המילניום השני היה בן עשרה חודשים בלבד כאשר אירוע מוזר ומביך הטיל צל על האופטימיות שלתוכה נולד האלף החדש. האירוע היה תיקו אלקטורלי, כמעט אבסורדי מבחינה הסתברותית, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. מנהיגת העולם החופשי, המנצחת הגדולה במלחמה הקרה ודגם החיקוי לשלל דמוקרטיות צעירות שהניצחון האמריקני הוליד – לא ידעה לקבוע במי היא בחרה לנשיא.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

חודש שלם של דיונים משפטיים וספירות־קולות חוזרות הסתיים בניצחונו של ג׳ורג׳ בוש על חודם של 573 קולות, ובתוך כך העלה שאלה מעיקה: איך תשרוד החברה האמריקנית את האירוע? האם המנהיגים שלה יֵדעו לרפא את הפצע של המחנה המפסיד, שרבים בו חשו שהבחירות נחטפו ממנו על ידי בית המשפט העליון?

את התשובה נתן מנהיג הצד המנצח עצמו, שהמהלך הראשון שלו כנשיא היה לכתת את רגליו לעיירה הנידחת פרמינגטון שבהרי פנסילבניה, שבה התכנסו יריביו המובסים, מנהיגי הסיעה הדמוקרטית בקונגרס, לסוף שבוע של התייעצות אסטרטגית וליקוק פצעים. אנחנו בתוך זה יחד, שידר הנשיא הטרי בעצם המסע שלו לעומק המחנה הנגדי. התפקיד של כולנו, המשיך המסר, הוא לוודא שמה שמפריד בינינו לא יאיים על מה שמשותף לנו.

המחווה של בוש פעלה היטב. הנשיא כיבד את מתנגדיו ואת בוחריהם, לא רק באותו יום אלא בכל שמונה שנות נשיאותו, והם מצידם לא ערערו על סמכותו, למרות הדרך הבעייתית שבה הוא נבחר. הייתה זו מחווה של פיוס, מעשה של אבירות פוליטית שעכשיו, כעבור עשרים וחמש שנים, מצטיירת כתשליל של עידן הריאקציה הפוסט־דמוקרטית שבו אנחנו נמצאים: עידן של פופוליזם, שקר ופחד; עידן של חומות – חומות חברתיות, חומות פיזיות וחומות נפשיות; עידן של פסימיות, סמכותנות, שנאה וזעם; עידן שבו ערכי יסוד של התרבות המערבית ניצבים בפני מתקפה שהתחמושת, ההשראה והתנופה שלה יוצאות מהבית הלבן עצמו.

המהפכה הדמוקרטית ושברהּ

כהונתו של בוש בראשית שנות האלפיים הצילה את עידן האופטימיות שהחל בסערה אחת־עשרה שנים קודם לכן, עם נפילת חומת ברלין. ברית המועצות ושרשרת מדינות־החסות שהקיפו אותה התמוטטו עם האמונה הפוליטית שהדריכה אותן. התבוסה הייתה מוחלטת: מדינית, חברתית, כלכלית, צבאית, ומעל הכול – רעיונית.

בצירוף מקרים מפעים, באותו הזמן שבו התמוטטו המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה – נפלו גם החונטות הפשיסטיות בדרום אמריקה וגם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והמדינות המשתחררות פנו, כל אחת על פי דרכה, אל ערכי הדמוקרטיה המערבית: בחירות חופשיות, חופש דיבור, חופש דת, חופש כלכלי, חופש תקשורתי, הפרדת רשויות והכפפת המשטר לחוק ולמשפט. כל כך סוחפת הייתה התנופה הדמוקרטית של סוף המאה העשרים, שהיא הפליגה מאירופה, מאמריקה ומאפריקה עד דרום קוריאה וטייוואן, שאף הן החליפו משטרים סמכותניים בדמוקרטיה רב־מפלגתית.

תחושת הקץ הנגלה שהשתררה בעולם החופשי הייתה כל כך עזה, שאיש לא הבין שעם המפץ הדמוקרטי יצאה לדרכה גם קונטרה־רפורמציה שבתוך שלושים שנה תגיע להישגים מעוררי השתאות. מהפכת־הנגד התחילה בקרב בלימה, קודם שעברה מהגנה להתקפה, ובתוך שנים ספורות חדרה למרכז העצבים של העולם החופשי.

האות לקרב הבלימה ניתן כבר חמישה חודשים לפני נפילת חומת ברלין, כשמנהיגי סין שלחו חיילים לטבוח בהמוני הסטודנטים שגדשו את כיכר טיאננמן ודרשו דמוקרטיה בהשראת הרוחות שכבר נשבו אז בחוזקה במזרח אירופה. בשנת 2000 התחילה מהפכת־הנגד לגלוש מסין לרוסיה, עם עלייתו לשלטון של ולדימיר פוטין. הריאקציה שאותה יוביל פוטין לא התגלתה מייד, אבל בדיעבד היא לא השתמעה לשתי פנים. המערב בכלל, והאמונה הפוליטית שלו בפרט, שבו להיות האויב בעיני הקרמלין, שחזר לרדוף לוחמי חופש, אנשי תקשורת ומתנגדי משטר.

התנופה האנטי־דמוקרטית שהתגבשה בין סין לרוסיה הפליגה עד מהרה לשוליים הפוליטיים של המערב, כאשר רג'פ טאיפ ארדואן מוטט את הדמוקרטיה הטורקית. גם למהלכים שלו לקח זמן להבשיל, אבל במהרה התברר שמה שהתחיל עם טיהור של הקצונה הצבאית – מהלך שהוצג בעורמה כמאמץ לביצור הדמוקרטיה – הפליג משם להשתלטות פראית על בתי המשפט, כלי התקשורת, האוניברסיטאות ואפילו הבנק המרכזי.

טורקיה החילונית לא נחשבה חלק מובהק מהמערב – ניסיונותיה להצטרף לאיחוד האירופי נכשלו, ובתקופות שונות שלט בה הצבא – ולכן נסיגת הדמוקרטיה בחזית הזאת לא הובנה מייד כחלק ממגמה אוניברסלית. בפועל, הריאקציה הפוסט־דמוקרטית המשיכה לצבור תאוצה, ועד מהרה חדרה לאיחוד האירופי, תחילה להונגריה ואחר כך לפולין, שבהן הועברו רפורמות שנועדו לכרסם בעצמאות התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט.

כל אלו היו רק מבוא לפריצה הגדולה של הריאקציה הפוסט־דמוקרטית עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ב־2016. קרוב לעשור אחר כך האירוע שבשעתו נתפס כשיבוש רגעי של התקדמות ההיסטוריה, מצטייר כנקודת מפנה, כרגע שבו כבתה האש שהוצתה עם נפילת חומת ברלין.

הניסיונות של רוסיה לעוות את הבחירות לנשיאות ארצות הברית באמצעות הרשתות החברתיות העידו שהריאקציה הסמכותנית עברה מהגנה להתקפה. השימוש של טראמפ ברשתות החברתיות העיד שהריאקציה גייסה ביעילות גם את הטכנולוגיה, אותה טכנולוגיה שלמרבה האירוניה הייתה תוצר מובהק, ואף סמל, של החופש המערבי עצמו. הסתערות האספסוף על גבעת הקפיטול בעידודו של הנשיא שהפסיד בבחירות; ההכחשה שלו את תוצאות הבחירות בפרט, ואת הגינות הממסד הוותיק בכלל; הערעור שלו על סמכות מערכת המשפט; ההכפשה שלו את התקשורת כאויבת העם; ומעל כל אלו בחירתו מחדש לנשיאות – העידו שהסמכותנות לא רק עברה להתקפה, אלא אף פרצה כבר למוצב הפיקוד של העולם הדמוקרטי, הבית הלבן.

הערעור על נורמות יסוד של תרבות המערב חדר ללב הפועם של העולם החופשי, והקרין לא רק על המדינות בפריפריה הפוליטית של העולם המערבי, כמו ברזיל והפיליפינים, אלא גם על מדינות הליבה שלו, כמו בריטניה, גרמניה, איטליה וצרפת.

אחת הנורמות המותקפות היא השאיפה ללכידות החברה, ואיתה גם עצם ההערכה שלה כנכס לאומי, אותה הערכה שחיברה בין ג׳ורג׳ בוש ליריביו באותו סוף שבוע נשכח בהרי פנסילבניה. שקיעת ההסכמה הזאת היא חלק מעליית העידן החדש, העידן הפוסט־דמוקרטי שיש לו שלושה רבדים: פוליטי, אידיאולוגי וחברתי.

מהו פופוליזם?

הסדר הפוליטי של העולם החופשי, כפי שהתגבש במאה הקודמת, הולך ומתפורר כבר במשך יותר מעשור. בצרפת הממסד הפוליטי הוותיק על שני אגפיו – הגוליסטים מימין והסוציאליסטים משמאל – התכווץ, התפורר וירד לשוליים, ואילו חלופות קיצוניות משמאל ומימין נשאבות אל הרִיק שנוצר על חורבות הסדר הישן. בגרמניה מתפתח תהליך דומה, כאשר התמיכה בסוציאל־דמוקרטים משמאל ובדמו־נוצרים מימין הולכת ונחלשת, ואילו חלופה לאומנית חדשה, מפלגת ״אלטרנטיבה לגרמניה״, מתעצמת בהתמדה. באיטליה המפלגה הדמו־נוצרית, ששיקמה והובילה את ארץ המגף במשך כחצי מאה, קרסה ונעלמה כבר לפני שלושים שנה בתוך ענן של שערוריות שחיתות, בלי שתירש אותה חלופה חזקה ויציבה כמותה.

זה גם מה שקורה בארצות הברית, שבה ביצע טראמפ השתלטות עוינת על המפלגה הרפובליקנית, על אפם ועל חמתם של עמודי התווך שלה, אישים כמו ג׳ורג׳ בוש, דיק צ׳ייני שהיה סגנו, ג׳ורג׳ שולץ ששירת שלושה נשיאים רפובליקנים, וקולין פאוול שהיה שר ההגנה של בוש וכינה את דונלד טראמפ ״ביזיון לאומי״.

המכנה המשותף לתהליכי השקיעה הפוליטית משני עברי האוקיינוס הוא שאת האיום על הסדר הישן מוביל כוח פוליטי חמקמק ורב־עוצמה, קל לזיהוי אבל קשה להגדרה: הפופוליזם.

מתי בדיוק הִפציעה המגמה החדשה – קשה לקבוע. אולי המבשר המשמעותי הראשון שלה היה איל התקשורת סילביו ברלוסקוני, שנבחר לראשות ממשלת איטליה ב־1994, תוך כדי ההתמוטטות של הממסד הוותיק. ברלוסקוני השתלט על הפוליטיקה האיטלקית אף, ושמא בגלל, שלא היה לו ניסיון פוליטי קודם, תוך שהוא מפריח הבטחת סרק ליצור מיליון מקומות עבודה, ומסית את הבוחרים נגד ה"קומוניסטים״ ונגד מערכת המשפט, שלדבריו הונהגה על ידי קומוניסטים, ולכן חקרה את עסקיו.

עם או בלי קשר למופע המוקדם הזה, במאה הנוכחית צצו תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם, וחלקן חדרו למרכז הזירה בשלל מדינות ואף הגיעו להנהגה, ובתוך כך העלו בקרב החוקרים את השאלה הפשוטה: מהו פופוליזם?

סקירה שערך השבועון אקונומיסט בעשור הקודם הדגימה את היעדרו של מכנה משותף רעיוני או פרוגרמטי בין מנהיגים פופוליסטיים בולטים. כך, למשל, טראמפ רוצה לגרש מהגרים בלתי חוקיים, אבל תנועת "פודמוס" הספרדית רוצה להעניק להם זכות בחירה. ויקטור אורבן ההונגרי נלחם בזכויות הלהט״בים בטענה שהן משרתות מזימה להרוס את תרבות אירופה, ולעומתו חרט וילדרס ההולנדי מעלה על נס את זכויות הלהט״בים כחלק מהמאבק שלו בדת המוסלמית. וילדרס גם רוצה לבטל כל מגבלה על חופש הדיבור (כדי להוציא את הקוראן אל מחוץ לחוק), ואילו מקביליו הפולנים הגבילו את חופש הדיבור (כשחוקקו איסור לומר ״מחנות השמדה פולניים״). אֵווֹ מוראלס, כשהיה נשיא בוליביה, הרחיב את זכויות החקלאים לגדל קוקאין, אבל רודריגו דוטרטה, כשהיה נשיא הפיליפינים, הורה להוציא להורג כל חשוד בסחר בסמים. ״פופוליסטים״, סיכם השבועון, ״יכולים להיות מיליטריסטים, פציפיסטים, מאדירי צ׳ה גווארה או מעריצי איין ראנד״.

לסלט הזה צריך להוסיף את המוטיבציה, שמחלקת את הפופוליסטים לשני סוגים ראשיים – האידיאולוגים והאופורטוניסטים. לראשונים, אנשים כמו וילדרס ואורבן, יש תפיסת עולם סדורה, והם משמיעים רעיונות עקביים ומנוסחים, שיחד עונים על הגדרת האידיאולוגיה (לפי הסוציולוג קארל מנהיים) כמצע לשינוי פוליטי על בסיס פירוש של ההיסטוריה. אחרים, ובראשם דונלד טראמפ, פנו לפופוליזם לא משום שבערו בהם חרדות, אמונות או רעיונות, אלא משום שהוא מכשיר יעיל לעלייה לשלטון.

ההמונים התמימים והאליטות הזדוניות

מה, אם כן, בכל זאת משותף לכל הפופוליסטים, ומה מבדיל אותם מהממסדים הוותיקים שהם יוצאים להחליף? מבחינה רעיונית ואידיאולוגית, כפי שראינו, אין להם כל בסיס משותף. ההגדרה של מילון הפוליטיקה של אוקספורד, שלפיה הפופוליזם "תומך בהעדפות של האנשים הרגילים" היא כל כך כוללנית, עד שהיא מחזקת את הטענה שלפופוליזם לא יכולה להיות כלל הגדרה מדעית. מבחינות טקטית ואסטרטגית, לעומת זאת, יש מכנה משותף בין כל הפופוליסטים: מבחינה טקטית הם משקרים, ומבחינה אסטרטגית הם מפלגים.

טקטיקת השקר היא הצד המשעשע של הפופוליזם, שיחסיו עם האמת שונים באופן מהותי מיחסיה של הפוליטיקה הסטנדרטית עם האמת. פוליטיקאים רגילים אומנם מרבים לשקר, וכך גם מדינאים, אבל השקרים שלהם מתייחסים למעשים ולתוכניות שלהם, לא למציאות. הפופוליסטים משקרים בנוגע למציאות.

כך, למשל, כשטראמפ טען שהוא גם יקצץ מיסים, גם יגדיל את תקציב הביטחון וגם יצמצם את החוב הלאומי – שילוב בלתי אפשרי מבחינה אלגברית, כפי שהמספרים בתום נשיאותו הראשונה אכן הוכיחו – הוא סיפר שאת ה"תוכנית״ הזאת הגו ״כלכלנים בכירים״. בפועל, עד היום לא זוהה אפילו אחד מהם בשמו, וברור שהם לא היו ולא נבראו. זאת, כמובן, מלבד השקר הגדול לאין־ערוך שלפיו הבחירות שבהן טראמפ הפסיד לג׳ו ביידן היו מזויפות.

באותה רוח, מנהיגים פופוליסטים שסירבו להילחם בנגיף הקורונה התכחשו לקריאה המדעית של המגפה. כך עשה נשיא ברזיל דאז ז׳איר בולסונרו, כשקרא לווירוס שהרג מיליונים ״פנטזיה״. ומן העבר השני של הפופוליזם, כשהסנטור ברני סנדרס רץ לנשיאות ארצות הברית עם הבטחה להנהיג ביטוח בריאות אוניברסלי, הוא טען שהמהלך יעלה למשלמי המיסים 1.61 דולר לשבוע, נתון מופרך שהיה בקושי שליש מהעלות האמיתית.

כך לגבי הטקטיקה. באסטרטגיה של הפופוליזם, לעומת זאת, אין שום דבר מצחיק. היא נועדה לגרום לחלק אחד מהעם לראות בחלקו האחר אויב ערל לב וחורש מזימות, והיא עושה זאת באפקטיביות, אף שהזהות של האויב משתנה מזירה לזירה. באירופה מסיתים נוצרים נגד מוסלמים, בדרום אמריקה מסיתים כפריים נגד עירונים, ובארצות הברית מסיתים מעוטי השכלה נגד האקדמיה, אבל כל הפופוליסטים כולם עוסקים לא בחיבור חלקי החברה, אלא בהפרדתם.

את ההבחנה הזאת עשה חוקר מדע המדינה ההולנדי קאס מודה (Mudde), כאשר קבע שהפופוליזם איננו מערכת רעיונית סדורה, אלא מצע לשלל אידיאולוגיות שונות ואף סותרות, ובלבד שבבסיסן יעמוד נרטיב שמעמת בין ההמונים התמימים לבין האליטות הזדוניות. הנרטיב הזה הוא תשליל של הגישה שהדריכה את מנהיגי העידן הקודם, כמו ג׳ורג׳ בוש כשהלך לבקר את מנהיגי הדמוקרטים, או יצחק שמיר כשהקים ממשלה עם מפלגת העבודה אף שהבוחר אִפשר לו להקים ממשלת ימין צרה. מנהיגים כמו בוש ושמיר ראו ביריביהם הפוליטיים בני מחלוקת, אבל לא אויבים, ובוודאי שלא בוגדים.

ההגדרה של מודה, אם כן, תואמת את התהליכים שאנחנו עדים להם בעידן הנוכחי ברחבי העולם החופשי, ובכלל זה בישראל. כדי שהנוסחה הזאת תהיה יעילה, היא חייבת לזרוע בקהל היעד שלה פחד, וככל שפחד כזה כבר קיים ממילא, כך האפקטיביות הפוליטית של ההפחדה תגדל, והפירוד החברתי שהיא תעודד – יעמיק. ‎ובעידן הפוסט־דמוקרטי אכן רווחים פחדים, ובשפע.

פחדים וחרדות

בניגוד לעידן האופטימי שנפתח ב־1989 בתחושה דטרמיניסטית שהאנושות צועדת בבטחה לעתיד של חופש, סובלנות ועושר, בעידן הנוכחי מיליונים ברחבי העולם החופשי חיים בחרדה. העוצמה של הפחד החדש מפני העתיד, והתהום שהוא פער בין האליטות המערביות להמונים שהן התיימרו להוביל, נחשפו באופן דרמטי ב־2016, כאשר הציבור הבריטי, לתדהמתו של מנהיגיו, הצביע בעד ה־Brexit, עזיבתה של הממלכה את האיחוד האירופי.

על המידה שבה הפחדים של המצביעים הבריטים היו מוצדקים ניטש כמובן ויכוח, אבל על המהות של אותם פחדים אין ויכוח. תומכי העזיבה טענו שהאיחוד האירופי מאיים על הזהות שלהם משלושה כיוונים: מבחינה תרבותית, הוא מאיץ כניסת מהגרים שמחלישים את האופי הבריטי של בריטניה; מבחינה כלכלית, ההגירה שהאיחוד מעודד לוחצת על שוק העבודה; ומבחינה פוליטית, הוא כופה מערכת משפט זרה על מערכת המשפט הבריטית. ההתפלגות הגיאוגרפית של המצביעים גילתה חלוקה ברורה של הבריטים לשני חלקים, שהפער ביניהם הוא בדיוק מה שפופוליסטים מחפשים: מחד – האליטה, דהיינו המנהיגות הפוליטית, הפיננסית, התרבותית והתקשורתית שמתרכזת בלונדון רבתי; ומאידך – ההמונים שבערי הפרזות ובכפרים, בריטניה המסורתית, התעשייתית והחקלאית, הציבור הפחות משכיל, הפחות עשיר, הפחות קוסמופוליטי, ובתוכו גם הציבור העני, קשה היום ומר הנפש.

עם דעות אפשר להתווכח, אבל עם פחדים אי אפשר להתווכח, והפחדים שהרוב הבריטי ביטא לפני קרוב לעשור רק גברו מאז. זו הסיבה שמי שהוביל את תומכי ה־Brexit, איש התקשורת נייג׳ל פראג׳ (Farage), מאיים כיום עם מפלגתו, Reform UK, על ההגמוניה של הלייבור והשמרנים. בזמן שהמפלגות הוותיקות מתקשות להקהיל אספות בוחרים המוניות, פראג׳ מושך רבבות לעצרות מאורגנות היטב שבהן הוא מלהיב את ההמונים עם הבטחה לבטל את חוק זכויות האדם האירופי (שהוחל בבריטניה ב־1998) ולגרש המוני מהגרים.

הפחדים שמזינים את הפופוליזם מגוּונים. בצד החשש מאובדן הזהות הלאומית, הפופוליזם מנצל גם את תחושת אובדן הביטחון האישי, המוביליות החברתית והמוסכמות המגדריות שרווחו בעולם החופשי שאחרי מלחמת העולם השנייה.

מיליונים באירופה ובאמריקה מרגישים שבניגוד להוריהם והורי הוריהם במאה הקודמת, התעסוקה שלהם נמצאת בסכנה מתמדת, החסכונות שלהם נשחקים, המעמד החברתי שלהם מאוים, וכך גם עצם החיים שלהם, נוכח הִתרבות פיגועי הטרור באירופה ואירועי הירי ההמוני בארצות הברית. הפופוליזם מאתר את הפחדים האלו ומלבה אותם, ועוד מוסיף למדורה שמן מגדרי, למשל, במלחמה של טראמפ בטרנס־ג׳נדרים או בהכרזות של ויקטור אורבן שהונגריה ניצבת בפני ״מתקפת להט״ב״, שנועדה לקרוא תיגר על ״שורשיה הנוצריים״ של ארצו. כל אלו מגויסים כדי להעצים את פחדיהן של אוכלוסיות מעוטות השכלה והכנסה ולהסית אותן נגד האליטות, המואשמות בגרימת כל מה שמפחיד את קהלי היעד של הפופוליזם.

מתקפה על המוסדות

זהו, אם כן, הרקע לאסטרטגיית הפילוג שהפופוליסטים נוקטים במדינות שבהן הם צוברים כוח, אסטרטגיה שמושתתת על שלושה שקרים: הצגת החברה כחצויה בין האליטות להמונים, שרטוט הפער ביניהם כתהום, והכפשת האליטות כמי שנטלו במרמה את הכוח שלהן יש ולהמונים אין. לאסטרטגיה הזאת יש שתי רמות: רטורית ומעשית.

מבחינה רטורית – צריך להצביע על אויב מבית, כמו ה"עיתונאים״ בהופעותיו של דונלד טראמפ; או ה"בנקאים״ בהופעותיו של ברני סנדרס; או ה"פרוגרסיבים״ בנאומיו של אורבן; או ה"שמאל״ בהאשמה של בנימין נתניהו את המשטרה, הפרקליטות והתקשורת בקשירת קשר נגד ה"ימין״; או כל מי שלא נכלל בהכרזה המתחנפת של מייסד פודמוס הספרדית, פבלו איגלסיאס: ״אנחנו אנשים כמוכם, אנחנו משכונות הפועלים, לובשים ג׳ינס ונוסעים במטרו״.

מבחינה מעשית, אסטרטגיית הפילוג מובילה למתקפה על מוסדות הדמוקרטיה, המעוזים שבהם לדברי הפופוליסטים מקננת האליטה הבלתי נבחרת שמנהלת את ה״דיפ סטייט״. שלא כמו ההסתערות המגושמת של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, המתקפה היעילה על מוסדות הדמוקרטיה איננה חזיתית. ההתקפה האפקטיבית מתרחשת ברמת המִנהל ומנוהלת בשיטת הכרסום. כך, למשל, אורבן החליף תחילה את שיטת מינוי שופטי בית המשפט החוקתי, כך שהם לא ימונו עוד על ידי פורום רב־מפלגתי אלא על ידי הממשלה לבדה. אחר כך הוא מינה ידידה ותיקה שלו לתפקיד ״נשיאת מערכת המשפט״, עֶמדה שממנה היא הציפה את בתי המשפט בשופטים נאמני המשטר. אחר כך הקים אורבן בית משפט למִנהל ציבורי, כדי להעביר את הפיקוח על פעולות הממשלה ואת הטיפול בתיקי שחיתות מבית המשפט החוקתי, שלא היה כפוף לו, לערכאה חדשה שאת השופטים שלה ימנו אנשיו, וממילא היא תסור למרותו.

הקמת בית המשפט החדש אומנם בוטלה בלחץ האיחוד האירופי, אבל השיטה והכיוון ברורים. ואכן, בהשוואה לכל המדינות המערביות שבהן הדמוקרטיה והאליטות המסורתיות מותקפות מבפנים, הונגריה הגיעה הכי רחוק. במקביל לסירוס של מערכת המשפט, אורבן גם עיוות את שיטת הבחירות על ידי מיפוי מפלה של מחוזות הבחירה, וגם השתלט על רוב התקשורת בשיטות שונות, ובהן חוק שמחייב ״סיקור חדשותי מאוזן״, ומאפשר לקנוס את מי שהסיקור שלו, לדעת גוף ביקורת ממשלתי, לקה בחוסר איזון.

הונגריה, אם כן, היא מקרה הבוחן, המדינה שבה מהפכת־הנגד הסמכותנית הייתה הכי מסודרת, גלויה וגם מנוסחת, בהשראת הכותרת שאורבן עצמו נתן לדגם המשטרי שלו, ״דמוקרטיה בלתי־ליברלית״. הריאקציה ההונגרית אומנם ייחודית בהיקפה ובבוטות שלה, אבל המשמעות שלה אוניברסלית. הידידות המופגנת שטראמפ רוחש לאורבן משדרת אישור, ואף הערצה, להפיכת־הנגד האוטוקרטית שמאתגרת את העולם החופשי.

ריח ריקבון פוליטי

״אימפריית החירות״, המונח שתומס ג׳פרסון טבע תוך כדי מלחמת העצמאות האמריקנית והיה לקריאת הכיוון הפוליטית של ארצות הברית במשך כמעט מאתיים וחמישים שנה, פינתה את מקומה לסדר יום שונה לחלוטין; למנהיג שמקלס בפומבי לא רק את מעוות הדמוקרטיה ויקטור אורבן, אלא גם את מחריב הדמוקרטיה ארדואן, עריץ שהשליך לכלא אלפי מתנגדי משטר, אמיתיים ומדומים.

המחיצות של העידן הפוסט־ליברלי הן לא רק נפשיות, אלא גם פיזיות; שלל חומות אבן, קירות ברזל וגדרות תיל שנמתחו בשנים האחרונות בין עשרות מדינות ברחבי העולם, מגבולות בולגריה־טורקיה, סרביה־הונגריה ואוסטריה־איטליה, דרך גבול רוסיה־נורווגיה, ועד גבול ארצות הברית־מקסיקו וארגנטינה־פרגוואי. מבחינה טכנית, החומות האלו הן היפוכה של חומת ברלין – היא הרי נועדה לחסום בריחה מבפנים החוצה, ואלו נועדו לחסום חדירה מבחוץ פנימה – אבל מבחינה מטפורית, החומות החדשות, בדיוק כמו הישנות, מסמלות פחד; פחד שמנהיגים משרתי עצמם מלבים כדי להפריד בין מדינות, עמים, אזרחים, שכנים ואחים.

המעבר מעידן האחווה שהתחיל ב־1989 לתקופת הניכור שמחליפה אותו – מזכיר את המעבר במאה התשע־עשרה מתקופת ההשכלה, שהאדירה את המשותף בין בני האדם, לרומנטיקה הלאומית, שהאדירה את המפריד בין בני האדם; מעבר שהתקדם בתוך דורות ספורים מאידיאליזציה של העם לדה־הומניזציה של העם השכן, שהתירה, ואף עודדה, התנפלות על עמים אחרים. אותם רעיונות הזינו גם את המצאת ״האויב מבפנים״, כדי לשסות את ה"נאמנים״ באחיהם ה"בוגדים״. וכך מה שהתחיל עם רטוריקה של הגנה על ההמון התמים, המנוצל וחסר הישע מפני זרים מבחוץ ובוגדים מבית – הסתיים בחורבן.

כעת, מאה שנים מאז שהוא התחיל לתסוס באירופה ולהוביל אותה אל סף האבדון, שב ועולה ריחו הכבד של אותו ריקבון פוליטי; של כאוס חברתי והתגרות מדינית. זהו טיבה של שעת הדמדומים שבין עידן גווע לעידן שטרם נולד, עידן שאיש אינו יודע מה יהיה טיבו, מי יעצב אותו, מתי הוא יגיע ולאן הוא יוביל. על השאלות המסקרנות האלו רק נביא יכול לענות, וכל שאפשר לומר לגביהן כרגע הוא שאת העידן החדש יעצבו רעיונות חדשים שיניעו תנועות חדשות שיובילו מנהיגים חדשים שיולידו עתיד חדש. כך גם אין בשלב זה תשובה לשאלה הכי דחופה שכל התמורה העתידית הזאת מעלה: האם העידן החדש יגיע לפני הפיצוץ ששעת הנעילה שאליה הגענו עלולה להוליד, או אחריו?