תמכו בנו
אחדות האל

הקביעה "אלוהים אחד" נתפסת כאחת ההנחות הבסיסיות ביותר ביהדות. אך כפי שמראה ד"ר ביטי רואי, גם תפיסת אחדות האל זכתה לפרשנויות מגוונות ואף סותרות בעולם ההגות היהודית. על מונותאיזם בעולמם של חז"ל, הפילוסופיה היהודית והקבלה

הנחה רווחת היא שאחד מאפיוניה המרכזיים של הדת היהודית היא המונותאיזם. האמונה באל אחד נתפסת כחידושה הגדול של היהדות (כפי שהציגה למשל חוקר המקרא יחזקאל קויפמן), וכאחד מיסודות האמונה הבסיסיים של הדת היהודית. עם זאת, כמו תפיסות רבות אחרות בעולם היהודי, בחינה מדוקדקת יותר מגלה כי הקביעה "אלוהים אחד" היתה נתונה לפרשנויות שונות ומגוונות לאורך ההיסטוריה היהודית. במחשבתם של הוגים שונים נתפסות אחדותו ויחידותו של האל בדרכים שונות ואף סותרות. יש לציין כי כבר בעולם המקראי אנו מוצאים קולות שונים לגבי שאלת יחידותו של האל, אך גם משנשתרשה התפיסה המונותאיסית ביהדות, היא קיבלה פרשנויות שונות.

בעולמם של חז"ל ניכר נסיונם של חכמים לבסס את התפיסה המונותאיסטית ולהגן עליה משני 'איומים' שונים. ראשית, הם התמודדו עם תפיסה ביניטארית של האל – קיומן של שתי רשויות בשמים. כך למשל קובעת המשנה כי אדם "האומר… 'מודים מודים' – משתקין אותו" (משנה ברכות, ה ג), משום שהוא נשמע כמי שמודה פעמיים, בכל פעם לרשות אלוהית אחרת. מנגד, בקשו כמה מן החכמים להדגיש את אחדות האל גם כנגד תפיסות לפיהן קיימות ישויות שמימיות אשר מתווכות בין האדם לאל ואינן תלויות באל. הדוגמא המפורסמת לכך היא עונשו של התנא אלישע בן אבויה, שלפי התלמוד הבבלי "נכנס לפרדס", ראה את המלאך מטטרון והסיק בטעות כי הוא ניחן באיכויות אלוהיות (בבלי חגיגה, טו ע"א).

מפנה משמעותי וחשוב בנוגע לתפיסת אחדות האל התרחש בעולם הפילוסופיה היהודית, ובאופן הבולט ביותר – בהגותו של הרמב"ם. מפעלו הגדול של הרמב"ם בספר 'מורה נבוכים' היה להפשיט את דמות האל. הוא בטל כל ייחוס גשמי וחומרי אליו, ומעבר לזה – ערער על יכולתו של האדם להבין ולהשיג את האל באמצעות השפה. הדוגמא המובהקת לכך היא תורת התארים השליליים, לפיה לא ניתן להגיד דבר חיובי על האל, אלא רק תארים השוללים ממנו מהויות שונות.

אפילו את מושג אחדות האל, שהינו לכאורה מופשט ובלתי מגשים, מבקש הרמב"ם להפקיע מן האל. לדבריו, האל אינו "אחד" במובן המספרי הפשוט שבו אנו מבינים מונח זה. כך הוא מפרש את היסוד השני מבין "שלושה עשר עיקרי הדת" שלו – האמונה ביחוד האל:
שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף. אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
(הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

לפנינו ניסיון להעניק פרשנות פילוסופית מופשטת למושג "אחדות האל". הרמב"ם פוסל את ההבנה האנושית הרגילה למושג 'אחד'; האל אינו 'אחד' במובן זה שניתן לבודד אותו מתוך זוג או קבוצה, או כאחד אותו בוררים מתוך מין שלם; גם אין זו אחדות של מערכת שלמה העובדת יחד בתיאום בדומה לגוף האדם. זוהי אחדות אחרת, ש"אין כמותה". כדברי הפייטן רבי דניאל בן יהודה דיין, בשירו המפורסם שנתייסד על בסיס עיקרי האמונה של הרמב"ם: "אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ / נֶעלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ".

דומה כי לפי הרמב"ם הקביעה ש"אלוהים אחד" אינה עומדת כנגד התפיסה לפיה קיימים אלים רבים, או לפחות לא רק כנגדה. אחדות האל מוסרת משהו עמוק יותר על קיומו ואיכותו של האל: על כך שהוא בלתי נתפס, בלתי ניתן לתיאור ובלתי מוגשם. עבור הרמב"ם וההולכים אחריו, הקביעה ש'אין עוד מלבדו' (על פי הפסוק בדברים, ד לה) מציינת לא רק את נשגבותו ונוראותו של האל, ולא רק את קיומו הסוליסטי של האל שאין שני לו, אלא את אמיתת מציאותו שאינה דומה לכל קיום אחר.

עץ הספירות המופיע ב"חלונות ארדון", הספריה הלאומית, ירושלים

זרמים שונים בהגות הקבלית, החל מהמאה ה-12 בדרום צרפת ובספרד, העניקו מובן שונה לחלוטין ל"אחדות האל". כידוע, במרכז התפיסה הקבלית עומד ה"ריבוד" האלוהי לעשרה כוחות שונים, עשר הספירות, אשר מרכיבות יחד את האלוהות. המתח בין פיצולם של הכוחות האלוהיים הללו – שלעתים נתפסו כיישויות נפרדות ממש – לבין ההנחה כי האל הוא "אחד", יצר תפיסת אחדות מורכבת יותר.

אחדות האל במובן הקבלי הינה דבר דינאמי ואורגני; זהו התהליך בו הופך האל לאחד, כאשר כל הכוחות השונים, הספירות, מתמזגות יחד בהרמוניה. במובן מסוים, זוהי בדיוק תפיסת האחדות שאותה שלל הרמב"ם – "ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים". תפיסה זו מובעת ברבים מהטקסטים הקבליים. כך למשל, מפרש הזוהר את השם "אלהים" כשם שמורכב משתי מילים שונות – "מי" ו"אלה", המסמלות לדידו שתי ישויות אלוהיות שונות (זוהר ח"א, א ע"ב). הישות הראשונה, "מי", מסומלת בספירת בינה, והיא מייצגת את הרובד האלוהי הבלתי נתפס, שאותו אין להשיג (ולכן הוא מיוצג בשאלה – "מי"); היישות השנייה, "אלה", היא ספירת מלכות, המייצגת את האלוהות בגילויה הקונקרטי והמוחשי בעולם. רק חיבורם של שני צדדים אלו באלוהות מאפשר את קיומו של "אלהים".

בחיבור הקבלי "תיקוני זוהר", שנכתב כנראה בתחילת במאה הארבע עשרה בספרד, אנו מוצאים את הטקסט הבא, שאף נכנס לסידור התפילה ויש שאומרים אותו פעמיים בכל יום:
פתח אליהו ואמר: ריבון העולמים, שאתה הוא אחד ולא בחשבון. אתה הוא עליון על כל העליונים, סתום על כל סתומים, אין מחשבה תופסת בך כלל.
אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים הנקראים עשר ספירות, להנהיג בהם עולמות…
ואלו עשר הספירות, משתלשלות כסדרן […] ונקראים בתיקונם כך:
חסד – זרוע ימין, גבורה – זרוע שמאל, תפארת – הגוף; נצח והוד – שתי שוקיים; יסוד – סיום הגוף, אות ברית קודש; מלכות – פה, תורה שבעל פה קוראים אנו לה […]
(תיקוני זוהר, הקדמה, בתרגום)

מחד, ניכרת כאן ההשפעה של הפילוסופיה הרמב"מית – בהצהרה הפותחת על אחדות האל, בניסוחים ובשימושי הלשון. אך מיד לאחריה, אנו מוצאים תפיסה מורכבת יותר, אשר "מפרקת" את האלוהות לחלקיה השונים, תוך תקווה לאיחודם. אחדות האל אפוא אינה נתון קיים, עובדה מוגמרת, אלא דבר מה שיש לחתור אליו.

במקום אחר מסביר בעל תיקוני זוהר כי המונח "אחד" מייצג חיבור בין 'אח' לבין ד', המסמלים את הקב"ה ובת זוגו – השכינה, או ספירת מלכות. קריאת שמע אינה אפוא הכרזה על אחדות קיימת אלא חלק מתהליך יצירת אותה אחדות מתהווה; זהו אינו מצב נתון אלא פעילות. כדרכה של הקבלה, מוטלת משימת איחוד האל על כתפי האדם. במעשיו, במחשבותיו ובשמירת הריטואלים והמצוות, יכול האדם לאחד את האל וכך לקיים את האמונה היהודית הבסיסית כל כך, לפיה "אלוהים אחד".

אם כן, אפילו קריאת שמע והצהרת האחדות שבה, הנחשבות על ידי רבים כלוז האמונה היהודית, מתפרשות באופן שונה אצל מאמינים שונים האוחזים בתפיסת אחדות שונה.

השארת תגובה