בשיח הישראלי הכללי, סירוב הרדים להתגייס לצבא נחשב במקרה הטוב לניסיון קנאי לשמור על אורח חיים בדלני, ובמקרה הרע, להתנהגות גלותית של קהילה אדישה למדינתה.
בפועל, קשה להאשים את החרדים בחוסר אכפתיות כלפי שאר אזרחי ישראל. רבבות בקהילות החרדיות מתנדבים בארגוני חברה אזרחית כמו "הצלה" וזק"א, ישנם מפעלי חסד עצומים בשגרה ובחירום, ובכל בית כנסת חרדי שנכחתי בו בשנתיים האחרונות, נאמרים מדי יום תהילים למען החטופים.
אז למה החרדים לא מתגייסים? בתקשורת נשמעים תירוצים שונים, בהם הטענה שהם מגנים על החיילים בלימודם – טענה שלדעתי היא מגוחכת גם בעיני החרדים עצמם. אבל כשמקשיבים לשיח הפנים-חרדי, מגלים שרבנים מכלל הזרמים טוענים כי הגיוס לצה"ל הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", ולכן מתנגדים אף לגיוס של מי שאינו לומד. המפגינים החרדים מהדהדים עמדה זו תחת הסיסמה "נמות ולא נתגייס".
על אף שרוב הציבור החרדי אוחז כיום בעמדות ימניות, אמירות קשות אלה ממשיכות בפועל קו שהתוו גדולי הדור החרדים של הדור הקודם, כגון הרב שך והרב עובדיה. בתמצית, הטענה היא שהצבא הוא גוף מחלן, המעמיד בסיכון את הנשמה היהודית של הצעירים החרדים.
עבור מרבית האזרחים, שרואים איך הצבא משקיע מאמצים ניכרים כדי לאפשר לחייל הדתי לשמור שבת כהלכתה, להתפלל שלוש תפילות ביום ולאכול אוכל בכשרות מהודרת – זו נשמעת טענה הזויה. אבל זכויות החייל הדתי בצה"ל נוגעות לתחום האמונה הפרטית, ובתמורה החייל מכיר בסמכות הבלעדית של הצבא והמדינה בעניינים ציבוריים וביטחוניים.
אלא שההלכה איננה אמונה פרטית: היא מערכת שלמה החלה על כל תחומי החיים – אמונה, אך גם משפט, מוסר, כלכלה ושאלות של חיים ומוות.
הנה כמה דוגמאות קונקרטיות: צה"ל יאפשר לכל חייל לצום את צום גדליה. אבל מה אם חייל יעז לשאול האם מותר הלכתית להשתתף בלחימה בעזה, על אף ההרג ההמוני של חפים מפשע, לרבות נשים וילדים? האם יוכל חייל לסרב להשתתף בפינוי כפר פלסטיני מטעמים ביטחוניים – או לפחות לבקש להתייעץ עם רב צבאי טרם הביצוע – משום האיסור "לא תגזול"? האם יותר לו לדרוש דיון הלכתי בהחזרת שב"חים שנמלטו על נפשם, כי "לא תסגיר עבד אל אדוניו"? לפי פקודות הצבא, כל אלה אינן שאלות דתיות כלל, אלא נתונות לשיקול הדעת הבלעדי של הדרגים המדיניים והצבאיים, על בסיס שיקולים תועלתניים בלבד.
לאחרונה ראה אור ספרו של הרב עמיאל, "ציונות של שנאה, ציונות של חיבה", אוסף דרשות שפורסם על ידי הוצאת "מקום". עמיאל, מראשי תנועת "המזרחי" ואחד הרבנים הציונים הבולטים בדור שלפני קום המדינה, התנגד בחריפות למדיניות ההבלגה שקידמה הנהגת היישוב, ושקבעה כי יש לנהוג באיפוק מול התקפות הערבים, מטעמים מדיניים ומוסריים. הרב דחה כל שיקול פרגמטי, ודרש להימנע מכל תגובה אלימה דווקא בשל חומרת האיסור "לא תרצח".
"אפילו אם נצליח לתפוס מספר ערבים רוצחים", כתב באחד ממכתביו, "אך אם יהיה לנו אפילו ספק אחד מאלף שבתוך אלה אולי נמצא אחד נקי, עלינו לבלי לנגוע בהם, שמא על ידי כך יסבול גם הנקי".
קולו של עמיאל לא היה יוצא דופן בקרב הרבנים הציוניים של דורו. גם בכתבי הרב קוק ותלמידו הרב הנזיר מופיעות לא מעט התייחסויות ביקורתיות כלפי אלימות ומלחמה, ואין בהם כל רמז לתמיכה במדיניות של הרג "מניעתי" או הצדקת פגיעה בחפים מפשע. הראשון לציון, הרב בן-ציון עוזיאל, אף התנגד לחוק נכסי נפקדים, שאותו תיאר כגניבה אסורה של רכוש פרטי.
איני מכיר כיום רב ציוני-דתי אחד שהיה מוכן לחתום על מכתבי הרב עמיאל כלשונם, וגם לא דיון הלכתי עכשווי על הרג מסיבי של ילדים במלחמה מטעמים ביטחוניים.
ומי מוכן לשקול היום את טענותיו של הרב עוזיאל בנוגע לאיסור גזל, ולבחון אם אין בגירוש שיטתי של ערבים מאדמותיהם משום גניבה הלכתית?
דור שלם של רבנים אכן התחלן, לא בשל אורח חייו אלא בגלל ההיגיון הדתי שאימץ: הוא התנתק מרבותיו ובחר בהיגיון לאומני־פרגמטי במקום סדר יום יהודי־תורני. חוקר הדתות טלאל אסד הדגיש שאחד ממנגנוני החילון העמוקים הוא הכללת הדת במרחב הרגשי האישי, תוך עיצובה מחדש כמשאב של ריבונות. במובן זה, החילון איננו היעלמות הדת אלא הפיכתה לתשתית המותאמת לאינטרסים המדינתיים.
ביהדות שמוכפפת לריבונות ומרוקנת מממד ביקורתי, מתהפכים גם מושגי היסוד: לאומיות אירופאית נוסח המאה ה-19 מכונה בפי הרבנים הדתיים-לאומי "מוסר יהודי", ואילו ספרות המוסר היהודית הענפה, המדגישה חמלה כלפי כל אדם וחשדנות כלפי הכוח, ומעודדת שפלות רוח – נתפסת כ"מוסר נוצרי".
בכך, הציבור הדתי־לאומי מוכיח במידה רבה את הטענה החרדית, שנשמעה לאחרונה מפי ח"כ גפני, ולפיה "הסרוגים יותר גרועים מהחילונים": הוא מציג מיצג־שווא של דתיות, שבמבט חרדי איננה אלא לאומיות – או בלשונו של הרב עמיאל, "ציונות של שנאה". יש בה רבנים ויש ישיבות, אבל מלמדים בה תורה חדשה, שספק אם הרבנים הציוניים של הדור הקודם היו מצליחים לזהות. בתורה הזו, הלאומיות היא עיקר האמונה ולכן הכל מותר – לחמוד, לגנוב, אפילו לרצוח – למען יישוב הארץ.
מבחינה זו, החרדים צודקים: הציבור הדתי־לאומי איננו הוכחה לשילוב מוצלח בין שמירת מצוות לשירות צבאי אלא להפך – הוכחה לכך שההיגיון המדינתי גבר על סולם הערכים היהודי. האנרגיה הדתית הופנתה לנתיב אחר, השפה התורנית גויסה לקידום לאומיות אירופאית משומשת ומשעממת, והרבנים מתגייסים לא כדי להזכיר לתלמידיהם שהקדוש ברוך הוא, שרחמיו על כל מעשיו, הוא הריבון שממית ומחייה — אלא כדי "לזרבב" את עזה באצטלה של גאולה.
על הסכנה זו ממש כתב הרב עמיאל לפני כמעט מאה שנה: "חובה עלינו לדחות את 'הגאולה' הזו – ולא להיגאל בדם".
