לכאורה, ממחישות תולדותיו של ט"ו בשבט את תעוזתה הפרשנית של התרבות הציונית ביחס לתרבויות יהודיות אחרות.
החג צמח מלמטה במהלך ימי הביניים ללא מקור בספרות חז"ל, שכן "חמישה עשר בשבט" מופיע במשנה רק כתאריך סוף שנת המס לענייני מעשרות (מסכת ראש השנה, א א). זהו יום בירוקרטי ונטול חגיגיות, שמועדו בכלל שנוי במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי. עדות לחגיגיות מסוימת בט"ו בשבט מופיעה רק בתקופת הגאונים: בגניזה הקהירית נמצא פיוט מיוחד לט"ו בשבט כחלק מפיוטי ה"קרובות" שהיו נאמרים בארץ-ישראל בתאריכים מיוחדים. מארץ ישראל נדד החג לאשכנז, שם נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט ושלא להתענות ולא להגיד תחנון בתפילה. במקומות מסויימים היה זה אף "יומא דפגרי", כלומר יום חופש מהלימודים עבור הילדים. בקהילות הספרדים לא היה כל זכר לט"ו בשבט עד המאה השש-עשרה; היו אומרים בו תחנון בתפילה ונהגו בו כיום חול לכל דבר.
בעולם המבוגרים, ט"ו בשבט החל להיות חג של ממש רק במאה השמונה-עשרה. מחברו האנונימי של הספר הקבלי "חמדת ימים" קשר לראשונה את החג לארץ ישראל באמצעות "סדר ט"ו בשבט" שייסד, שהורכב מאכילת פירות ומקריאת טקסטים שמטרתם להשפיע על העולמות העליונים. במקביל, נפוץ החג במרבית עדות ישראל (אך לא בכולן) כחג עממי של פריון. ועדיין, היהודי המצוי והיהודייה המצויה עשו את מעשיהם הרגילים בט"ו בשבט ולא חשו חריגה מיוחדת משגרת החולין.
הרעיון של הנטיעה הטקסית הגיע לא מהמקורות היהודיים, ואף לא מהעולם הלא-יהודי הסובב באירופה, אלא דווקא מארה"ב, וליתר דיוק מהמערב התיכון שלה. במסגרת המאבק בנזקי התיעוש והעלמות היערות, הכריזה ממשלת מדינת נברסקה בשנת 1872 על "יום העץ" (Arbor Day), שבמסגרתו התקיימה תחרות נטיעות שנשאה פרס כספי. יותר ממיליון עצים ניטעו, וכעבור שנתיים נקבע שם יום העץ כחג לאומי שנתי. כחלוף שני עשורים כבר קבעו מרבית מדינות ארה"ב וקנדה "יום עץ", שנחגג בכל אזור בתאריך אחר, בהתאם לאקלים ולידע הבוטני המקומי. בהמשך הגיע החג גם למדינות אירופה ובהן רוסיה הצארית, שם נחשפו לרעיון היהודים המקומיים.
אחד מאותם יהודים היה חיים אריה זוטא, ציוני נלהב ומחלוצי הוראת העברית, שבתחילת המאה העשרים שימש מורה ב"חדר המתוקן" שבעיר יקטרינוסלב (היום דנייפרפטרובסק, אוקראינה). כמו שאר המורים בעיר, הוציא זוטא מדי שנה את תלמידיו לנטיעות בחודשי האביב. בשנת 1903 עלה זוטא לארץ כדי ללמד בבית הספר לבנות ביפו, ומיד עם עלייתו פירסם מאמר בעיתון עברי מקומי, בו ביטא את הפתעתו מכך שדווקא בארץ-ישראל המתחדשת אין כל זכר לטקסי הנטיעות. ה"גויים", כדבריו, אימצו להם את Arbor Day תוך הכחשת מקורו ה"אמיתי" של החג, הלא הוא ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילן". ככל הידוע, זוטא היה הראשון שהציע לקיים נטיעות טקסיות בט"ו בשבט, וזאת בהשפעה מפורשת של יום העץ האמריקאי והגלובלי.
זוטא לא הסתפק בכתיבת המאמר, וכעבור שלוש שנים הביא לפני הסתדרות המורים שנוסדה זה מכבר הצעת החלטה – להנהיג את טקס הנטיעות כאירוע שנתי קבוע בבתי הספר. בקרב באי האסיפה היו שטענו כי בט"ו בשבט מזג האוויר והאדמה הבוצית לא יצלחו לנטיעות, והציעו דווקא את ט"ו באב. אך דעתם של המצדדים בחג האילנות ה"מסורתי" גברה, ובט"ו בשבט של שנת 1907 התקיים טקס נטיעות ראשון בביה"ס החקלאי "מקווה ישראל", בהשתתפות כשלוש מאות תלמידים מחמישה בתי ספר מיפו. בשנת 1909 נערך טקס דומה ביפו עצמה, ושנה לאחר מכן התקיים טקס נטיעות חגיגי של ילדי שכונת "אחוזת-בית" (ללא נטיעות של ממש, בשל שנת השמיטה), במקום שלעתיד ייקרא שדרות רוטשילד, תל-אביב. בשנת 1913 כבר שימש זוטא כמנהל ביה"ס "למל" בירושלים והיה פעיל מרכזי במועצת המורים המקומית, שארגנה בעיר חגיגת נטיעות מרשימה ביותר במושבה מוצא בהשתתפות 1,500 תלמידים מכל מוסדות החינוך היהודיים בעיר: תלמודי תורה ובתי ספר מודרניים, בנים ובנות, אשכנזים וספרדים. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, הפך בעידודם ט"ו בשבט לחג לאומי של ארץ ישראל המנדטורית בעידודם הפעיל של הבריטים (שעסקו בייעור מסיבי של המושבות שלהם והנהיגו "יום עץ" ברבות מהן). גם היום, כאשר רק מעטים עוד עוסקים בפועל בטקסי נטיעות, הללו הם הסמל המזוהה ביותר עם החג, שהפך למעין "יום ירוק יהודי". זוטא המציא מסורת.
ואולם קביעתו של "יום העץ" היהודי בט"ו בשבט יצרה הבדל תהומי בינו לבין ימי העץ האחרים בעולם. בעוד תאריכו של יום העץ היהודי נקבע לפי חג מסורתי שמעולם לא היה קשור לנטיעת עצים, כל שאר ימי העץ בעולם נקבעו לפי הידע הבוטני ומזג האוויר המקומי – שיקולים שלא היו ידועים על בוריים למחדשי החג היהודי, המורים העבריים. אלו היו בעלי דמיון פרשני יוצר וידע נרחב במקורות היהודיים, אבל ידע מועט בחקלאות, בבוטניקה ובאקלים של הארץ אליה היגרו זה לא מכבר. הם לא ידעו שהזמן הטוב ביותר לנטיעת עצים בארץ חל בסוף עונת היובש ולפני הגשם הראשון, כלומר בחודשים אוקטובר-נובמבר, שכן החודשים שבין נובמבר לינואר הם קריטיים להתפתחות שורשים נימיים, מה שהפחית את סיכויי ההישרדות של עצים שניטעו בט"ו בשבט בכחמישים אחוזים. הם גם לא הבינו שנטיעה באדמה בוצית ולא תחוחה עלולה להזיק לפוריותה בטווח הארוך (אגב, כיוון שחז"ל כן החזיקו בידע הנדרש, הם קבעו דווקא את אחד בתשרי כ"ראש השנה לנטיעה": משנה ראש השנה, א א).
בנוסף לפערים הבוטניים והחקלאיים בין התרבות הציונית לבין חז"ל, נתגלעו גם פערים פרשניים בין ט"ו בשבט הציוני לבין החג הקבלי שקדם לו. ראשית, חל מעתק בסמל המרכזי של החג: מהפרי אל העץ. בעוד המנהג המרכזי בתפוצות היה אכילת פירות – טקסית אצל המקובלים, חופשית יותר אצל ילדי ה"חדר" במזרח אירופה – בארץ ישראל עבר המוקד הטקסי לעצים, והמעשה החשוב היה נטיעתם ולא אכילת פירותיהם. למעשה, מהר מאד החלו להנטע בעיקר עצי סרק, מפני שמרבית הילדים הנוטעים היו עירוניים, והנטיעה נועדה בעיקר לנוי (עצי פרי אינם מתאימים למטרה זו בגלל הפירות הנושרים ומלכלכים את המדרכות). מכאן נודעה פופולריות מיוחדת לעץ האורן שהובא לארץ ישראל על ידי הבריטים. בהקשר זה יש לציין גם את הפער בין חג הנטיעות הציוני לבין התרבות המקראית, שדווקא נרתעה מהרעיון של נטיעה טקסית, בשל פולחן האשרה הכנעני.
התרבות הציונית דילגה מעל הפערים הפרשניים האלו בקלות יחסית. היא 'שלפה' חג יהודי בלתי מוכר שעסק בארץ-ישראל הווירטואלית ונחגג על-ידי קבוצות אזוטריות של מקובלים וילדים ב"חיידר", והעבירה אותו למרכז התודעה באמצעות מנהג שנלקח מהעולם המערבי (מהלך דומה התרחש בל"ג בעומר עם המדורות ובחנוכה עם מצעדי הלפידים). השינוי הטקסי מאכילת פירות לנטיעת עצים, בעיקר עצי סרק, הוצג כהשבת אבידה וכהחזרת עטרה ליושנה עקב חוסר הקשר לקרקע ב"גלות". האירוניה היתה שהחג המחודש לא היה בא לעולם אילו ליוצריו היתה קרבה של ממש לאדמה, על בסיס ידע והיכרות אינטימית, במקום תפיסות רומנטיות ונוסטלגיות של חיבור לקרקע.
יש שיראו את התעוזה הפרשנית של הציונות כ"מרד" בתרבות הדתית המסורתית; אולם מחוללי ה"מהפכה" הזו עצמם לא חוו אותה ככזו, אלא ניסו להניח אותה בתוך מסורת ריטואלית, מתוך חוויה של רציפות מסורתית. שכן התרבות הציונית אמנם אינה מקיימת רציפות מלאה עם התרבויות היהודיות האחרות שלמולן צמחה, אבל היא גם לא שרויה בנתק מוחלט מהן. במקום לקיים חג נטיעות ולקבוע אותו בתאריך גרגוריאני, היא העדיפה להשתמש בתאריך קיים בלוח השנה העברי ולמלא אותו בתוכן מחודש, שרובו היה מומצא.
לאחרונה, לאחר כמה עשורים בהם משלו טקסי הנטיעות בכיפה, מורגשת ירידה בכוחם התרבותי בשל חוסר ההתאמה לאקלים המקומי ולצרכים האקולוגיים של הארץ. טקסי הנטיעות ירדו מגדולתם, וט"ו בשבט הפך להיות "יום ירוק יהודי", בו נזכר מנהג הנטיעות רק באופן סמלי. עבור התרבות הציונית, קפיצות פרשניות כאלו הן מעשים שבכל יום.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
