ואני תמיד חולם על קולמוס שיהיה מזרק. חוד שואב במקום הנשק הקשה הזה שעמו יש לרשום, לחתוך, לבחור, לחשב, ליטול את הדיו בטרם נסנן את הניתן לרישום, לשחק במקלדת על פני המסך, בשעה שכאן, אחרי שנמצא הווריד הנכון, אין עוד כל עמל, כל אחריות, כל סכנה של טעם רע או של אלימות. הדם מוסר את עצמו לבדו, התוך נכנע ובכוחך לעשות בו כרצונך. זה אני וכבר אינני נמצא בו עוד.דרידה, ברית־וידוי1

פרנץ רוזנצווייג הוא אחד ממורי הדרך המשמעותיים ביותר שלי. סיפור חייו הוא מופת והשראה לעמידה ממשית מול איתני החיים. הפער העצום בין שיעור קומתו לבין נוכחותו הדלה מאוד בתרבות הישראלית הוא פספוס גדול לכולנו. אפשר למנות כמה וכמה סיבות לכך, ואני סבור שהעיקרית שבהן היא זרותו לרעיון הציוני. לדידו של רוזנצווייג, היהודי ניצב תמיד מול "שארית" שאיננה נסחפת עם גלי ההיסטוריה השונים. בשונה מהנוצרי, הוא איננו חי את הגאולה אלא עדיין מצפה לה, ועבורו ההווה לעולם אינו יכול לממש את עצמו עד תום. עיקרון תיאולוגי זה איננו נוגע אך ורק לחיי הפרט היהודי, אלא בעיקר לקולקטיב היהודי. במציאות הפוליטית של מדינת ישראל רעיונותיו של רוזנצווייג נותרו מנת חלקם של אינטלקטואלים ספורים בלבד.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

לפני כמה שנים לימדתי סדרת שיעורים על הגותו של רוזנצווייג ועל חייו, ובסופה הקדשתי מפגש גם להתנגדותו לפרויקט הציוני. ניסיתי להציע שרעיונותיו חשובים גם עבור מי שהציונות היא מרכיב מהותי בזהותו הפוליטית, ובמסגרת זו התייחסתי לאחד המושגים המשמעותיים בחשיבתו התיאולוגית – קשר הדם. הנה קטע קצר מתוך מכתב רחב שכתב לרודולף האלו בדצמבר 1922:

סוד היהדות הוא אכן בכך שערכי הסגולה שלה עוברים בעצם רק בירושה. בזאת יכולים לחיות דורות שלמים שדילגנו עליהם. כלומר, לדלג מצד תודעת הקניין של ערכי הסגולה, ובכל זאת לא לדלג בתורשה הבלתי מודעת מכוח הדם. על כך מלמד אותנו כבר יהודה הלוי ב"כוזרי" על פי דוגמתו של אברהם, שהיה אמנם מצאצאי אדם הראשון, שת, נח, שם, אך היה בנו של תרח.2

לאחר סיום השיעור פנה אליי אחד המשתתפים וטען שאקורד הסיום צרם לו מאוד. לטענתו, העמדת המסורת היהודית על קשר הדם היא ביטוי לחשיבה פרימיטיבית וגזענית. הדבר מתנגש עם רעיונות אחרים של רוזנצווייג שלמדנו במפגשים קודמים, למשל, דיוניו במושגים כמו התגלות, עצמיות ואהבה.

היה קשה לי שלא להבין את טענתו. שאלות של גזע לא היו שוליות בשיח המדעי בימי חייו של רוזנצווייג, והצבתן לצד דיונים בתוככי המסורת היהודית על אודות מעמדו הייחודי של עם ישראל מעוררת אי־נחת.

אלא שמדובר ביסודות רעיוניים שונים מאוד. רוזנצווייג לא התעניין במובנו המדעי של הדם ובהשפעתו המשמעותית על האדם, אלא באידיאה של הדם, במובנו התיאולוגי כמסגרת של רצף מסורתי. הדם אינו משמש אצלו כאמצעי הבחנה בין מי שבפנים למי שבחוץ, אלא כדבק היסטורי המחבר בין התפרצויות תיאולוגיות שונות לאורך ציר הזמן היהודי. הרעיון של אידיאת הדם מאפשר לרוזנצווייג לחשוב על המסורת היהודית לא כמרחב רעיוני המתגבש סביב תוכן מסוים (שבת, הלכה, תיקון עולם וכדומה), אלא כמסגרת קולקטיבית שאינה נושאת בחובה דבר מלבד עצם היותה. במובן זה עם ישראל קודם לתורה שאותה קיבל: לא קדימות על ציר הזמן, אלא בעיקר קדימות במישור הקיומי־דתי. המישור הרעיוני והאידיאולוגי משני לרצף הדם ההיסטורי. אין פירוש הדבר שלרעיונות השונים הבאים לידי ביטוי במסורת היהודית אין משמעות ממשית, אלא שהם מקבלים את כוחם דווקא מתוך היותם "דרכים בחלל העולם", דרכים שאינן יכולות להתכנס למרחב ברור.

הנה, תהליך הגיור מאפשר הצצה לאידיאה של הדם. הביולוגיה, קשר הדם הממשי, מסרבת להכניס אחרים אל תוך העם היהודי. אולם אל מול אוזלת ידה של הביולוגיה מתגלה כוחה המשמעותי של אידיאת הדם, המצרפת אליה גם את המתגיירים השונים. אותן משמעויות קמאיות מגלות את עצמן מחדש.

במאמרו המכונן "המחשב החדש" מציע רוזנצווייג להבין מחדש את מעשי הקריאה והפרשנות. בשונה מהתפיסה המקובלת, המעמידה את הבנתו של העמוד הראשון כתנאי להבנת העמוד השני, רוזנצווייג מתאר תהליך הפוך: דווקא העמוד השני עשוי להסביר את העמוד הראשון. קריאה בטקסטים מכוננים דורשת מאיתנו סבלנות; מובנן של מילים מסוימות ופשרן עשויים להתבהר רק אחרי כמה עמודים. כך קרה לי עם שאלתו של אותו אדם. המתחים השונים שעיצבו את המרחב הפוליטי־חברתי שלנו בשנים האחרונות (וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר), החזירו אותי אחורה לאותו דיון בינינו. לפתע צצו ניצוצות של הבנה חדשה, והאופק של הדם המשותף הבהיר את עצמו טוב יותר.

הדם בסבך הפוליטיקה

כבר זמן־מה שהחברה הישראלית ניצבת בפני משבר משמעות רציני. המשבר החוקתי הוא רק תסמין, המבטא קרע עמוק יותר שתמיד היה שם אך היה לנו נוח להדחיק אותו. רטוריקה של אחדות כבר לא יכולה לעצור את הדימום, והיא נתפסת כמשכך כאבים זמני ותו לא. המטענים השונים שהתפרצו החוצה אינם ממהרים לחזור; הם דורשים כנות רדיקלית אל מול אתגרי העומק של המצב הנוכחי.

באופן שאיננו מפתיע, במצב זה הפערים הערכיים בין תפיסות עולם שונות מתייצבים מעל התיאולוגיה של הדם המשותף וגוברים עליה. ייחודו של האדם הוא, בין היתר, ביכולתו להתעלות מעל ומעבר לכבלי הווייתו, ואילו הדם איננו דבר־מה גמיש. קשר הדם נתפס כרעיון כובל ומגביל, המעכב ואף חוסם את אפשרות ההיפתחות לאחרויות השונות. בשונה מתכונותיה הגמישות של האידיאה, הדם נוקשה הרבה יותר.

אלא שדווקא גמישותו של השדה הרעיוני עלול להפוך לחרב פיפיות. הוא אומנם מסוגל לגשר על פערים גדולים, אך תכונה זו עלולה להיות לו לרועץ. היכולת לחדד ולדייק את השדה הרעיוני מתפקדת לעיתים באופן הפוך מזה שהיינו רוצים לדמיין. תהליך החידוד מכונן את הסובייקט כמי שמאבד את היכולת לכונן מגע עם אחרים, שעברו תהליכי חידוד אחרים. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בצמד המילים המוכר "שפה משותפת". בעוד הכמיהה לאינטימיות מזניקה מרוץ אין־סופי להעמקתה של שפה זו, הניסיון למשמע שוב ושוב את אותה "שארית" חמקמקה הוא זה שבאופן פרדוקסלי מרחיק את שני הצדדים זה מזה.

כשרוזנצווייג מנסה לתאר את קשריו היומיים עם חבריו הנוצרים, הוא מציע להבחין בין אמונה לידידות. בעוד האמונה מקבלת את מובנה מהשורשים שלה, הידידות מתרחשת בצמרות. אכן, צמרות של עצים שונים עשויות להיפגש, אולם אם ייעקרו השורשים כדי לקרב עץ אחד אל רעהו, בהכרח תיבש גם הצמרת. המשמעות היא שבעוד הידידות קשורה בצמרות, באקראיות של תהליכי המחשבה השונים, לאמונה שורשים עמוקים הרבה יותר. יהיה המרחק בין שני יהודים אשר יהיה, הם חולקים את אותו שורש. שורשים אלה אינם מעניקים למאמין המתבונן בהם בהירות רעיונית, אלא דווקא את האמת המסתירה את עצמה, האמת של הדם.

אירועי השבעה באוקטובר תפסו את החברה הישראלית ברגע חשוף. ברגעי התופת האיומים קרסו השדות הרעיוניים המשותפים אל מול הסימון שמבחוץ. לפתע צפה מחדש הברית שבבשר, זו של השורשים. הגוף היהודי נלחם כנגד מבקשי נפשו. בלשון המקרא, "לבקש את הנפש" משמעו לבקש את החיים, לחתור להרג ולהפסקת החיים. האויב החמאסי עמד מול היהודי. לא מול היהודי הדתי וגם לא מול היהודי החילוני; לא מול יהדות ימנית וגם לא מול יהדות שמאלנית. הוא ניצב אל מול היהודי כמסמן ריק, לא משנה במה ימלא את עצמו. היהודי הוא יהודי, יהיה אשר יהיה. במובן זה בקשת נפשו של היהודי היא בקשת הפגיעה בגופו, הגוף ככלי המחזיק את הנפש.

ברגעים כאלו של מאבק על החיים קשה שלא לחשוב על סמליותו של הדם. הגוף מסתיר בתוכו את הדם, והפגיעה בו משחררת את הדם החוצה. "הדם הוא הנפש". אם כן, זרימתו של הדם על העור היא גם זרימתה של הנפש. נראית ואינה נראית.

סוד היהדות

אם כן, מצב החירום של המלחמה מחזיר לקדמת הבמה את קשר הדם, את הברית הנבנית סביב אפלתו של קשר זה. קשר זה איננו רק נקודת הראשית שלנו, הוא גם המצע של הקיום היהודי:

רק הציבור הקשור בקשרי דם חש כבר היום את ערובת נצחיותו זורמת חמה בעורקיו. לו לבדו אין הזמן אויב שיש לכובלו אלא הזמן הוא לו בנים ובני בנים. בעוד שכל ציבור אחר התובע נצחיות לעצמו צריך להתקין אמצעים להעברת לפיד ההווה ליד העתיד, רק הציבור העומד על קרבת דם אינו צריך לאמצעים מיוחדים כאלה להנחלת המורשה. אין הוא צריך להטריח את הרוח. בריבוי הטבעי של הגוף ערובה לנצחיותו.3

"הריבוי הטבעי של הגוף" הוא שמאפשר לרוזנצווייג לחשוב על החיים היהודיים כמתקיימים מחוץ להיסטוריה. היהודי לא מחפש את מובנו בדינמיקה אל מול העמים, אלא בהפניית המבט פנימה אל עבר עצמיותו של עמו, עצמיות הקוראת תיגר על אפשרות ייצוגה. אין זה אומר שהוא לא בא במגע עם החוץ, אלא שתכליתו איננה מתגשמת בתוך התהליך ההיסטורי ובהתפתחויותיו השונות. במובן זה הוא אכן לא צריך להטריח את הרוח. ייעודו של העם איננו יכול להתבטא בתוכן מסוים. התכנים השונים, הצומחים ומתפתחים לאורכה של המסורת ולרוחבה, מקפלים בתוכם את חוסר יכולתם להגשים את עצמם בצורה שלמה ומלאה. רוחו של עם ישראל מביעה את עצמה מבעד לקיומו הדמי. רוזנצווייג איננו סבור כי קשר הדם ייחודי לעם ישראל. בקרב כל העמים קשר הדם הוא רכיב משמעותי, אלא שאצלם חיבורו עם האדמה מקבע את תכליתו ולמעשה תוחם את גבולותיו. ולכן דווקא היהודי, המשוחרר מן החיבור לאדמה, יכול להיות חופשי באידיאה של הדם (ומכאן, שוב, התנגדותו של רוזנצווייג לציונות).

הבחירה במושג "קשר דם" איננה מובנת מאליה. מדוע לא לבחור במושג פחות נפיץ? מדוע להתמקד במושג הקשור בגוף, ולא בכזה הקשור בנפש או ברוח? רוזנצווייג, כמובן, מודע היטב למשמעויותיו האפלות והקמאיות של המושג, אלא שהדבר לא מונע ממנו לאמץ אותו אל תוך עולמו הרעיוני.

באחד הטקסטים המבריקים שלו מבכר רוזנצווייג את תחיית המתים על פני הישארות הנפש.4 בעוד הישארות הנפש מכוונת לנפש בלבד, תחיית המתים תובעת את מקומו של הגוף בתוך תהליך הגאולה. הדיון הזה גולש מהשדה המטאפיזי לשדה הקיומי: השאלה החשובה איננה מה יקרה באחרית הימים, אלא כיצד ראוי לדמיין את אותם ימים. הדברים נכונים גם באשר לשימושו של רוזנצווייג במושג "דם". השאלה איננה אם ליהודים יש גנטיקה מיוחדת, אלא כיצד ראוי לחשוב את "סוד היהדות", כלשונו.

על גורל וייעוד

כדי לנסות להבין מעט יותר לעומק את המושג החמקמק של קשר הדם כפי שמשרטט אותו רוזנצווייג, נוכל לחזור להבחנה המוכרת בין "ברית גורל" לבין "ברית ייעוד".5 ברית הגורל קושרת אותנו יחד לאור העבר המשותף הכפוי עלינו. לעומתה, ברית הייעוד מכוונת את עצמה אל מול העתיד הפתוח. היא חורגת אל מעבר למגבלות ההיסטוריה ומטעינה את העתיד בבחירותינו השונות. הדבר אינו מבטא רק את חירותו של העם המכונן את עצמו, אלא גם את תשוקותיו השונות ביחס לחייו העתידיים. במובן זה העתיד מתפקד כפתרון למועקת ההווה ולחסר הממשי המתגלה בו. אולם רוזנצווייג מבין את המסורת היהודית בצורה שונה וקורא תיגר על סוג קשר זה בין העתיד להווה. לטענתו, העתיד כבר נוכח בתוך ההווה; הציפייה לגאולה מנכיחה את הגאולה בהווה. היהודי מסוגל להתנסות בעתיד גם בלי להגיע אליו. "חיי עולם" כבר נטועים בתוכנו.

אוריינטציה תיאולוגית זו היא הבסיס לביקורתו של רוזנצווייג על הרעיון הציוני. בעקבות מורו הגדול הרמן כהן הוא תפס את הציונות כפרויקט תיאולוגי-פוליטי המנטרל את הממד הרדיקלי שבמסורת היהודית. התשוקה להיות עם ככל העמים המתמקמים בבית מגובש ומסודר חוטאת לשליחותו הא־היסטורית של עם ישראל. הרדיקליות היהודית באה לידי ביטוי דווקא באפשרות לאחוז בשורשים השונים בלי לממש אותם, לעמוד מול הדם, מול ברית הגורל, בלא יכולת לפענחם. פיזורו של עם ישראל בתוך העמים שמר אותו מהפיתוי לממש את עצמו ואִפשר לו קיום שאיננו דוחף אל התשוקה לניסוח ייעוד משותף, תוך כדי רדוקציה שלו.

אולם המציאות הפוליטית של קיבוץ גלויות והחזרה לקיום משותף על פני האדמה מעמידות בפני עם ישראל אתגר תיאולוגי חדש. שאלות של ייעוד לא יכולות שלא להופיע במסגרת התחדשות ריבונותנו. חיים משותפים דוחקים את הדם הצידה ותובעים מרחב רעיוני וערכי מגובש. המשברים הפוליטיים שהחברה הישראלית חוֹוה בשנים האחרונות הם ביטוי מובהק של אותם אתגרים כבירים.

אחת הביקורות המרכזיות על ברית הגורל נוגעת לבסיס הרזה שלה. לפי ביקורת זו, לא די בהיותנו יהודים כדי לבנות כאן חברה ומדינה, אנו נדרשים גם לתת סימנים ביהדותנו. במובן זה שיח של אחדות נתפס כבריחה מהתמודדות כנה עם הפערים השונים בינינו. לא רק שהוא מדחיק את אותם פערים, אלא שהוא גם לא מאפשר לקולות השונים כאן לפתח ולהעשיר את עצמם. החתירה לאחדות יוצרת תחושה של מחנק פוליטי, מרחב סגור נעדר ונטילציה.

על פניו, עמדה ביקורתית זו מזוהה בעיקר עם השיח השמאלי בתחום הפוליטי, אלא שבמישור הקונקרטי היא לא פוסחת על אף קבוצה בחברה הישראלית. מעמדה של ברית הגורל נוסק במצבי החירום, אך צונח ארצה שוב עם חזרת השגרה. תופעה זו איננה מפתיעה. היא מבטאת את חוסר היכולת לשאת את הקיום היהודי החשוף שלא על דרך הכורח. מרגע שהתנאים החיצוניים מאפשרים זאת, המאבק על מימוש הייעוד חוזר לקדמת הבמה, ומה שנותר מתחושת הגורל המשותף אינו אלא זיכרון היסטורי בלבד. האפשרות לתרגם את אותו זיכרון לאוריינטציה קיומית במציאות חיים שמחוץ למצב החירום דורשת עבודה פסיכו־פוליטית, החותרת להנכיח את העבר בתוך ההווה – לא כזיכרון פסיבי, אלא כאוריינטציה פוליטית אקטיבית.

בעניין זה עשויה להיות להגותו של רוזנצווייג תרומה פורייה. ברית גורל איננה יכולה להסתכם בגורל המשותף שלנו אל מול המציאות האורבת לנו מבחוץ, שכן היא נושאת בחובה הרבה יותר מאשר אותו מבט מסמן. ברית הגורל מתקיימת סביב קשר הדם – גם כשהוא מאוים, אך גם כשהוא מוגן ובטוח. זאת לא מפני שבכל רגע האיום עשוי לשוב לפתחנו, אלא מכיוון ששאלת הגורל חושפת את האמת העירומה של הקיום היהודי.

הקֶשֶב לאותו מצב חשוף מאתגר במיוחד כשהמצב הפוליטי כופה עלינו את הֶגיון הייעוד. במציאות שכזאת ברית הגורל מתקשה להביע את עצמה. אולם כאן תסייע לנו ההבחנה בין הדם במובנו הביולוגי לבין הדם כאידיאה וכיציר הרוח: הדם הביולוגי מכונן את היהודי כיצור פסיבי, כישות המגיבה על חוקי הטבע. ואילו האידיאה של הדם מכוננת את היהודי כישות אקטיבית ומאפשרת לו לקחת חלק ביצירתם של חוקי הרוח. הדם מגביל את תשוקת ההתפשטות של הרוח, ובו־בזמן הוא אפשרותה הממשית; הדם נישא על גבי הרוח. רוזנצווייג עצמו הוא דוגמה נפלאה לכך. אם נשוב להבחנתו בין השורשים ובין הצמרות, חייו של רוזנצווייג הם ביטוי ממשי למתח הפורה שבין שני חלקי העץ.

כשמנסים להחיל זאת על החברה הישראלית בימינו, עולה מייד השאלה כיצד ניתן לקיים את המתח הזה. כיצד הווקטורים הפוליטיים השונים – של הגורל ושל הייעוד – עשויים להמשיך להתקיים יחדיו. דומני כי רמז לכך ניתן למצוא במושג ה"שארית" של רוזנצווייג. כל דרך וכל מסע מותירים שארית מסוימת. זהו ביטוי להתנגדות של ההווה לייצוג מוחלט של עצמו, הד של הציווי העתיק "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". האתיקה של השארית כאן כדי להישאר. היא מציפה בפנינו שוב את האידיאה של הדם המשותף כבסיס לקהילה ממשית.

באופן מעט פרדוקסלי, דווקא נוקשותו של הדם מאפשרת לקהילה הנבנית סביבו לכונן יחסי אחרות משמעותיים, במיוחד כשמדובר בקהילה הנמצאת בתהליך תמידי של צמיחה והתרחבות. אתגר זה משמעותי במיוחד מכיוון שאנו חברה המורכבת משבטים וממגזרים שונים, קל וחומר כשהמגמה הפוליטית הכללית מעצימה עוד ועוד את קווי הגבול של אותם שבטים ומגזרים. במצב זה אתגר המסגרת המארגנת נעשה קשה הרבה יותר. הרוח לבדה מתקשה לייצר מסגרת שכזאת; היא מתמקמת באזורים גבוהים מדי, שאינם באים במגע ממשי עם מצוקותיו של הגוף הפוליטי. במקום שבו הרוח מתקשה, לדם שבתוך הרוח יש אופקים פוריים יותר.

הימים הללו נושאים בחובם כאבים גדולים מכל הצדדים, על תשוקות שנחסמות ועל אופקים לא ממומשים. כדי לשאת את הכאב, אני מציע לחזור למה שרוזנצווייג מכנה "התורשה הבלתי מודעת מכוח הדם". אותן תשוקות ואופקים לא נעלמים; הם נגנזים במעמקי דם המסורת. לעתיד לבוא אולי עוד יופיעו.