הקיטוב הפוליטי הוא מגפה עולמית.

את התסמינים כולנו מכירים: התחזקות ניכרת של מפלגות קצה או כוחות קיצוניים בתוך מפלגות והיחלשות של מפלגות מרכז ומועמדים מתונים; קושי להקים ולקיים ממשלות יציבות; קיפאון בנוגע לאתגרים מערכתיים הדורשים רפורמות שתלויות בתמיכה ציבורית רחבה; וכמובן: מאבקים פנים־חברתיים קשים, שיח פוליטי מלא אלימות ושנאה, דה לגיטימציה לעמדה הפוליטית היריבה ומחנאות רעילה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

כל אלו מתרחשים במדינות ליברליות כמו הולנד וצרפת, ובמדינות לאומיות ולאומניות כמו הונגריה ופולין; במערכות פרלמנטריות כמו שוודיה או במשטרים נשיאותיים כמו ארצות הברית; במדינות הטרוגניות מבחינה אתנית כמו בלגיה, או הומוגניות כמו דרום קוריאה ויפן. בכל מדינה הסיפור קצת אחר, השאלות קצת שונות, והתכנים משתנים בהתאם להקשר, אבל אין ספק שזו מגמה עולמית משותפת. אנחנו בתוך מגפה.

גוף המחקר הנרחב על קיטוב מצביע על שני אופני ביטוי מרכזיים של הנגיף: ראשית, הכוח הפוליטי נודד מהמרכז החברתי אל הקצוות הרדיקליים יותר. שנית, תהום הולכת ונפערת בין "אנחנו" ל"הם" הפוליטי, תהום שלא מאפשרת שיתופי פעולה פוליטיים או בין גושים גם במקומות שבהם הדבר היה אפשרי לגמרי בעבר. המחקר גם מפריד בין קיטוב אופקי, שבו "אנחנו" ו"הם" מסמנים קבוצות זהות, לבין קיטוב אנכי, שבו "אנחנו" ו"הם" הם העם והאליטות, העם והמוסדות הדמוקרטיים, העם והממסד הפוליטי. במקרים רבים שני סוגי הקיטוב – האופקי והאנכי – מתקיימים יחד.

אז ככה נראה ומתנהג קיטוב. אבל מהו בעצם קיטוב? מהו הדבר עצמו? גם כאן נמצא שתי הגדרות עיקריות: ראשית, קיטוב אידיאולוגי, כלומר מחלוקת פוליטית בינארית, הנמדדת באמצעות המרחק בין עמדות פוליטיות משני צידי המתרס. שנית, קיטוב רגשי – שנאה על רקע פוליטי, הנמדדת באמצעות ה"טמפרטורה" של עוצמת השנאה או הפער בין רגשותיי כלפי המפלגה שאני תומך בה לבין רגשותיי כלפי המפלגה שאני מתעב. המדדים הללו אינם זהים ולעיתים הם אפילו הפוכים, כמו בישראל: הקיטוב האידיאולוגי אצלנו הצטמצם, ואילו הקיטוב הרגשי שובר שיאים. המרחק בשאלה "מה צריך לעשות" קטן יותר, אולם הטמפרטורה סביב השאלה "מי צריך לעשות ולמי אסור באיסור חמור לעשות", הולכת ועולה.1

למי אתה מצביע?

שנאה על רקע פוליטי קיימת מאז ומעולם, אך מה שאנחנו חווים היום הוא אחר, וקשור להפיכתה של הפוליטיקה ממבטאת זהות למגדירת זהות. במאמר בשם "Divided We Unite" שפורסם בשנת 2003, מתארים המחברים מחקר ענק שערכו בעשרים וחמש מדינות באירופה, בקרב קרוב לשלושים אלף איש.2 אחת השאלות שהעסיקה את החוקרים הייתה מה השפעתו של שיוך פוליטי או מפלגתי על זהותם של אנשים לעומת קריטריונים אחרים, כמו גזע, דת או מעמד. בתקופות שונות באירופה נע קו הגבול, שהגדיר קבוצות של "אנחנו" ו"הם", בין שלושה צירים מרכזיים: הדת (קתולים מול פרוטסטנטים), המעמד (פועלים מול בעלי הון) והלאום או השייכות האתנית. מלחמות, מהפכות ותהליכים חברתיים אדירי ממדים נעו סביב צירים אלו, ואילו השיוך המפלגתי והפוליטי היה במובנים רבים תולדה של אותן חלוקות. אולם המציאות, כך מגלה המחקר, השתנתה. כיום מרכיבי השייכות האלה, ובכללם הלאומיֲאתני(!), נבלעים לתוך שאלה אחת ויחידה: למי אתה מצביע. שאלה זו הפכה לגורם המרכזי לשנאה, אבל גם לגשר להתגברות על שנאות מסורתיות יותר. כך למשל, הראו החוקרים שגם אם אני הומופובית, כאשר האדם שמולי, השייך לקהילת הלהט"ב, מצביע לאותה מפלגה כמוני – הדבר ירכך באופן ניכר את היחס שלי אליו. כך גם בהקשרים דתי או לאומי. כלומר, ה"אנחנו" המרכזי ביותר כיום הוא ה"אנחנו" הפוליטי־מפלגתי.

ממצאים אלו מוכרים לנו היטב מניסיון חיינו כאן בישראל. השסעים המסורתיים שלנו: דתי־חילוני, אשכנזי־מזרחי, מרכז־פריפריה, ציוני־חרדי, ואפילו יהודי־ערבי, נבלעו כולם בשאלת הגושים הפוליטיים. כך מפלגות חרדיות וחרד"ליות, שחרטו על דגלן את המאבק בכל ביטוי ציבורי של להט"ביות, חיות בשלום עם אמיר אוחנה; מיליטריסטים שסולדים ממחשבה על פתרון מדיני לסכסוך הישראלי־פלסטיני מגינים בחירוף נפש על זכות ההשתמטות החרדית; מצביעי עבודה, אנשי שמאל כלכלי, מייחלים לשובו של בנט; ואנשי ההתיישבות העובדת, ציוניים בכל רמ"ח איבריהם, מוצאים עצמם מחזיקים אצבעות בליל הבחירות לכך שבל"ד יעברו את אחוז החסימה. כל זאת משום שהמחלוקות הערכיות והמעשיות הפכו משניות בחשיבותן להשתייכות לגוש הפוליטי.

אנחנו נוטים לקשור את היווצרות הגושים הללו לנתניהו, פוליטיקאי שהן תומכיו והן מתנגדיו מייחסים לו כוחות־על. יש הסכמה רחבה שהיחס כלפי נתניהו הפך לציר המכונן של הפוליטיקה הישראלית, שהפכה בעצמה – כמו במדינות אחרות – לציר המכונן של הזהות שלנו. כך כל צד, הביביסטים והרל"ביסטים, משוכנעים שהכול אשמת "הם": הפוליטיקאים המושחתים "שלהם", ערוצי הטלוויזיה "שלהם". אבל המבט העולמי מלמד אותנו שאף שהשאלות המפלגות משתנות בכל מדינה, שערוצי הטלוויזיה אחרים ושלמנהיגים קוראים בשמות שונים – ההתנהגות דומה למדי. הקיטוב הפוליטי, החלוקה לגושים, ההקצנה, השנאה והקיפאון שנגזר ממנה – אינם יכולים להיות מוסברים רק באמצעות דמותו של נתניהו. כאמור, אנחנו בעיצומה של מגפה עולמית.

אנחנו זקוקים לחיסון

העובדה שמדובר במגפה עולמית מספקת נחמה מסוימת. זה עשוי לשחרר אותנו, לפחות חלקית, מההנחה ש"הכול באשמתם", ואולי לאפשר לנו להתחיל לחשוב על התמודדות משותפת מול אתגר עולמי. נוסף על כך, הדבר מעורר תקווה: אם מדובר בנגיף עולמי, אולי יש אי־שם מי שעובד על חיסון. אנחנו לא לבד.

אלא שבדיוק כמו בקורונה, העובדה שהמונים נדבקים לא אומרת שכולם חולים באותה דרגה. אדם בריא היה עשוי לחלות בקורונה ולחוות רק אי־נעימות או תופעות לוואי קשות יותר, אולם עבור אדם עם מחלות רקע הייתה הקורונה פעמים רבות גזר דין מוות. בהקשר הפוליטי, לישראל יש מחלות רקע קשות. ראשית, ההיסטוריה הרפואית-פוליטית שלנו מראה על נטייה יהודית קשה לקנאות מקטבת, חסרת איזונים ובלמים. זו הקנאות שעל פי המסורת שלנו, הובילה לחורבן הריבונות היהודית בארץ ישראל בסבבים הקודמים, והולידה סיטואציות מטורפות כמו שתי מחתרות שונות בגטו ורשה – ימנית ושמאלנית. אבל מחלת הרקע הקשה באמת שלנו היא הסכנה הביטחונית־קיומית מצד מדינות, ארגונים וכוחות הפועלים באופן אקטיבי להשמדת מדינת ישראל. זו סכנה התובעת משאבים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שמדינות אחרות לא נדרשות להם. גם אם ארצות הברית יותר מקוטבת מאיתנו ועוצמת השנאה בין הדמוקרטים לרפובליקנים גבוהה מאשר אצלנו – האמריקאים אינם חוששים שההתמקדות בקיטוב הפנימי תעודד פלישה מקסיקנית או קנדית; גם אם הקיטוב המחריף בצרפת לא מאפשר לממשלות לתפקד באופן יעיל, ובוודאי לא להעביר את הרפורמות הכלכליות הנדרשות כדי להתמודד עם הצמיחה הנמוכה והחוב הגבוה – אין חשש שההאטה הכלכלית תפגע ביכולת של צרפת להגן על עצמה; גם אם בריטניה מחליפה חמישה ראשי ממשלה בתשע שנים – אף אחד לא מעלה על דעתו שבשל כך בריטניה תחדל להתקיים בטווח הנראה לעין. ישראל היא אחרת. מחלות הרקע שלנו הופכות אותנו לפגיעים הרבה יותר ואת ההכרח להתמודד עם הקיטוב לדחוף ולקיומי הרבה יותר.

אפשר לטעון, ובצדק בעיניי, שלצד מחלות הרקע יש לנו מערכת חיסונית לא רעה. זאת בזכות המשפחתיות העמוקה, המרחקים הקצרים גיאוגרפית, מנגנוני שירות מוטמעים היטב והרבה סולידריות.3 ועדיין, ההימור שהמערכת החיסונית שלנו תוכל לעמוד אל מול עוצמת הנגיף הוא הימור בסיכון גבוה, שכן מה שמונח על הכף הוא עצם קיומה של ישראל. אין לנו זמן להמתין לחיסון; אנחנו חייבים לייצר אותו.

קל להדגים את העניין הזה באמצעות התקיפה באיראן והפגיעה באיום הגרעיני. לולא היו למדינת ישראל היכולות הכלכליות, הניהוליות והמדעיות, המחקר האקדמי, הקשרים הבין־לאומיים והחדשנות, אשר הופכים את המוסד, אמ"ן, חיל האוויר ומערכות ההגנה הישראליים לדבר המדהים שהם – היא לא יכולה הייתה לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. אבל גם לולא היו לה השורשיות, הנחישות, האמונה, הנכונות להסתכן, היכולת להקריב, הסבלנות ואורך הרוח, הקולקטיביות, העקשנות, האמון והחוסן הזהותי שהופכים את הצבא והעורף הישראליים לדבר המדהים שהם – היא לא הייתה יכולה לתקוף. התנועה הציונית ומדינת ישראל נבנו מראש על שילוב של לאומיות ליברלית, על שיתוף פעולה בין קבוצות עם נטייה ליברלית־אוניברסלית לבין קבוצות עם נטייה לאומית־דתית. הקיטוב הפוליטי האידיאולוגי הפך את הלאומיות והליברליזם להפכים שיש לבחור ביניהם, והקיטוב הרגשי יצר מצב שבו ניטשת מלחמת חורמה בין הקבוצות השונות. כרגע יש חשש ממשי שהקבוצה הליברלית תתייאש ותעזוב. אך בלעדיה לא רק שישראל לא תוכל להתקיים כמדינה משגשגת, היא פשוט לא תוכל להתקיים.

אם כן, פיתוח חיסון – כלומר גיבוש מדיניות ממשלתית־ציבורית נוגדת קיטוב – חייב להפוך לאתגר לאומי הממוקם גבוה ברשימת הנושאים התובעים השקעת זמן, אנרגיה ועבודה על פי מדיניות סדורה. אלא שכדי שזה יקרה, המערכת הפוליטית והאזרחים צריכים להכיר בכך שהקיטוב הוא בעיה, וחשוב יותר – להכיר בכך שהוא בעיה פוליטית. ואנחנו ממש לא שם.

קיטוב כאתגר פוליטי

בשנת 2020 הגעתי לכנסת. את נאום הבכורה שלי הקדשתי לנושא הקיטוב והלכידות החברתיים. בתוך אקלים פוליטי של חוסר יציבות ומשבר פוליטי מתמשך של חמישה סבבי בחירות בשלוש שנים, ידעתי היטב שיש סיכוי גבוה – שאכן התממש – שהנאום הזה יהיה הזדמנות חד־פעמית. לכן לא היה הרבה טעם לדבר על מי אני ומה באתי לעשות; את הסיכוי לרגע של קשב ציבורי היה עדיף בעיניי להקדיש לנושא שמבחינתי היה הקריטי ביותר על סדר היום הפוליטי והציבורי.

באופן מפתיע מאוד, הקשב הציבורי אכן ניתן, והנאום הפך לוויראלי. התגובה הציבורית הייתה עוצמתית. אנשים כתבו, התקשרו, עצרו אותי ברחוב, הגיבו ברשתות בתמיכה רחבה. פוליטיקאים, לעומת זאת, היו ביקורתיים הרבה יותר. "זה היה מאוד יפה ומרגש", אמר לי אז אחד השרים הבכירים והוותיקים בשיחת מסדרון, "אבל זה לא נושא פוליטי". הוא הסביר: "זה טוב שיהיו לכידות או אחדות, אבל זה לא יעד פוליטי". כששאלתי מהו יעד פוליטי בעיניו, השיב: "חוץ, ביטחון וכלכלה. אלה נושאים פוליטיים. לכידות חברתית, אחדות, ערבות הדדית – אלה נושאים חינוכיים. אם את רוצה לקדם אותם, לכי לחינוך. לא לכנסת".

העמדה שלו נראתה לי אבסורדית. הימים היו ימי קורונה, של החלטות על סגרים והגבלות, והיה צורך תמידי לגייס את הציבור כדי שכל אחד יגביל את עצמו באופן דרמטי לטובת שמירה על חיי אחרים. המכשול המרכזי שעמד בפני אכיפת ההגבלות היה האווירה הקשה של חוסר אמון – האזרחים לא האמינו ברשויות, וקבוצות וקהילות לא האמינו אלו באלו. ההחלטות שהתקבלו בכנסת נתקלו בביקורת באשר למניעים זרים, לאכיפה בררנית, ובעיקר לסטנדרט כפול: למה התקהלויות לתפילה אסורות והתקהלויות להפגנה מותרות? למה מערכת החינוך הכללית סגורה והחרדית פתוחה? למה בציבור הערבי נערכות חתונות ובציבור היהודי לא? ועוד ועוד. הסקטוריאליות והחשדנות אכלו בנו והקשו יצירת שיתוף פעולה גם אל מול נושא שלא נמצא במחלוקת אידיאולוגית־פוליטית. "מה יעזור יעד פוליטי אם החברה לא מסוגלת לשתף פעולה כדי להשיג אותו?" התווכחתי איתו. והוא בשלו: "אני לא אומר שזה לא טוב או חשוב. אני רק אומר שזה לא פוליטי".

מאז חלפו חמש שנים, שבהן נחלקה ישראל לשני מחנות ענק עוינים. המאבק ביניהם יצר משבר משטרי, שהפך למלחמת אזרחים קרה, איים על הצבא ושאב את מלוא האנרגיה הפוליטית, דבר שהשפיע – באופן חלש או באופן מכריע – על החלטת חמאס להוציא לפועל את מתקפת השבעה באוקטובר. השירות הציבורי, שמלחמת נבחרי הציבור ב"פקידים" רוקנה אותו מגורמים מקצועיים, התקשה לתפקד לנוכח האסון; נושא החטופים הפך גם הוא למחנאי, וכך גם הלחימה בעזה; הממשלה אינה זוכה לאמון, מה שמקשה מאוד את קיומו של דיון ציבורי סביר ביחס למטרות המלחמה ולדרך להשגתן; ועוד ועוד השלכות ישירות של הקיטוב הפוליטי. ובכל זאת, נדמה לי שהעמדה הבסיסית שביטא אותו שר בשיחת מסדרון היא העמדה המקובלת הן בקרב הפוליטיקאים והן בקרב הציבור הרחב: הפחתת הקיטוב ויצירת לכידות חברתית הן לא הכרח קיומי ולא יעדים פוליטיים. הן בהחלט הופכות את החיים לנעימים יותר ואת האווירה הציבורית לרעילה פחות, אבל אפשר לחיות בלעדיהן והן משניות לדברים החשובים "באמת": יחסים בין בית המשפט לממשלה, המשך המלחמה או סיומה, החזרת החטופים, גיוס חרדים, הסכמי שלום אזוריים, שוויון מגדרי, זכויות אדם, הכיבוש, ההתיישבות. תחשבו על אחד מהם, הקרוב לליבכם באמת, ותגלו שזו גם עמדתכם. קודם "החיים עצמם" ורק אחר כך, אם מסתדר, לכידות חברתית.

כולנו נשמח לחיות באווירה פחות רעילה, אבל עבור רובנו אין זו מטרה הקשורה למערכת הפוליטית, אלא לארגונים חברתיים. שולחנות עגולים, דיאלוג חברתי, "יום האחדות" – אלו הדברים שרוב האנשים חושבים עליהם כמאמץ להקטנת הקיטוב, אמצעים שאכן רלוונטיים לארגונים חברתיים. נדיר שנחשוב על קיטוב במונחים של מדיניות, חקיקה, תקציב ומבנה קואליציוני. אני רוצה לטעון שאלו בדיוק השברים שחייבים לדבר עליהם (רק בסדר הפוך: מבנה קואליציוני, מדיניות, תקציב וחקיקה). כל עוד לא יקודמו ההיבטים הללו, גם מיליון שולחנות עגולים ואין־סוף כנסים, פאנלים ומיזמים לא יועילו.

פוליטיקה של גושים

ראשית, באשר למבנה קואליציוני. במחקר שציטטתי קודם, Divided We Unite, אחרי שהחוקרים הוכיחו כי פוליטיקה הפכה למכוננת זהות ולמייצרת הקיטוב הגדולה, הם גילו משהו נוסף. מה קרה כאשר מפלגות שניצבו משני צידי המתרס, ובין בוחריהן שררה שנאה עזה, בחרו לשבת יחד באותה קואליציה? התוצאה הייתה חד־משמעית: הקיטוב הרגשי בין בוחריהן הצטמצם באופן ניכר. עוד לפני שינויי מדיניות בפועל, עצם הבחירה להסכים ולפעול יחד ייצרה שינוי בעמדות של הבוחרים זה כלפי זה. כאן בארץ חווינו את זה עם הקמת ממשלת השינוי, כאשר בוחרי מרץ ובוחרי בנט פתאום "גילו" זה את זה. זהו נתון קריטי, כי כאשר הקיטוב הרגשי פוחת, והגושיות הנוקשה מתחלפת ביכולת לשתף פעולה – נפתחות אפשרויות ליישום מדיניות מקדמת לכידות במקום כזו המקדמת מגזריות והיבדלות.

בהמשך אדגים מדיניות שכזו, אבל לפני כן צריך לומר שזהו אתגר קשה של ביצה ותרנגולת. למערכת הפוליטית יש יכולת להפחית קיטוב, אלא שהיא גם המרוויחה הגדולה מקיומו של קיטוב במספר מובנים. ראשית, מערכת מקוטבת מאפשרת היבחרות במנותק לחלוטין מהישגים ומעשייה – די בכך שהנבחר הוא חלק מ"אנחנו" ושונא מאוד "אותם". במערכת מקוטבת קל למקסם הטבות לקבוצות סקטוריאליות קטנות בתוך הגוש, כי עדיף לתת ל"שלנו" מאשר שהכוח יעבור "אליהם". קיטוב מייצר דרמה, שמייצרת רייטינג, שמשמעותו תשומת לב לנבחרי הציבור וכסף לפלטפורמות התקשורתיות. לבסוף, אף אחד לא משלם לכאורה על הקיטוב. מחירי הקיטוב אינם נסבים סביב אדם או מפלגה ספציפיים, אלא סביב החברה כולה וזו אינה מיוצגת במערכת מקוטבת.

הדוגמה הטובה ביותר לכך בישראל היא נושא הגיוס. יש קונצנזוס רחב על ההכרח להגדיל את הצבא באמצעות גיוס לשירות משמעותי של כלל אוכלוסיות המדינה. אין ויכוח אמיתי על כך שהמחירים הביטחוניים והכלכליים של המשך הסדר "תורתו אומנותו" פוגעים אנושות במדינה כולה. אבל הקיטוב הפוליטי לא מאפשר לחולל שינוי בהסדר הקיים, מכיוון שהדבר מאיים לפרק את ה"גוש", ולגוש יש כוח פוליטי, בעוד שלכלל הציבור אין. זו דוגמה מובהקת למציאות שבה למפלגות ולפוליטיקאים יש מעט מדי תמריצים לפעול כנגד הקיטוב, כל עוד לא יופעל עליהם לחץ מסיבי מצד הציבור. אלא שהציבור הולך ומתקטב בהשפעתה של המערכת הפוליטית, וכאמור, הוא גם אינו רואה בכך נושא של מדיניות. כמו שאמרתי, ביצה ותרנגולת.

הדרך היחידה לשבור את המעגל היא בדרישה ציבורית נוקבת לשבירה של הגושים הקיימים ולקידום מדיניות של לכידות. אני משתמשת במונח לכידות ולא אחדות, מכיוון ש"אחדות" נוצלה לרעה עד שהתרוקנה לחלוטין מכל תוכן ממשי שאינו מניפולציה. לכידות, לעומת זאת, היא מילה שמשמשת במחקרים ובמדדים לציון הופכו של קיטוב. אם כן, הציבור עשוי להגדיר לכידות כיעד אם וכאשר הוא יבין את המחירים הישירים של הקיטוב – הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים – ולא פחות חשוב, אם יפנים שמדובר בנושא "פוליטי", ולא רק חברתי חינוכי.

חברה של שבטים

מהי מדיניות מקטינת קיטוב ומעודדת לכידות?4 בספרם "שבט אחים" מראים בהרחבה חן ארצי סרור ועמיחי דנינו כי העיקרון המארגן של המדיניות הממשלתית בכל נושאי הפנים והשירותים החברתיים הוא העיקרון השבטי. בניגוד לרוב המדינות, שבהן השאלה החשובה ביותר בהקשר של שירותים חברתיים היא אם מדובר באזרח, בישראל השאלה החשובה היא באיזה מין אזרח מדובר, לאיזה שבט שייכת אותה אזרחית. השאלה הזאת היא שתקבע אם הוא ישרת בצבא וכמה שנים; כמה שעות בשבוע היא תלמד, כמה מקצועות ובאילו תנאים; איפה היא תגור ואם תקבל הטבות דיור מהמדינה; אם תהיה תחבורה ציבורית במקום מגוריו; מאיזה סוג של גוף פיננסי הוא יוכל לקחת משכנתה; איזו הכשרה מקצועית היא תצטרך לעבור אם תבחר להיות קלינאית תקשורת; ועוד ועוד ועוד.

אין מדובר במגמות חברתיות בלבד, אלא במבנה התמריצים הממוסד של המדינה, המעודד היפרדות ושבטיות. בישראל של 2025 אין חוזה חברתי אחד כי אם ארבעה: החילוני, הדתי-לאומי, החרדי והערבי. מערך החובות והזכויות משתנה בהתאם לכל אחד מן החוזים הללו, כלומר – בזיקה לזהותו השבטית של האזרח. ארבעת סוגי החוזים הללו נוגעים כמעט לכל תחומי החיים: חינוך, דיור, תחבורה ציבורית, ארנונה, בריאות, ביטחון אישי ועוד. למעשה, זה מה שקובע כמעט את כל מערך הזכויות והחובות של כל אזרחית ואזרח: שיוכם השבטי.

החוזה החברתי הדיפרנציאלי אינו נוגע רק לשירותים הממשלתיים. כל אחד מהשבטים מקבל תקציבים מגזריים, באופן ישיר או עקיף, בהתאם למעמד הנציגות המפלגתית שלו ולהסכמים קואליציוניים. בפועל, המדינה מתקצבת בעיקר את כינון האידיאולוגיות והזהויות השבטיות, ופחות את זהות־העל הישראלית. המבנה הפוליטי־כלכלי בישראל מעוצב כך שכבר מיום היוולדו של האזרח הוא מוסלל למסלול מגזרי וזהותי שנקבע על פי השתייכותו השבטית.

שיטת התקצוב בישראל מעודדת היבדלות והפרדה. ככל שגרעין השבטיות מובחן וקשה יותר – כך תקצובו של השבט גבוה יותר. ולמרבה הצער, גם להפך: ככל שאתה ממלכתי יותר ושבטי פחות, כך אתה מקבל פחות. בשעה שכל שבט חש שעליו להילחם על התקציבים שיגיעו אליו וישמרו על חיוניותו, השאיפה לייצר בסיס ישראלי משותף לא נמצאת בראש מעייניו. האינטרס ליצירת מרחב משותף לכלל החברה הישראלית הולך ונחלש.

המגמה הזאת היא פניית פרסה מוחלטת מהמדיניות הממלכתית שהוביל בן גוריון בימי ראשית המדינה. אז היה הניסיון לשבור את השבטיות וליצור – באופן אגרסיבי מאוד – ישראליות משותפת. כיום, כחלק ממגמות עולמיות של אינדיווידואליזם ורב־תרבותיות, ואולי כתגובת־נגד מתמשכת לאותה אגרסיביות של ימי הראשית, ישראל ממגזרת את עצמה לדעת.

שירותים חברתיים נפרדים, הסדרים חברתיים שונים, מערכת חינוך מופרדת לחלוטין, מגורים נפרדים – כל אלה הם תוצאות של מערכת פוליטית ושל החלטות מדיניות, וכל אלה בהכרח מובילים לקיטוב. כמעט שאין דרך אחרת. חוסר היכרות הדדית, היעדר חיבור לאתוס משותף ותחושה עמוקה של חוסר הוגנות – אינם יכולים אלא להוביל לחשדנות, לניכור ולשנאה. לכן ההתמודדות עימם אינה יכולה להמשיך להיעשות באמצעות שולחנות עגולים, דיאלוג חברתי, קבוצות גשר ודיבור מנומס. ההתמודדות חייבת להיות בשדה שבו נוצרת הבעיה. שדה הפוליטיקה והמדיניות.

50:30:20

החלופה למגזריות המקטבת אינה חזרה לממלכתיות הבן־גוריונית, זו שנטתה ל"כור היתוך" ישראלי וביקשה להמיר זהות מגזרית או קהילתית בשייכות כלל־ישראלית. חזרה למדיניות כזו אינה אפשרית ולטעמי גם לא רצויה. אנחנו זקוקים לקבוצות שייכות קהילתיות. החלופה היא סלילת דרך המכילה בתוכה מקום לקהילתיות ולמגזריות לצד שכבה עבה של ישראליות משותפת. דרך המאפשרת להישאר יחד, אך גם לשמר ייחודיות זהותית לכל קבוצה ושבט.

בהשראתו של הרב שי פירון, ב"יוזמת המאה" פיתחנו דגם שמכונה 50:30:20 – "מערכת הפעלה" חדשה לחברה הישראלית, המאופיינת בבסיס ישראלי משותף ומחייב לצד ביטוי מידתי של יכולותיו, מאפייניו וזהותו של השלטון המקומי, המגזרי והקהילתי. ההצעה היא לריבוד של המדינה: 50% מההחלטות, מהתקציבים ומהסמכויות יתקבלו במישור הלאומי; 30% במישור המוניציפלי או המגזרי; ו־20% בניהול קהילות מקומיות.

איך זה עובד בפועל? בתחום החינוך, למשל, 50% מההחלטות, מהתכנים ומהתקציבים יתקבלו ברמה הארצית, 30% ברמה של זרמי החינוך השונים, ו־20% ברמה הבית־ספרית. יישום המודל יאפשר התאמה טובה יותר של מערכת החינוך לצרכים המקומיים והענקת משקל הוגן לייחודיות הערכית של כל זרם חינוכי, לצד שמירה על לכידות וסיפור ישראלי משותף, סטנדרטים לאומיים וערכים מאחדים. ברובד ה־50%: סיפור כלל־ישראלי עם תשתית חינוכית־ערכית משותפת; הסכמה על מקצועות הלימוד מעצבי הזהות, כמו היסטוריה, ספרות ותנ"ך. כך ייווצר בסיס ערכי חברתי משותף לדור העתיד של החברה הישראלית, מכל הזרמים. ברובד ה־30% נבטא את הייחודיות הערכית על ידי עיצוב מקצועות הלימוד ברוח זרמי החינוך, לצד יצירת שוויון בין זרמי החינוך – בתקציבים, במבנהו של מטה משרד החינוך ובייצוג הזרמים. לשם כך נקים ארבע מועצות חינוך זרמיות ומועצה לאומית אחת לחינוך, המשותפת לכולם. ברובד ה־20% יקבלו בתי הספר והקהילות החינוכיות עצמאות ואוטונומיה גדולות יותר, יעצבו יחד 20% ממקצועות הלימוד בבתי הספר ויוכלו להשפיע על זהות הקהילה שלהם ועל התכנים היקרים לה. יש כאן הכרה ברצון ובחשיבות שכל קבוצה באוכלוסייה רואה בחינוך, לפי דרכה, אמונתה ואורחות חייה, לצד אחריות וחובה לאפשר לכל ילדה וילד הזדמנות שווה להשכלה ודעת בחינוך ממלכתי־ציבורי, שמבטיח את בסיס חיינו המשותפים כחברה, כמשק וכמדינה.

דוגמה נוספת היא בתחום יהדות ומדינה. גם כאן פיתחנו מודל שמתמודד עם הנושאים השונים לא רק מתוך השאלה מה ההסדר הנכון, אלא גם – באיזו רמה צריכות להתקבל ההחלטות: המדינה, העיר או הקהילה. אין סיבה, למשל, שתחבורה מקומית בשבת תהיה החלטה שמתקבלת ברמה הלאומית. גם בעניין הזה ניתן לייצר מדרגות: במישור הלאומי (והבין־עירוני) השבת תוגדר כיום מנוחה עם תחבורה ציבורית מצומצמת, תוך התחשבות ברגשות דת. במישורים המקומיים תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת לפי מאפייני המקום והציבור החי בו. גם הפרדה מגדרית, שאסורה לגמרי ברמה הלאומית, יכולה להתאפשר בתנאים מסוימים ברמה הקהילתית. אם נעביר רבים מהמתחים מהמישור הלאומי למישורים אחרים – נצליח לייצר פתרונות יצירתיים ומותאמים שיאפשרו משותף ונפרד גם יחד.

אין זה המקום לפרישׂה רחבה של המודל שאנו מפתחים. אני מספרת עליו כדי להדגים כיצד נראית מדיניות שמציבה את הקטנת הקיטוב והגברת הלכידות כיעד. מובן מאליו שמדיניות כזו יכולה להתבצע רק מתוך שבירה של הגושים ומתוך ממשלה שרואה בקידום הלכידות לא רק מס שפתיים של "ביחד ננצח", אלא יעד אמיתי שמתורגם לתוכניות עבודה מדידות ולמצפן לקביעת מדיניות ולחלוקת תקציבים.

***

המילים האלה נכתבות בימי בין המצרים, תשעה באב עומד מעבר לדלת ותכף כולנו נדבר על שנאה ועל אהבת חינם, על מאבקים פנימיים וחורבן מדיני. זוהי שיחה חשובה, אבל יש בה משהו מתעתע ומטשטש. שנאה ואהבה הן מילים של רגש וחינוך, לא מילים מהשדה הפוליטי. היהדות שהתפתחה ברובה בתנאים נטולי ריבונות הטמיעה בנו את מחירי החורבן בשפה לא־פוליטית, שפה שרלוונטית ליחידים ולקהילה, לא למדינה.

אני משוכנעת שהקיטוב מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. שהוא הסיבה לכך שאין לנו די חיילים, ושהוא עלול לגרום לכך שלא יהיו לנו מדע וכלכלה שיאפשרו את המשך קיומו של הנס ששמו מדינת ישראל. הדרך היחידה להתמודד עם הקיטוב היא ההכרה שהוא אתגר משותף; מגפה עולמית שכולנו קורבנות שלה. לא מתוך האשמת צד פוליטי מסוים ולא ככלי נשק במאבק, אלא כאתגר שמצריך בחינה של המדיניות שמובילה אליו ומחזקת אותו, ועיצוב מדיניות חלופית שמפחיתה אותו ואפילו מחליפה אותו.

זה אתגר תודעתי, והוא דחוף: דרושה פוליטיזציה של האחדות.