רייצ'ל, אמא של הירש טבעה גם בי את חותמה בחודשים האחרונים. לפתע נזכרתי באביטל שרנסקי, שאותה פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בת שתים עשרה. באמצע שנות השבעים, בבית הספר היסודי, היא באה לכיתה לגייס אותנו להפגנה. זה היה רגע לפני שהמאבק לשחרורו של אנטולי (כך נקרא אז) שרנסקי פרץ אל המרחב הבינלאומי ורגע לפני שהיא כיסתה את ראשה. הייתי ילדה, ולמרות זאת ראיתי כמה כח נדרש ממנה כדי לפרוץ את חומת הביישנות הטבעית שלה. אבל היא עמדה שם, לאורך שנים ארוכות, עם מבטא רוסי כבד. הייתי כבר בסוף התיכון כאשר שוחרר שרנסקי ואביטל עברה, בבת אחת, אל מאחורי הקלעים.

בכל הדרך הפמיניסטית שלי לאורך השנים אני חוזרת אליה במחשבותיי. אני מבינה שהיא רצתה להקים משפחה והתכנסה פנימה אחרי שנים רבות בהן הייתה לאור הזרקורים בעל כורחה. אבל בה בעת אני חושבת גם על החברה הישראלית, על קהילת העולים מחבר העמים וגם על הקהילה הדתית שיכלו להרוויח כל כך הרבה מהאשה שהטביעה בי אז את חותמה.

חזרתי אל אביטל שוב לפני עשר שנים, ב-2014, כשמכל המסכים נשקפו אימותיהם של שלושת הנערים החטופים. בתוכי איחלתי להן את הכוחות של אביטל שרנסקי, שיהיו נחושות כמוה וישרו ביטחון סביבן.

ועכשיו רייצ'ל. אשה שבעל כורחה עומדת באור הזרקורים ומצליחה, כמו שאומרים באנגלית, to rise to the moment. היא מרוממת את כל שומעיה, המצוקה שלה נושאת תמיד עולם ערכי ורוחני, המתרגם את הביתי לקיומי, פוליטי, אוניברסלי ויהודי בעת ועונה אחת. ויש בדברים שלה גם את הסדר וההיגיון, משלב השפה והדיקציה המדוייקים כל כך (גם מי שאנגלית אינה שפת האם שלו חש בזאת מייד). זו נוכחות עם תועפות כריזמה מעודנת להפליא.

אצל אביטל שרנסקי הקריאה היתה "שַׁלַּח אֶת עַמִּי", Let my people go. מילות התנ"ך נקשרו בשחרור הקהילה השחורה מעבדות ויציאת מצרים הובנה כקריאה לחופש שנארגו בה יחדיו האנושי, הלאומי והדתי. לעומת זאת, נדמה שהאימהות של נפתלי, גיל-עד ואייל שאפו שהבנים שלהן ייתפסו כחלק מהישראליות הגדולה ולא, למשל, כבני הציבור הדתי-מתנחלי. רייצ'ל עמדה מול עולם עויין והצליחה לכבוש לבבות.

נדמה לי שהרבנית ימימה מזרחי היתה הראשונה שקשרה בין אמא של הירש לרחל אמנו של הנביא ירמיהו, המבכה על בניה ומאנה להנחם, וכך סמנה את הייצוג המיתי של האשה הקטנה שזקנה קפצה עליה בחודשים שחלפו. אבל בין הפרטי למיתי יש את החיים הציבוריים הממשיים.

מסתבר כי הנשיות, אינה כח מניע כשלעצמו, אלא חומר גלם רב עוצמה שהשימוש הפוליטי בו גמיש. האמנם נשים מעולות אלה יכולות להפציע במרחב הציבורי רק במצבי אימה, כשהבעל נאסר או כאשר הילד נחטף? האמנם רק מתוך תפקידן כבנות זוג או אמהות הן יכולות להביע את אמונתן והשקפת עולמן? האם נגזר עלינו להחמיץ את כל הנשים הללו, שכוחן לא נגלה לעינינו בעתות רוגע?

כאשר אני מצליחה לדחוק הצידה את האימה והאבל שהביאה הבשורה המרה על רציחתו של הירש וחמשת החטופים הנוספים, אני מבינה שאין די באימהוּּּּת הנגלית בציבור במצבי קיצון. דרושות לנו פוליטיקאיות לא משום שהן אמהות או רעיות אלא בגלל כח אישיותן ועמדתן. לא היכולת להיניק מעניקה להן יתרון אלא המנהיגות שטבועה באישיותן, שטבולה בתבלין שהתגבש במשך דורות ונתפס כ'נשי'. וזה חמקמק. מאד. אדגיש: בנשיות כשלעצמה אין כל הבטחה ליושרה או להתנהלות ערכית, כפי שלמדנו ממירי רגב או מטלי גוטליב, ולהבדיל, אסור לשכוח שפוליטיקאית חרדית תהיה מחויבת לעולם החרדי, וכך ראוי.

ובכל זאת אני מתעקשת: אנחנו זקוקים לקול נשי חזק יותר במרחב הפוליטי כי יש בו כח להביא אל חיינו הציבוריים איכות חדשה. חוויית חיינו מעידה שנשים חיות את חייהן מתוך יחסים בינאישיים משמעותיים, במה שהמחשבה הפמיניסטית המשיגה כחיים in relation. בנוסף, השוליות החברתית של נשים בכל המגזרים מעניקה להן נקודת מבט אחרת ועשוייה להפוך גם ליתרון במאמצים ליצירת מרחב פוליטי אחר. ובעצם, לא צריך מחקר מקיף כדי לדעת שכאשר מצטרפות נשים לחדר עמוס גברים השיח משתנה. ומתעוררת המחשבה: מה יקרה לפוליטיקה אם בחדר יהיו הרבה יותר נשים כמו אביטל שרנסקי ורייצ'ל פולין גולדברג? כיצד ישתנה סדר היום הלאומי או סגנונו של המשא והמתן הפוליטי? אומר בקול: מנהיגות דומיננטית של נשים מכל הקשת עוד לא ניסינו. אז כבר עכשיו, גם כשאנחנו עוד עמוק בתוך המשבר, נבטיח לעצמנו שנדרבן נשים להשמיע את קולן במרחב הפוליטי – לא בגלל האמהוּּּּת או הנישואין, אלא כדי לדעת שעשינו הכל כדי שהחיים של כולנו כאן יהיו טובים וראויים יותר.