא נפתר, אלא מורחק מן העין הרואה ומהאוזן השומעת. התלמידים מבקשים את תורתו של הרב ולא את כאבו, והרב בוחר בתלמידים. בולט בהיעדרו הקישור שהיה בכוחו של המורה להקים בין האנושיות שנגלתה בו לבין התורה שהיה מורה לתלמידיו, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אפשר היה לו לרבן גמליאל לצטט מאות פסוקים שמבליטים את מצוקת הגֵר, היתום והאלמנה, ודורשים רחמים, הזדהות והגשת עזרה, אך אין הוא הופך את האנושיות לתורת חיים, בהוציאו הן את התורה והן את האישה הקונקרטית, נפסדות. האם תגובתו של רבן גמליאל באחד הסיפורים עשויה לשמש השראה גם לנו, או שמא עלינו להמשיך ולבקש דגם רביעי?

צער העולם

ליאורה אילון, שבנה טל נפל בשבעה באוקטובר בקרב בכפר עזה, מספרת כי סיום זה של המדרש הכעיס אותה שנים רבות, עד שכאם שכולה בחרה לתת לו פרשנות חדשה. לפי ביאורה, מטרת הוצאתה של האם או האלמנה האבלה מהעיר אינה התעלמות מכאבה או הימנעות מנשיאתו, אלא דווקא פרסום הצער ברבים והנכחתו מכפר לכפר ומעיר לעיר:

ולמה הוציאוה משכונתו?… לפי שהיה בוכה לבדו, ואין שכניו ושכנותיו שומעים בכיו, ולא היו בוכים איתו על אותה שכנה. לפיכך הוציאוה משכונתו. שהייתה אותה אישה בעיניהם כאברהם אבינו, עליו נאמר: 'למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של פפלוסימון [בושם] מוקפת צמיד פתיל, ומונחת בזווית, ולא היה ריחה נודף. כיוון שנטלטלה נדף ריחה. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו – טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם" (בראשית רבה לט, ב). ביקשו התלמידים להוציא אותה משכונתה, שתהא מטלטלת בעולם, מחזרת אחר השכונות, מבכה את בנה, ויהא קולה כשופר ההולך מסוף העולם ועד סופו… ולא יהא רבן גמליאל בוכה עליה לבדו בלילה, אלא יהיו אנשי קהילתו והקהילות כולן בוכים עמהם יחד, ובכך, יתמעט במקצת הצער בעולם….ליאורה אילון, "בכו תבכה בלילה", 2024; עתיד להופיע בדרשוני ג, בעריכת תמר ביאלה, ידיעות ספרים

פרשנות זו של ליאורה אילון מהפכת את תגובת התלמידים. לא עוד אדם בודד המביע אמפתיה, חלקית או מלאה, אלא ציבור רחב הרואה את האדם הפרטי שבתוכו. לא עוד הזדהות מרחוק או אף בכי משותף, אלא תנועה אקטיבית ממשית של שינוי חברתי ומעשה. לא רק אגדה, אלא גם הלכה.

לא תוכל להתעלם

דגם אקטיבי מרתק של אמפתיה, היוצאת מכלל מחשבה ורגש ועולה לכדי מעשה, הוא הכלל המקראי הדורש השבת אבדה שנמצאה ברשות הרבים. התורה אינה מסתפקת בהוראות פרקטיות הדורשות את השבת האבדה, אלא מכניסה את מושג ההתעלמות, המהדהד את התהליך הנפשי ואת אתגר האמפתיה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ". אין הדרישה מסתכמת באח קרוב ומוכר:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.דברים כב א–ד

מציאת אחיך מחייבת שמירה ונטירה, האכלה וניקיון, הוצאת כסף והשקעת מאמץ, עד לתאריך בלתי ידוע שבו יימצאו הבעלים. יתר על כן, תחולת המצווה אינה מוגדרת, ותלויה בפרשנות מצמצמת או מרחיבה של המושג "אחיך" כמתייחס לבן משפחה, לבן השבט, לבן העם או לכל אדם באשר הוא. הדרישה והאזהרה אף מתרחבות וחלות אף על השונא והאויב: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ (שמות כג ג–ה). הביאורים נחלקים בין הבנת "שונא" ו"אויב" כמי שיש עימם סכסוך או איבה אישית, לבין מי ששייכים לקבוצה שנואה, אשר אף על פי כן ולמרות הכול, ישנו חיוב לסייע לפרטיה.

הדרישה כלפי האח או האויב היא מקיפה ותובענית, ומחייבת את האדם לצאת משגרת יומו, להיות ערני ואכפתי לסביבה, לא לכבוש את העין, לפתוח את הלב אל האחר, להיכנס לנעליו ולתפקידיו, ואף לעסוק בצערה של בהמתו ולמנוע את אובדן רכושו. הצו המקראי עוסק אומנם בפריזמה צרה של אבדה, אולם כבר קבע רבנו בחיי כי יש להרחיב את הכלל ולהבינו כצו מוסרי מקיף:

וזה שאמר: ״לא תוכל להתעלם״ אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו, הרי הוא חייב בכולן, וכעניין שאמר הכתוב (ויקרא יט יח): ״ואהבת לרעך כמוך״.רבנו בחיי, פירוש על דברים כב א

התלמוד מתאר את תהליך קבלת ההחלטות ביחס לאבדה כתהליך של כניסה מטפורית לראשו של הזולת ושל שיקול דעת אם יש למאבד תקווה ואמונה כי אבדתו תשוב אליו. הפטור מהשבת אבדה וההיתר להתעלם מתרחשים כאשר אנו מניחים כי הבעלים מתייאש מהאפשרות למצוא את אבדתו ולהחזירה לרשותו, ועל כן מפקירהּ בתודעתו לכולי עלמא. התלמוד נכנס לתודעתו של "המאבד הסביר" וקובע כללים מתי ובאילו נסיבות יתרחשו ה"ייאוש" וההשלמה עם האובדן. אז המוצא ימצא אבדה מופקרת, חסרת בעלים, ויזכה בה לעצמו (בבא מציעא כג, ע"ב). פתרון הלכתי זה מחייב את המוצא לא להתמקד במציאה שהוא מתאווה לה, אלא לדמיין את המאבד, להיכנס לנעליו, לנסות להבין מה עובר עליו ולעסוק ברגשותיו ובייאושו. המנגנון המשפטי–הלכתי מחייב את ראיית הזולת והבנת האחר, ובעצם הופך את הקערה על פיה ומקיים בו "לא תוכל להתעלם".

האם דורשת מאיתנו התורה דרישה מוחלטת לחוש אמפתיה ולסייע באופן אקטיבי ל"אח" שאינו קרוב או מוכר לנו, ואף לאויב ולשונא בכל זמן ובכל מקום? התלמוד מסייג את הדרישה ומסמן מקרים שבהם ההנחיה הנורמטיבית היא דווקא להתעלם מהאבדה ומהמצוקה, לוותר על חוקים וזכויות במצבי קיצון:

תנו רבנן: ״התעלמת״, פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו, לכך נאמר: ״והתעלמת מהם״.בבלי בבא מציעא, ל ע"א

הדרשה המפותלת מצביעה על האמירה הפוזיטיבית "והתעלמת מהם" המופיעה פעמיים בפסוקים, כהיתר להתעלם מהאבדה במקרים ייחודיים. הדרשה מודעת, כמובן, למבנה התחבירי שבו אמירה זו מתהפכת לשלילה: "לא תראה… והתעלמת… לא תוכל להתעלם", אולם בוחרת לסייג ולהגביל את הצו הטוטלי בשלושה מקרים – כאשר יש עיקרון דתי אחר המתנגש עם המצווה (המוצא כוהן והאבדה בבית קברות), כאשר כבוד האדם מתנגש עם המצווה (ההתעסקות באבדה אינה מכבדת את המוצא, ולא היה מתעסק בה גם אילו הייתה שלו), וכאשר המאבד יצא מופסד מהאירוע (שכן השיפוי שהמאבד יידרש לשלם עבור אובדן הזמן של המוצא והכנסתו בעת הטיפול באבדה, יעלה על שווי האבדה). תרגום עקרונות אלו למציאות העכשווית ידרוש מענה כן וגלוי לב, אימתי דת, כבוד וכסף מצדיקים ואף מחייבים התעלמות ממצוקת אדם ובהמה ומאובדן רכוש, ואימתי יש לקיים את דברי התורה ככוונתם המקורית וכעומק הדרישה המוסרית, "לא תוכל להתעלם".

בין הראוי לאנושי

הדרישה לחיקוי האל, "והלכת בדרכיו" (דברים כח ט) מניחה כי המידות הטובות כולן נלמדות ממידותיו של האל: "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". האומנם יש לייחס לאל אמפתיה? או במילות התלמוד: "האם שמח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים?" (בבלי מגילה י, ע"ב). בסוגיה תלמודית מרתקת טוען ר' יוחנן כי האל חש אמפתיה, אפילו לרשעים. בשעה שעברו ישראל את ים סוף בחרבה והמצרים צללו כעופרת במים אדירים, "בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה". תגובת הקב"ה הייתה נוזפת: "מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה?!" בורא הבריות אינו מאפשר למלאכים לשמוח על אובדן חיי אדם, ועל כן נתבעים גם אנו להימנע מצהלה בנפילת אויבינו, אף אלו הקמים עלינו לכלותנו, "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ״ (משלי כד יז–יח). דרישה זו לאמפתיה רדיקלית מסויגת מייד באמצעות הצגת עמדה נוספת: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הוּא אֵינוֹ שָׂשׂ, אֲבָל אֲחֵרִים מֵשִׂישׂ". והנה נוצרת דיכוטומיה בין שמיים וארץ, בין מעשי אלוהים למעשי בשר ודם. אין אנו מחקים עוד את מעשי האל והולכים בדרכיו. פמליא של מעלה, הנתבעת לרמה מוסרית נעלה, אינה ששה; אולם יילודי אישה, שנפדו מן השעבוד ומהרדיפה, מותרים לשמוח על ההצלה והניצחון. האם התגובה האנושית הצוהלת היא טבעית ובריאה ומותרת לכתחילה, או שמא נאמרים דברי ר' אלעזר כלגיטימציה בדיעבד להתנהגות אנושית קלוקלת?

באקורד הסיום של שירת הניצחון של דבורה הנביאה, בעקבות גבורת ישראל על הכנענים ושר צבאם המאיים, סיסרא, מייחדת דבורה מקום מפתיע לאימו של סיסרא: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים ה כח). קשה להכריע אם תמונת האם המייבבת היא תמונת ניצחון מענגת של שמחה לאיד או תזכורת לצלם האנוש של האויב, גם אם בחטאו הומת, ולציווי החמלה כלפי אימו שנהפכו עליה חייה. האם נדרשות מאיתנו רמה אנושית טבעית או אמפתיה רדיקלית אלוהית? מפתיע להיווכח כי קולות התקיעה בשופר בראש השנה נלמדים מיבבותיה של אם סיסרא, אשר אבלה התבטא בגניחות שבורות (שברים) או בקולות יללה קצרים וקצובים (תרועה): "שכתוב: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' (במדבר כט א): ומתרגמים אנו: יום יבבה יהא לכם. וכתוב באימו של סיסרא: 'בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא' – מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל" (בבלי ראש השנה לג, ע"ב). נגינת בכייה המדויק של אם סיסרא משמשת קריאת כיוון ומלמדת כי הכמיהה לעורר את רחמי האל בראש השנה ולקבל את סליחתו המוחלטת – תובעת התעלות מעבר לרגשות אנושיים לגיטימיים, אל רמה אידיאית של חמלה ומוסריות.

המסורת היהודית מחנכת אותנו אפוא לתודעה של אמפתיה ואף למעשה אקטיבי של חמלה, לקריעת האדישות וההתעלמות ולבחינה דקדקנית של עילות הפטור, למודעות לפער שבין האלוהי לאנושי ולניסיון מתמיד לעלות בסולם המידות, לתביעה המוסרית כלפי האח והאויב, האוהב והשונא, המנצח והמנוצח, השכנה שמעבר לדלת והשכנים שמעבר לגבול.

מאמפתיה לאחדות

הדרישה לאמפתיה מתנגשת פעמים רבות, כפי שמראה המסורת היהודית עצמה, עם רגשות אחרים – רגשות פחד ושמחה לאיד, זעם ונקמה. תלמידיו של רבן גמליאל הם דוגמה לבחירה של הציבור להתעלם, אף כאשר מורה דרך משמעותי מדגים אמפתיה. זהו אתגר קשה. כיצד ניתן להתמודד איתו? הלפרין מציע לאמץ שלושה צעדים ראשונים מעשיים:3

הצעד הראשון הוא מאבק בהטיה ההומוגנית, המקילה עלינו להכליל לרעה ולייחס את מעשי הרשע של יחיד או של קבוצה לכל בני שבטם, עדתם, עמם או ארצם. זוהי נטייה טבעית שמקילה עלינו למצוא את דרכנו בסבך החברתי והפוליטי, אולם יש בה סכנה מוסרית ומכשלה, ועל כן שומה עלינו להיאבק בה באמצעות הצגת מידע רב ומגוון ככל האפשר על קבוצת האחרים, מידע שיאפשר תפיסה הטרוגנית ויחשוף בפנינו שונות פנימית, הבחנות וניואנסים.

הצעד השני הוא ההכרה העצמית הלא פשוטה, שאנו חוששים להיות אמפתיים פן נידרש לשלם על כך מחיר. תחושת אמפתיה עלולה להוביל אותנו לערער על תפיסות עצמיות, לאבד אמון במהלכים חברתיים או פוליטיים, ואולי אף להתנער ולקבל על עצמנו מעשים שיש עימם השלכות מורכבות. החשש ממחירה של האמפתיה מסיג את רגשותינו לאחור ומונע מאיתנו להיחשף למידע, לשוחח ואף לחשוב על סבל הזולת ולהרהר בו. ההכרה בכך תאפשר לנו להתגבר על החשש ולהעז לחמול.

ולבסוף, הצעד השלישי הוא תיקון התפיסה הרווחת המוטעית שאמפתיה היא משאב מתכלה, שאם "נבזבזו" על זרים, לא ייוותר לנו די ממנו עבור בני ובנות משפחתנו ועמנו, ועל כן יש להמעיט להשתמש בו ולחוסכו. במציאות ההפך הוא הנכון. האמפתיה כמוה כשריר, אשר ככל שנפעיל אותו יותר, כן ירבה וכן יפרוץ. אין להצטמצם בתפיסה חד־ממדית השומרת את המבט הרחב, את ההכלה והאנושיות לימים טובים יותר. עכשיו הזמן להביט סביב, לדעת, להרגיש ולחמול. השתא ובזמן קריב. רק כך נכונו לנו ימים טובים, נכונים ורכונים.

חיזוק השריר האמפתי של כל אחת ואחד מאיתנו יועיל לנו בדרכנו לאחדות, שכן אחדות – אם היא חפצת חיים – אינה מושגת בכוח, ולא נכפית בדממה. היא נטווית באיטיות, באמצעות אין־ספור מחוות של אנושיות, הקשבה ומאמץ כן להכיר במורכבותו של האחר. המדרש, המסורת ותובנות מהפסיכולוגיה החברתית מלמדים כי האמפתיה היא לא רק רגש נעלה – אלא אף יכולת אישית, מוסרית וקהילתית שבלעדיה לא נוכל לחיות יחד באמת. אם נרשה לעצמנו לראות את האחר כאדם – לא רק כעמדה, זהות או איום – נוכל לאחות את השסעים לא בכפייה, אלא מתוך רצון. לא מתוך הסכמה, אלא מתוך הבנת עומק. לא אחדות של אחידות, אלא אחדות שיש בה מקום לריבוי, שנשענת על לב פתוח ועין רואה.