המשפט החותם את מגילת העצמאות נפתח בארבע מילים, אשר מאחוריהן ויכוח בן שעתיים ועימות בין השקפות עתיק עוד יותר.
במכתב ששלח בן גוריון אל ד"ר אלכס ביין1 ואשר התגלה בארכיון הציוני, הוא מתאר את האירועים אשר הובילו להחלטה כיצד לחתום את המגילה. אל בן גוריון מגיעים, ערב ההכרזה, הרב מימון, ממייסדי תנועת המזרחי, ואהרון צינלינג, איש אחדות העבודה:
"ושניהם אישרו את ההכרזה לבד מן המילים 'מתוך ביטחון בצור ישראל,' שנאמרו בפסוק האחרון של ההכרזה. הנימוק של הרב מימון היה שיש להגיד 'מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו' כלומר 'הקדוש ברוך הוא,' אולם ציזלינג יצא בחריפות נגד תוספת המילה 'וגואלו.' הוא טען שהוא לא יוכל וגם עוד חברים לא יוכלו לחתום, אם המילה 'וגואלו' תתווסף.
…אני הסברתי כי הרב מימון וחבריו יוכלו לפרש [את] המילים 'ביטחון בצור ישראל' פירושו ביטחון באלוהים, והחברים של ציזלינג יוכלו לפרש את המלים 'ביטחון בצור ישראל' בכוח העם העברי. על זה נתקיים ויכוח של קרוב לשתי שעות, ולבסוף שניהם קיבלו את פירושי, ועמדתם [הייתה,] שכל הרוצה יפרש 'ביטחון בצור ישראל' – פירושו אלוהים, וכל הרוצה יפרש 'ביטחון בצור ישראל' – פירושו ביטחון בעם ישראל. לבסוף שניהם הסכימו לנוסח שלי: מתוך ביטחון בצור ישראל".
"צור ישראל" הינו פשרה, למעשה, בין אלו שרצו להכניס את אלוהים למגילת העצמאות, לבין אלו שלא רצו לעשות זאת. ההתנגדות והתמיכה אינה בדבר שאלת קיומו של בורא לעולם, אלא בשאלת מקומו במגילת העצמאות והמרחב הפוליטי שהיא מבטאת ואף יוצרת.
במילים אחרות, נוכל לראות בוויכוח על צור ישראל זעיר אנפין של הוויכוח על משמעותה של "מדינה יהודית": אלו שרצו לדבר על צור ישראל במובנו המקורי, של 'צור ישראל וגואלו,' רצו שיהדותה של המדינה תחובר באופן ברור ופומבי לאמונה ולמסורת ישראל. ואילו אלו שסירבו לעשות זאת, לא הסתייגו, כמובן, ממדינה יהודית, אך לא רצו להעניק לדת מקום משמעותי בה.
אך המעניין בוויכוח זה אינו הנימוקים בהם החזיקו שני הצדדים, אלא הפתרון שהגה בן גוריון, אשר מגלם בתוכו הרבה יותר מסיום ויכוח בן שעתיים. בן גוריון הצליח ליצור פשרה פוליטית נדירה, בה שני הצדדים יצאו מרוצים, באמצעות יצירת הביטוי העלום 'צור ישראל,' אשר אפשר לפרשו ביותר מדרך אחת – ככינוי לבורא עולם '(צור ישראל וגואלו,)' או, בפשטות, ככינוי לחוזקו של העם היהודי. למעשה, לא רק שאפשר לפרש את 'צור ישראל' ביותר מדרך אחת, הסכמת הצדדים לפשרה מאשרת כי הם הכירו, גם אם לא קיבלו, את הפרשנות הנוספת לביטוי במגילה.
מי שנודע בהסתייגותו העמוקה מפתרון זו היה ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ, שהיה ידוע גם בביקורתו על בן גוריון, לא חסך בביקורת על מה שהוא ראה בתור ביטוי ל'חטא הקדמון' של ערבוב דת ומדינה במדינה יהודית. במאמרו המפורסם 'לאחר קיביה' הוא תיאר את 'צור ישראל' כ "ביטוי לקנוניה בין שני זרמים ציבורים… שאינה מוסיפה כבוד לאף אחד מהם: העם והמדינה החילוניים, שהוציאו מושג זה ממשמעותו, נתנו את המונח כשוחד למיעוט הדתי, וזה לא נמנע מלקבלו, אעפ"י שידע את הדו-פרצופיות הגלומה בשימוש בכינוי הקדוש."
'צור ישראל' של מגילת העצמאות הינו קנוניה, שוחד במסגרתו המיעוט הדתי הסכים לשימוש בביטוי צור ישראל מחוץ למשמעותו המקורית – כינוי לריבון עולמים. ערפול משמעותו של הביטוי, לפי ליבוביץ, מסוכן מאין כמותו, משום שהוא מאפשר למדינת ישראל האמיתית לפעול ללא עכבות וסייגים, בשמו של מי שאין ולא יכול להיות לו גבול, 'צור ישראל וגואלו.' התוצאה, לפי ליבוביץ, היא השחתה של המרחב הפוליטי. במובן זה, חתימת מגילת העצמאות כבר מקפלת בתוכה את אובדנה של המדינה היהודית, לא פחות.
ליבוביץ צדק בכך שמגילת העצמאות מעניקה משמעות כפולה ובמובן מסוים סותרת, לאותו ביטוי – על פניו, צור ישראל לא יכול להיות הא-ל האינסופי, וגם עם ישראל הריאלי. אך ליבוביץ גם הניח כי אין כל זיקה או מפגש בין שתי הפרשנויות, וכי הן מצויות בהכרח בשתי ספירות שונות – זו הדתית והאינסופית, וזו הפוליטית והארצית. כל אפשרות ליצירת מפגש או שיח בין הפרשנויות, למשל דרך הקשר האפשרי בין העם הריאלי למי שברא אותו או בין העם למסורת רבת השנים שהובילה אותו להקמת המדינה היהודית, היא עבור ליבוביץ רק פיתול נוסף בדרך לשימוש מסוכן בכוח פוליטי.
אכן, הפתרון שהציע בן גוריון היה בעיקר הברקה פוליטית שנועדה להסיר עוד מכשול של הרגע האחרון בדרך להכרזת העצמאות. בן גוריון לא חתר לבירור משמעותו של הביטוי ובטח שלא להסדרת מקומה של הדת במדינה היהודית במסגרת ויכוח בן שעתיים.
ואולם, ליבוביץ פספס משהו שהביטוי 'צור ישראל' לוכד היטב, אף אם זו לא הייתה כוונתו של בן גוריון המעשי. ההכרעה לחתום את מגילת העצמאות במילים 'מתוך ביטחון בצור ישראל,' היא הכרעה לדיאלוג מתמשך במדינה היהודית והדמוקרטית.
שני הפירושים אינם יוצרים שבר, כי אם מרחב לדיון על משמעותו של הביטוי אשר שני הצדדים מעניקים לו משמעות, אך אינם תמימי דעים לגביה. במובן הזה, חתימת המגילה לא רק שיוצרת את המרחב הפוליטי שנקרא מדינת ישראל, אלא גם את הדיון בין הצדדים השונים הניגשים להקים אותה יחד.
בן גוריון השכיל ליצור מציאות בה הן הרב מימון והן ציזלינג חשו שעולמם הערכי בא לידי ביטוי, ואף הכירו בכך שהוא אינו עולם הערכים היחידי. המשותף ישנו – צור ישראל, וכעת יש לדון על משמעותו במדינה היהודית שאך קמה.
הדיאלוג הזה קשה ביותר ליצירה. אך העובדה שהצלחנו ליצור אותו, לרגע שהונצח לתמיד במגילת העצמאות שלנו, הוא רגע מעודד אשר כדאי להדהד אותו במרחב הציבורי בישראל של ימינו.
האם נשכיל ליצור אותו שוב?
1 מנהל הארכיון הציוני בין השנים -1951 .1972
2 מתוך כתבי הארכיון הציוני, ראה: http://www.zionistarchives.org.il/ATTHECZA/Pages/BenGurion.aspx
3 מאמר אשר פורסם ב,1953 כתגובה לפעולת תגמול של צה"ל בה נהרגו כחמישים מבני הכפר קיביה. פעולת התגמול באה לאחר שמסתננים מן האזור השליכו רימון לבית ביהוד והרגו אם ושני ילדיה בשנתם.
4 ליבוביץ, ישעיהו. .1975 יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל. ירושלים: שוקן. עמ' -233 .234
