התרבות היהודית היא תרבות מובנית ומקיפה מבחינת סדריה וחוקיה. היהודי מצווה במערכת של צווים מבוקר עד ערב, בחג ובמועד, בלידה ובמוות.
מהו מעמד התשובה בתוך תרבות הבנויה על עקרונות התנהגות ברורים? מנין צומחת התשובה, מנין היא שואבת את כוחותיה לשינוי והאם אין היא מערערת על תוקפו של החוק?
שאלות אלה עומדות בבסיס דרשה זוהרית מרתקת העוסקת בשאלות התשובה ומתמקדת בפסוק מרכזי אחד הנאמר בתפילת יום כפור "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'". (תהילים קל א)
הדרשה, המופיעה בזוהר לפרשת אחרי מות (זוהר ח"ג, סט ע"ב-ע ע"א), מורכבת משלוש פרשנויות המוצגות על ידי שלושה חכמים שונים: ר' יהודה, ר' יצחק ור' אבא.
נפתח דווקא בדרשה השניה, זו של ר' יצחק (כל הקטעים מן הדרשה הזוהרית מובאים כאן בתרגום לעברית):
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'"…רַבִּי יִצְחָק אָמַר: שֶׁשָּׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה מֵעֹמֶק הַלֵּב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'".
ר' אבא מציע דרשה פסיכולוגית הממקמת את התשובה באזור הנפשי והעמוק של האדם. ה'מעמקים' שבפסוק הופכים אצלו ל'מעמקי הלב' – שם נמצאת התשובה ומשם היא עתידה לפרוץ. כאשר התפילה בוקעת מאותם 'מעמקים' היא פותחת את עמקי הלב ומאפשרת את הקריאה לה'.
הדרשה הבאה, זו של ר' אבא, מעניקה מימד מיסטי לתשובה:
רַבִּי אַבָּא אָמַר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'" – מָקוֹם גָּנוּז הוּא לְמַעְלָה, וְהוּא עֹמֶק הַבְּאֵר, וּמִזֶּה יוֹצְאִים נְחָלִים וּמַעְיָנוֹת לְכָל עֵבֶר, וְאוֹתוֹ עֹמֶק הָעֳמָקִים נִקְרָא תְשׁוּבָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב וּלְהִטָּהֵר מֵחֲטָאָיו – מֵהָעֹמֶק הַזֶּה הוּא צָרִיךְ לִקְרֹא לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'".לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אָדָם חוֹטֵא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ וּמַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהַכֹּהֵן מְכַפֵּר עָלָיו וּמְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ עָלָיו, מִתְעוֹרְרִים רַחֲמִים, וְהַדִּינִים מִתְבַּשְּׂמִים, וְהַתְּשׁוּבָה מְרִיקָה בְרָכוֹת בְּמַעְיָנוֹת שֶׁשּׁוֹפְעִים וְיוֹצְאִים, וְכָל הַמְּאוֹרוֹת מִתְבָּרְכִים כְּאֶחָד, וְהָאָדָם נִטְהָר מֵחֶטְאוֹ.
דרשה זו מוסיפה את המימד הקבלי, המתבטא כאן בשפת עשר הספירות. ה'מעמקים' אינם רק מעמקי הנפש האנושית בנפתולי לבטיה והרהורי החרטות שלה, אלא גם מעמקי האלוהות עצמה.
ה'תשובה' מזוהה כאן עם ספירת בינה, אחת משלושת הספירות הגבוהות ביותר באלוהות, המכונה גם 'אמא'. ספירת בינה נתפסת כמקור המציאות ומקור האלוהות, הרחם הבראשיתית הבוראת; היא הים האינסופי של מי השליה, ההיטהרות הטבילה. לפיכך, היא גם המקום שאליו אפשר לשוב ולהתחיל הכל מהתחלה, והיא מזוהה עם התשובה. לפי רבי אבא, ה'מעמקים' הם אפוא עומקיה של ההוויה האלוהית, אליה מכוון האדם כשהוא שב בתשובה.
זיהוי התשובה עם דמות נשית אלוהית זו, של האם, צובע באחת בגוון אחר את הימים הנוראים. במקום אווירת משפט וגזר דין, במקום תמונת המלך היושב על כסא רם ומעורר אימה, הופך הדרשן את זמן התשובה למועד של כפרה נשית, במרכזו עומדת דמות אלוהית אימהית הסולחת לחטאי ישראל כאם המוחלת לבנה על מעלליו. בשל אופייה של אהבת האם, הדרשה מדגישה כי התשובה תמיד 'זמינה'.
קבלת השבים איננה רק התגברות של מידת הרחמים של האל על מידת הדין שלו, אלא נובעת ממקום אחר, גבוה יותר – מנטייתה הטבעית של האם לאהוב את בנה ולכסות על פשעיו. בתהליך התשובה הדין מתמתק במקום להחרץ; הוא אינו נעלם אלא משנה את טבעו ומתרכך: "וְהַדִּינִים נִכְנָעִים וְכֻלָּם מִתְבַּשְּׂמִים". השבים בתשובה אינם רק נטהרים מהחטא שחטאו אלא שבים אל אמם, חוזרים הביתה אל כור מחצבתם. במובן זה, התשובה אינה רק פתרון נקודתי עבור חטא מסוים שנעשה, אלא תנועה שופעת המייצרת בעקבותיה אדוות חיוביות רבות. כמו שמתאר ר' אבא, היא עולה ושופעת, שוטפת את העולם ב'ְּמַעְיָנוֹת שֶׁשּׁוֹפְעִים וְיוֹצְאִים'.
הביטוי "עומק העומקים" (ובארמית: "עומקא דעמיקתא"), בו מכונה התשובה, מבטא את ההפלגה בעומקה של התשובה האלוהית לא רק במשמעו אלא גם במצלול. הגיית האות הע' הגרונית כמו מסמלת את העומק הבלתי ניתן לביטוי של האלוהות, היורדת בעמקי הגרון. האלוהות אינה רק גבוהה ונשגבת בשמים מעל, אלא גם יורדת פנימה, כבור עמוק ("בירא עמיקתא") שאין לו תחתית. הנשגב הוא המימד הגבוה שמעל אך גם הפנימי ביותר שבנפש האדם.
הדרשה הראשונה בקובץ הדרשות היא זו של ר' יהודה, והיא המיתית מכולן. ר' יהודה מציג את התשובה באור פרסונלי. בדומה למדרשי חז"ל, הוא הופך אותה, כמו גם את התורה, לדמויות בעלות אישיות ודעה ומדובב אותן. הצגתן כך מחדדת את המאבק בין השתיים: התורה ניצבת כקטגור המכפיש את שמו של האדם ואילו התשובה היא העומדת לצידו.
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'".שָׁנִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, רָצָה לִבְרֹא אָדָם. נִמְלַךְ בַּתּוֹרָה. אָמְרָה לְפָנָיו: תִּרְצֶה לִבְרֹא הָאָדָם הַזֶּה?! עָתִיד הוּא לַחֲטֹא לְפָנֶיךְ וְעָתִיד הוּא לְהַרְגִּיז לְפָנֶיךְ! אִם תַּעֲשֶׂה לוֹ כְמַעֲשָׂיו, הֲרֵי הָעוֹלָם לֹא יוּכַל לַעֲמֹד לְפָנֶיךְ, כָּל שֶׁכֵּן אוֹתוֹ הָאִישׁ. אָמַר לָהּ: וְכִי לְחִנָּם נִקְרֵאתִי "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם"?וְטֶרֶם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, בָּרָא תְשׁוּבָה. אָמַר לָהּ לַתְּשׁוּבָה: אֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹא אָדָם בָּעוֹלָם, עַל מְנָת שֶׁכְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לָךְ מֵחֲטָאֵיהֶם, שֶׁתִּהְיִי עֲתִידָה לַעֲזֹּב אֶת חֲטָאֵיהֶם וּלְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. וּבְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה הַתְּשׁוּבָה זְמִינָה לָאֲנָשִׁים, וּכְשֶׁאֲנָשִׁים שָׁבִים מֵחֲטָאֵיהֶם, הַתְּשׁוּבָה הַזּוֹ שָׁבָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מְכַפֵּר עַל הַכֹּל, וְהַדִּינִים נִכְנָעִים, וְכֻלָּם מִתְבַּשְּׂמִים, וְאָדָם נִטְהָר מֵחֶטְאוֹ.
יש לקרוא דרשה זו כפולמוס סמוי עם הנצרות. עמדת התורה, המתנגדת לבריאתו של אדם שכן הוא עתיד לחטוא, מהדהדת את דברי פאולוס לפיהם היהדות היא דת מנוונת בשל החוק והמצוות המפותחים בה. ריבוי זה מכביד על האדם, מסרס את הרוח, ופוגע בכוונת הלב, העומדת פעמים רבות כנגד המעשה. יתרה מזאת, לפי פאולוס התורה, החוק והמצווה, מגדירים את האדם כיצור חוטא. באופן הפוך מן התפיסה היהודית השגורה, פאולוס טען כי ריבוי המצוות אינו משכלל את דמותו של האדם, העומד למבחן בתחומי החיים השונים, אלא להפך – הוא מונע ממנו להיות זכאי שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
בשל היותם של ישראל ב'בשר', היינו בגוף שמבצע מצוות ולא ב'רוח' המופשטת – מעצבת היהדות דמות אדם מלא עוונות המתבוסס בחטאיו. האדם אינו יכול להחלץ ממצבו החוטא שהרי במוקדם או במאוחר יכשל באיסור כזה או אחר. כשלון זה כה צפוי מראש, עד כי לעולם לא יוכל לגאול את עצמו ותמיד יזדקק למושיע חיצוני אשר ירים אותו מנפילתו.
לפי התפיסה הנוצרית, מצבו הבסיסי של האדם כיצור מלוכלך בעוונות טבוע כבר בסיפור חטא אדם הראשון, המהווה אבטיפוס עקרוני, 'ראשון', לכל 'אדם' שיבוא אחריו. חטאו הקדמון של האדם מדגיש שוב ושוב את טבעה החוטא והסורר של הנפש האנושית ומקבע אותו לאורך הדורות. החטא מוגדר כ'קדמון' לא רק בשל זמן התרחשותו אלא בשל היותו מצב ראשוני, מושרש וארכיטיפי.
חז"ל הכירו כמובן ביקורת זו של הנצרות על הדת היהודית, וכפי שכתבו א"א אורבך ודוד פלוסר, כנגדם טוען ר' חנניה בן עקשיא כי 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' (משנה מכות, ג טז). לפי תפיסה זו ריבוי המצוות נועד לזכות ולא להרשיע.
נראה שהדרשה הזוהרית מכירה אף היא את הטענה הנוצרית, על החטא הנטוע באופן אינהרנטי במבנה החוק, אולם מציעה דרך אחרת להתגבר עליה. בדרשתנו מופיעים קטגור מזה וסנגור מזה. התורה מתנגדת לבריאתו של אדם, שהרי 'עתיד הוא לחטוא', ובמובן זה – היא מהדהדת את העמדה הנוצרית. אולם אל מולה מציב הזוהר פתרון בדמותה של התשובה. כנגד נטייתו של האדם אל החטא, וכנגד חוסר היכולת שלו להמלט מהעוון – עומדת התשובה כסנגורית. עצם קיומה מפריך את החשש (המוצדק) של התורה. המבנה הזוגי של תורה ותשובה איננו מתעלם מדברי הקטרוג על טבע האדם, אותו משמיע החוק, אך מעלה פתרון ההופך את הבעיה על פיה: האדם גם חוטא וגם שב בתשובה; היהודי גם שומר מצוות וגם מתקן את דרכיו.
התשובה היא סנגור אמיתי לא משום שהיא מאפשרת למחוק את העוונות, אלא משום שהיא מציעה פתרון למצבו הקיומי של האדם, כיצור בעל 'מעמקים'. היא אינה נמצאת על ציר החטא והעונש, אלא על ציר אחר, של קירבה למעמקים או ריחוק מהם. התביעה ההלכתית וריבוי המצוות אמנם מזככים את הנפש, אך לא בהם יימצא הפתרון למצבו החוטא של האדם, אלא בכניסה לאותם 'מעמקים'. אי ההסכמה למצב החטא והקלקול היא עצמה שורש התיקון.
כיצד קשורות שלושת הדרשות זו לזו? האם רבי יהודה מתנגד לדברי רבי אבא והאם האחרון שולל את דברי ר' יצחק? נראה כי גם התשובה לשאלה הזו תמונה במילה 'מעמקים'. בפרשנות המחודשת שהזוהר מעניק לאותם 'מעמקים' הוא לא רק מפגין וירטואוזיות דרשנית, המציעה בכל פעם קריאה אחרת, אלא גם מחשבה אודות זיקות המתקיימות בין שלושת הדרשות.
הדרשה מלמדת אותנו על התשובה אבל עמוק מכך, היא מסיבה את תשומת לבנו למציאות המרובדת של האדם והאלוהות. האדם והאלוהות מהדהדים זה את זה ברבדים פנימיים, ושניהם משורטטים כ'מעמקיה' של המציאות. האל מזה והאדם מזה מוצגים בדרשה הזוהרית כמעין אישיות הנעה על צירים דינמיים בלתי מקובעים. אלו מאפשרים סטייה ותיקון, כמו גם השתנות תמידית וירידה לעמקים אינסופיים.
בחיבור 'אורות התשובה' טען הרב קוק, כי למרות ש"הרבה כתוב בתורה, בנביאים ובדברי חכמים על אודותה של התשובה… היא לא יצאה עדיין אל הפועל במילואה בעולם ובחיים", וכי הספרות לא התחילה כלל "להתעניין בה לדעת את תכונתה וערכה". האם מאות החיבורים שנכתבו על התשובה אינם מספקים את הראי"ה קוק? דרשות הזוהר מאפשרות להבין את שאלתו של הרב קוק, שכן הן פורסות את מעמקיה של התשובה, שאינם גלויים על פני השטח. כך מתגלה כי לתשובה רבדים רבים, שונים ומגוונים, שכדי להכירם צריך האדם לצלול את המעמקים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
