בעקבות מערכת הבחירות האחרונה בארה"ב שטלטלה את אמריקה כולה, ולקראת השבעתו של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ, בקשנו לשוחח עם שניים מחוקרי המכון, יוסי קליין הלוי והרב ד"ר שרגא בר און. מה המשמעות התרבותית של מערכת הבחירות ושל נצחון טראמפ, ומה ניתן ללמוד מהם על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית?

יוסי קליין הלוי, כיצד אתה רואה את נצחונו של טראמפ בבחירות האחרונות?

לתוצאות ההצבעה בארה"ב ישנו היבט תרבותי משמעותי, שהוא אולי לא פחות חשוב מההיבטים הכלכליים והפוליטיים. מנקודת מבט תרבותית, ההצבעה לטראמפ היא תגובת נגד לזלזול של האליטה הליברלית כלפי כל מי שלא נמצא במעגל הפנימי שלה. כשהאליטה ליברלית מפגינה חוסר סובלנות ודה-לגיטימציה לעמדות פוליטיות ותרבותיות של היריב, התוצאה היא שאוכלוסיות שונות מאבדות אמון בערכים הבסיסיים ביותר שהאליטה אמורה לייצג. במילים אחרות, אליטה ליברלית שמתנהגת בצורה לא-ליברלית מסכנת את האמינות של הערכים הכי יקרים לה, כגון פלורליזם וחופש ביטוי. הטרגדיה היא שהראקציה לתהליכים האלה התרחשה בצורה כה גסה, מעליבה ומשפילה לאמריקה עצמה.

גם הנשיא אובמה תרם לסלילת דרכו של טראמפ לבית הלבן, בכך שהחליש את כוחה של ארה"ב בעולם. אנחנו חווים עתה את תוצאות המדיניות של אובמה בזוועות שמתחוללות בעיר חלב. מצד שני, ברור שהבטחותיו של טראמפ להשיב את "גדולתה של אמריקה" הן סיסמאות ריקות. אין בידיו אלטרנטיבה סדורה וממשית למדיניות אובמה, וגם הוא עצמו הצהיר לא פעם שהוא לא סבור שתפקידה של אמריקה הוא להיות השוטר של העולם. הבעיה היא שאין חלל ריק, ומי שכן מוכנים למלא את התפקיד הזה הם גורמים אחרים כמו פוטין. אובמה אמנם החליש את אמריקה בכך שהתנגד לממש את הכוח האמריקאי גם במצבים שמתבקש היה לעשות כך; אך טראמפ החליש את אמריקה כבר עכשיו, בשל העובדה שמתייחסים אליו בעולם בזלזול, ובצדק.

מה מקומה של הקהילה היהודית בארה"ב בתוך התהליכים הללו?

הקשר בין הקהילה היהודית לבין הממשל בתקופת אובמה ועכשיו עם עליית טראמפ הוא מורכב. כדי להבין את התמונה לעומק צריך להזכיר בראש ובראשונה את מה שישראלים רבים מסרבים לעתים להפנים – יהדות אמריקה הצליחה להתברג בתוך החברה האמריקאית באופן עמוק ורחב היקף, ומבחינה זו היא סיפור הצלחה שקשה לתפוס את מימדיו. היא כל כך הצליחה בכך, עד שאנחנו עדים בשנים האחרונות לתופעה חדשה, לפיה נשיאים אמריקאיים מזדהים באופן עמוק עם ערכים יהודיים ועם "סדר יום" יהודי.

במקרה של אובמה, היו מאמרים שהכתירו אותו כ"נשיא היהודי הראשון" של ארה"ב. אובמה אכן הזדהה עם הקהילה היהודית האמריקאית ועם עולם הערכים שלה, וביטא את זה בהזדמנויות שונות. אבל כמובן, הוא הזדהה רק עם האגף הליברלי של יהדות ארה"ב. למעשה, וכאן המלכוד, הוא הזדהה עם היהודים הליברליים באופן כה עמוק, עד שהוא אימץ גם את הטינה ואת הכעס שרוכשים יהודים ליברליים כלפי יהודים שמרניים. אפשר לראות את זה למשל ביחס שלו לנתניהו. אובמה שנא את נתניהו באופן מיוחד, כמו שלא שנא אף מנהיג אחר בעולם. לדעתי אחת הסיבות לכך היא, שהוא אימץ את התחושות של יהודי ארה"ב הליברלים כלפי נתניהו. הם מתביישים בו ומאשימים אותו בבגידה בערכים יהודיים. אובמה כל כך הזדהה עם ערכים יהודיים אוניברסליים כמו "תיקון עולם", עד שהוא זעם על יהודים מסוגו של נתניהו שפוגעים ב"יהדותו" של אובמה עצמו, כביכול. אם כן אובמה אולי היה הנשיא היהודי הראשון, אבל הנשיא היהודי הליברלי הראשון.

והנה, במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר אינטרנט ימני, גם טראמפ הוכתר כנשיא היהודי הראשון. טראמפ עצמו אכן מדבר על ההזדהות העמוקה שלו עם הקהילה היהודית בארה"ב ועל אהבתו למדינת ישראל. אבל גם כאן, כמובן, מדובר על הזדהות חלקית בלבד – רק עם הקהילה היהודית השמרנית; וגם כאן ניתן להבחין אצל אנשי טראמפ באימוץ של הזעם שמפגינים יהודים שמרניים כלפי יהודים ליברליים, הנתפסים כבוגדים באינטרסים של ישראל. דווקא מתוך הזדהות עם היהודים השמרנים אנחנו שומעים מצד מחנה טראמפ התבטאויות קשות מאוד כלפי יהודים ליברלים – לפעמים, באופן די אירוני, התבטאויות הגובלות באנטישמיות.

כך למשל, באתר אינטרנט ימני שעורכו הראשי היה עד לא מזמן סטיב באנון, מיועציו הקרובים ביותר של טראמפ. באתר פורסם מאמר שתקף את ביל קריסטל – עתונאי יהודי שמרני שלא תמך בטראמפ. כותרת המאמר היתה "ביל קריסטל – יהודי בוגד", כותרת שמצביעה על כך שהבעיה אינה רק שקריסטל בגד בטראמפ, אלא שהוא בגד בו כיהודי. כלומר, מחבר המאמר כועס על קריסטל בדיוק כמו שאובמה כעס על נתניהו – כמי שבוגד ביהדותו שלו. כי איך אפשר, לפי כותב המאמר, להיות יהודי שמרני ולא לתמוך במועמד הטוב ביותר עבור מדינת ישראל? סטיב באנון, עורך האתר שבו פורסם המאמר, הואשם באנטישמיות. המאמר עצמו, למרבה האירוניה, נכתב על ידי יהודי. מדובר כאן אפוא בשיח פנים-יהודי קשה, שבו יהודים "טובים" נלחמים ביהודים ה"רעים", והוא מאומץ גם על ידי לא-יהודים כמו באנון.

כיצד באה לידי ביטוי בפועל "יהדותם" של הנשיאים?

בשנה שעברה אובמה נאם בבית כנסת בוושינגטון, ודיבר על ערכים יהודיים ועל חשיבותם. אך הוא כמובן ציין ערכים יהודיים שהם ליברליים במובהק: חירות, תיקון עולם, אוניברסליזם. מנגד, גם טראמפ מרגיש שהוא מייצג אינטרסים יהודיים, אלא שמדובר באינטרסים יהודיים אחרים, פרטיקולריים. אובמה היה גם זה שהכניס מסורת חדשה לבית הלבן – עריכת סדר פסח בכל שנה, ויש להניח שגם טראמפ, שיש לו בת יהודייה, ימשיך את המסורת הזאת. אבל בתקופת אובמה זה לא היה סדר פסח במובן המסורתי, אלא אירוע סמלי המציין את היציאה מעבדות לחירות במישור האוניברסאלי. אצל טראמפ, יש לשער, סדר פסח יישא אופי מסורתי פרטיקולריסטי.

כיצד משפיעים התהליכים הללו על הקהילה היהודית האמריקאית עצמה?

ההשלכה המשמעותית מכל היא שהיהודים האמריקאים איבדו את האפשרות הבסיסית ביותר להתאחד, אפילו סביב איום. את הקונצנזוס סביב התמיכה בישראל הם איבדו כבר מזמן, ועתה הם איבדו את הקונצנזוס סביב נושא האנטישמיות: יהודים ליברלים מוטרדים מהתפרצות האנטישמיות בקרב חוגי הימין הקיצוני באמריקה, חוגים שנמצאים עתה באור הזרקורים בשל בחירתו של טראמפ. מנגד, יהודים שמרנים פוטרים את התופעות הללו כשוליות, ומתמקדים באיום ה-BDS משמאל. אם יהודי ארה"ב אינם יכולים עוד להסכים אפילו על נושא המאבק באנטישמיות, הם אינם מתפקדים יותר כקהילה מאוחדת ולו באופן מינימלי.

שרגא בר און, מה לדעתך הסוגיה הבולטת ביותר בבחירות האחרונות בארה"ב?

לדעתי אין דרך להבין את תוצאות ההצבעה לטראמפ אלא כהצבעת-נגד, ובמקרה הזה – הצבעה נגד התרבות. זו כמובן בחירת מחאה נגד התרבות הליברלית הקיצונית, שזוהתה עם אובמה, אבל זה לא כל הסיפור – הרי טראמפ ניצח גם ב'בית', במפלגה השמרנית. בהתנהגותו טראמפ מייצג בוז לא רק לערכים ליברליים כמו זכויות מיעוטים, פמיניזם, חתירה לצדק חלוקתי, צמצום פערים ואוניברסליזם, אלא בוז עמוק לא פחות גם לערכים שמרניים כמו כבוד האזרח, דת וערכי המשפחה. מבחינה זו הוא בז לכלל הערכים התרבותיים שאמריקה חרטה על דגלה. ההצבעה עבורו היא עיצוב מחודש של המרחב הפוליטי ככזה החף מערכים. במובן זה, זוהי כאמור הצבעה נגד התרבות בכלל ונגד התרבות האמריקאית בפרט, למעט ערך אמריקאי בולט אחד.

מהו הערך הזה?

ערך הכסף. הנכס שטראמפ כן הביא איתו לבחירות היה ההצלחה הכלכלית שלו. מבחינה זו, הבחירות הללו בארה"ב הביאו לידי ביטוי מזוקק את האתוס של החברה האמריקאית, שניתן לראות בו "עגל זהב", לפיו הכסף אינו רק אמצעי אלא ערך בפני עצמו. המוני מצביעים אמריקאים חלמו שבאמצעות בחירה בטראמפ הם יוכלו להגשים את החלום האמריקאי – להיות אדם אמיד.

תהליך שחיקת הערכים ומדידתם באמצעות כסף הוא תהליך ארוך שעובר על החברה האמריקאית, והוא מורכב ממגמות סותרות שמתלכדות יחד: ראשית, במשך שנים הלכה וזוהתה באמריקה מצוינות תרבותית עם מצוינות כלכלית. כיום בארה"ב לא רק מנכ"ל חברה מסחרית נמדד על פי שורת הרווח, אלא גם פרופסור לפילוסופיה נמדד לפי ערך החוזה שלו באקדמיה, מנצח בתזמורת – לפי גודל ההכנסה שלו, ורב קהילה – לפי מצבו הכלכלי של בית הכנסת שלו.

במקביל, באופן אירוני, יש כאן הצלחה של המגמה הפוסטמודרנית שביקשה להנחיל את עקרון היחסיות המוסרית. אותם אנשים שהטיפו לכך שאין עדיפות לטענות מוסריות הנשענות על עומק תרבותי והומניסטי על פני טענות מוסריות (או אנטי-מוסריות) של אנשים שלא זכו להשכלה – צריכים להתמודד היום עם טראמפ, שניצל את העובדה שבעולם של יחסיות מוסרית לכסף אכן אין ריח. דווקא החוגים הפרוגרסיביים, שהיו אמורים לתפקד כנביאים ערכיים של החברה האמריקאית ולעמוד כנגד "דת הדולר", שחקו את יסודות המוסר היציבים ובכך שיחקו לידיו של האתוס הכלכלי.

מה אנחנו בישראל יכולים ללמוד מהמגמות הללו בארה"ב?

בקרב אלו שהתאכזבו מעליית טראמפ אפשר לזהות שלוש תגובות בסיסיות, ולדעתי הן נכונות גם לגבי החברה הישראלית. התגובה הראשונה היא פשוט השלמה עם קיומה של פוליטיקה צינית וכוחנית, שאינה מחשיבה ערכים הומניים ועומק תרבותי. אני לא שותף לייאוש הזה – לא בארה"ב ולא בישראל. אפשרות אחרת, הנשמעת בקרב חוגים פרוגרסיביים בארה"ב ומוכרת היטב מישראל, היא לרסן את הדמוקרטיה, לסרב לקבל את הכרעת הבוחר ולהעניק יותר סמכויות לרשות השופטת בתקווה שהיא תכתיב נורמות ערכיות. זו בעיני הצעה מגונה מאין כמוה במקרה האמריקאי, ונטייה הרת אסון במקרה הישראלי, שבו הרשות השופטת אינה נבחרת.

התגובה השלישית, שאותה בעיניי צריך המערב כולו לאמץ במרץ, היא לפעול לתיקונים יסודיים מאוד בתרבות, שכוללים כמה נדבכים:

ראשית, ישנה קורלציה גבוהה בין חינוך לבין אחיזה בערכים הומניסטיים. לאור זאת, הדבר המתבקש הוא להתגייס למאמץ אדיר להנגשת חינוך איכותי לכל שכבות האוכלוסיה. נוסף על כך, יש לשדד באופן עמוק את מערכת הקשרים שבין כלכלה וכסף לבין ערכים. כסף אכן עשוי לסייע בקידום ערכים, אבל הוא לא יכול לקנות ערכים וגם לא להחליף אותם. האתגר החשוב ביותר, ואולי הקשה מכל, הוא המאמץ הנדרש מן השכבות שנהנות מביסוס כלכלי ומחינוך ראוי לפתוח את עיניהם ואת לבם, ולממש בפועל את ערכי השוויון אותם הם לומדים ומלמדים באמצעות אינטגרציה רחבה ככל האפשר. בניגוד לנטייה הטבעית לחבור אל הדומים לנו, עלינו ליצור יותר ויותר מסגרות של פלורליזם אמיתי, של אופני חיים שונים המצליחים להיפגש אחד עם השני.

התהליכים הללו אפשריים ליישום בחברה הישראלית?

בהחלט. לאחר רצח רבין רבים מאיתנו יצאו למסע חוצה גבולות בניסיון לגשר מעל תהומות שנראו כבלתי אפשריים לגישור. המהלך ההוא הצליח, והחברה הישראלית נמצאת היום במצב הרבה יותר טוב. זה הזמן לעשות מאמץ מאורגן דומה, שיכוון הפעם לאינטגרציה של שכבות שונות ומגזרים שונים בחברה הישראלית.
יש לנו גם כמה יתרונות בביצוע המשימות הללו על פני ארה"ב. ישראל היא מדינה קטנה יותר, שההתפלגות הגאוגרפית בה אינה מייצגת גם פילוג ערכי. למעט איזורי יהודה ושומרון, ערים חרדיות וערים וכפרים ערבים, אנשים בעלי דעות שונות מאוד חיים זה לצד זה – וגם הקבוצות היותר סגרגטיביות באות במגע תכוף עם קבוצות שונות מהן.

בנוסף, התהליכים שעברו על אמריקה לא התרחשו באותה עוצמה אצלנו. תג המחיר של האוניברסיטאות והמכללות בישראל עדיין לא מהווה חסם מעמדי באותה רמה והוא לא ממיין באופן מקיף בין אוכלוסיות שונות. הערעור הפוסטמודרני על ערכים קולקטיביים וטוב משותף אמנם כבש חוגים מסוימים באקדמיה, אך אלו עדיין מבודדים יחסית למקובל באירופה ובחוגים למדעי הרוח בארה"ב. גם תפיסתו הערכית של הכסף כמעין עגל זהב, כערך אליו יש לשאוף, אינה רווחת בחברה הישראלית באותה המידה כמו בארה"ב.

מלבד זאת, יש לנו מצעים משותפים שמאפשרים מהלכים של אינטגרציה וניידות בצורה יותר מוצלחת מאשר בארה"ב. מודל 'צבא העם' שרת ומשרת את המגמה הזאת ואנחנו צריכים להודות עליו, להגן עליו, ולהתאמץ להכליל בתוכו יותר ויותר אוכלוסיות. ה'יהדות', כרקע תרבותי משותף למרבית האזרחים בישראל, מאפשרת לפחות לחברה היהודית בישראל להתכנס סביב ערכי עומק. גם ה'ישראליות' שמכילה מכנה משותף אזרחי רחב אפילו יותר, כשהיא כוללת בתוכה את המיעוטים, היא יישות תרבותית קיימת.

אבל צריך לזכור – אנחנו מהלכים על קרקע מאוד לא יציבה. קשה מאוד לבנות תרבות ולעתים קל מאוד להרוס אותה. דווקא מן הציבור המשכיל והמבוסס כלכלית נדרשת מנהיגות למען עתיד החברה – העמדת הטוב הכללי לצד האינטרס הפרטי, ראייה לטווח ארוך, נאמנות לאתוס הישן של 'בניין האומה' והשקעה מרצון באינטגרציה חברתית. ישראל נדרשת לשוב לאתוסים המודרניים, הדמוקרטיים-ממלכתיים והציוניים הבסיסיים, שיאפשרו לנו לשמור על רמת סולידריות גבוהה בישראל.