מטרת מאמר זה היא לנתח את השפעות שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל על החברה ועל תגובותיה. לשם כך בחרתי להתמקד בשתי נקודות. האחת היא סופיות האדם והשנייה היא ההפרטה והדגש שמושם על פרטים, המאפיינים את העידן המודרני. על פי שתי נקודות אלה אבקש לנסות להאיר תנועת נפש מסוימת שלנו כחברה לאור הטראומה שעברנו. לשני העקרונות – סופיות האדם והדגש שאנו מעניקים לפרטים – השפעה על תחושת הערעור שפקדה אותנו והם דוחפים אותנו עתה דווקא להטלת אשמה.
המוסר המודרני מדגיש בעיקר את החובות שבין בן אדם לחברו, תוך הדגשת ההכרח בריסון עצמי בכל הקשור לזולת. "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ" (תהילים ב) – בדומה לחבלים הקושרים, המוסר מניח כבלים וכופה עלינו הגבלה וריסון עצמי.
אלא שלמוסר נדבך נוסף, שהפנמתו נדירה יותר, הקשור עם סופיות האדם. המוות, חלוף הנעורים, הכישלונות, חוסר האונים והחיים בכללם מלמדים אותנו שאנו ארעיים, מוגבלים וסופיים.
בהיבטו הראשון של המוסר, אנו אלו המייסרים עצמנו באמצעות ריסון עצמי והגבולות אותם אנו משיתים על עצמנו. בהיבט השני, מצבי החיים המשתנים תדיר שאינם בשליטתנו וכן הכישלונות והמגבלות הטבעיות המוטבעות בנו כבני אדם – הם שמלמדים אותנו פרק בסופיות.
המשוררת רחל היטיבה לתאר את הסוף שבדברים:
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
בניגוד למוסר הראשון, בו הגבולות מופיעים מבחירה, המוסר השני כופה בעל כורחנו הכרה בחוסר האונים שלנו. אלוהים, היקום או אפילו המגבלות האנושיות, חודרים אל חיינו ומפקיעים מאיתנו את השליטה עליהם – אולי כדי שנסכים לקבל פרופורציות נכונות ואולי לשם לימוד צניעות וענווה.
אפשר להמשיל את הסופיות לאדם האוחז במטריה כדי שלא יירטב, אלא שאחיזתו במטריה היא עצמה הופכת סיבה לכך שרוח חזקה תערער את שיווי משקלו ותשליכו לבוץ. למרות שאין בחיינו תחום שהסופיות אינו טבועה בו, התרבות בה אנו חיים עדיין די ממאנת לקבלה. אולי בשל הצורך בהישגים, אולי בשל הקושי לשאת כישלון – אנו נוטים להדגיש הצלחות ומתביישים בכישלונות.
מהפכת המדע והטכנולוגיה חוללה שינוי בכל הקשור לידע. ידע אכן משפיע עמוקות על שליטת האדם על חייו בפועל, אבל בנוסף גם על צפייתו לשליטה. הקידמה מלווה בשינוי תודעתי עמוק ששוב איננו סופיים ומוגבלים כבעבר. התפיסה ש"העולם שייך לצעירים" מעצבת דפוס חשיבה לפיו כיום העולם כבר נתון פחות תחת מגבלות.
היחס כלפי זקנה – המגלמת שבריריות, חולשה נפשית וגופנית – מאפשר להמחיש היטב את הקושי שבנו להכיל סופיות. די שנתבונן על הצורך בהרחקת הזקנה ממרכז החיים תוך עיצובה כתופעה שכביכול אינה עצמית ומהותית בנו כבני אדם. שמא משום כך השתנה מעמדם של זקני וחכמי השבט – שכן חכמת הזקן שלובה במתינות המאפיינת דווקא מודעות לסופיות. מעצם מהותה, משופעת הזקנה דברים סופיים – אובדן שליטה וחוסר אונים מנטלי, גוף מאכזב, אכזבה מרופאים, מתרופות ומבני משפחה – וגם אם נדמה שהמינון שונה, חיינו שלנו משופעים אף הם אכזבות הנובעים מאותה ארעיות.
הצורך לנצח ולהתגבר על מכשולים כה נפוץ בתרבות, במדע, בספרות ובקולנוע, עד שהוא מכסה על העובדה שאותם סופרים, חוקרים, ממציאים, במאים, שחקנים מצביאים ומהנדסים – אף הם חיים את חייהן בפער מן המוצר הנפלא או התדמית אותם הם משווקים. העושר העצום ורמת החיים הגבוהה מעניקים תחושת ביטחון כה עמוקה בכוחות השוק, היצירה והצריכה, שבכוחם לכסות על שבריריות השווקים, על אי הוודאות ועל הופעת ברבורים שחורים.
המונח "קידמה" כשלעצמו כרוך בסופיות, מאחר והתקדמות נמדדת כלפי דברים הנותרים מאחור. ככל שהולכת ומתגברת אמונתנו בקדמה כך אנו מאפשרים למה שקיים היום להפוך לבלתי רלוונטי וארעי.
להתרחבות הידע ולעליית מעמדו של האדם מתווסף גם ממד נוסף, פנימי יותר, והוא הקושי להכיל כישלונות. אם בעבר הטבע הוא שהציב בפנינו גבולות, הרי שכיום בעיקר הכישלונות הבאים מידנו הם שמזכירים לנו את סופיותינו. משהפך האדם כה דומיננטי גם הפגעים והכישלונות באים מידו. משהפך האדם בורא עולמות ממילא הוא גם הסיבה העיקרית לחורבנם.
ההנחה האפריורית שאין בעיה שלא ניתן לפותרה מסרסת את יכולתנו לעמוד בכישלונות, כאשר היא מתבדה במציאות. תהיות כגון "כיצד זה לא חשבנו על…"; "מדוע לא הגבנו מספיק מהר…" – מהוות סיבה להלקאה עצמית המעצימה תחושת כשלון. משום כך תופעות רווחות של דיכאון וחרדה מהם סובלים המונים אינן תוצאה של קטסטרופה כמו השואה או משבר אקולוגי, אלא של ריבוי הבטחות וציפיות שמספקת הקידמה, המחוללות משבר כאשר אינן מתגשמות. תרבות המעריכה בעיקר עליה מעלה, אינה מאפשרת לכבד ירידה מטה, ואל לנו לצפות לתמיכתה בשעת משבר.
ריבוי הידע וזמינותו משפיעים רבות על חשיבות הפרטים בחיינו, ומעמד הידע קשור באופן הדוק עם הפרטתו. חיינו כוללים פרטים, חפצים ומושגים רבים מאי פעם, וריבוי הדברים מחייב תשומת לב לכל פרט. הדרישה לדיוק – במדע, ברפואה, בחקר החלקיקים, בפסיכולוגיה, בשאלה איזה נעליים נרכוש ועם אילו גרביים נצא – מתייחדת עם הדגש שניתן לפרטים. תוצאה מובהקת להפרטה ניתן למצוא בדגש המושם על האישי והפרטי. האדם המודרני מודע לעצמו הרבה יותר, מחשיב את דעותיו, בוחן ונבחן לעצמו ואף תובע הכרה מאחרים.
הפרטה מחייבת קונקרטיזציה ואינדיבידואציה, ובה תלויה חשיבותו העצמית של כל פרט. הצבת כל דבר בנפרד היא שמעניקה לו חשיבות משום היותו נבדל. ערך זה אינו מתאפשר היכן שהדברים נותרים חלק ממשהו כולל ורחב יותר. המיקוד שמקבל כל חלקיק, כל קוונט וכל חיידק במעבדה וכן תשומת הלב לה זכאי כל אדם מחוללים גם הסתרה.
הצורך האנושי באוריינטציה ובקביעת מיקום מחייב התעלמות מקיומו של מרחב בלתי ידוע, דינמי ומשתנה. מלבד אובדן התמונה הרחבה שיש בירידה לפרטים, יש בה גם כדי להעלים מעצמנו את הבלתי נודע. הפיכת העולם למובן היא תנאי לשליטתנו בו, אלא שהבנה מחייבת רדוקציה של המציאות. שליטה מחייבת קיום שני תנאים: מיקום כל דבר בנפרד (הפרטה) אבלבנוסף את ניתוק הפרטים ממרחב כולל ורחב יותר. ככל שכמות המשתנים הולכת ומתרבה, כך הולכת ופוחתת היכולת להבין את המציאות שלפנינו. כמו כן, ככל שמשהו נתפס חלק מדבר גדול, כך קשה יותר לעמוד על קנקנו. שכן כפי שהבנת דבר מה מחייבת לבודדו ממרחב גדול, היא גם מבודדת את המתבונן מאותו מרחב. הבנת המציאות דומה אם כן לאור שמטיל פנס: התמקדות במקום המואר אינה באמת מעלימה את שמסביב אלא רק גורמת לאותו הממוקד באור להתעלם. הנה סיפור יפה הממחיש את העניין. מדען שטס בכדור פורח איבד את דרכו. כשהבחין ממעל בעובר דרך צעק לעברו: "התוכל לומר לי היכן אני?". השיבו ההלך: "בוודאי, אתה בכדור פורח!".
חשיבותם של דברים נמצאת ביחס ישר לניתוק שאנו מנתקים אותם ממרחב צללים בלתי מובהק. אין אדם זוכה לשם ולחשיבות אלא בשל מעלה המבדילה אותו מאחרים, שאינם חשובים כמוהו. משום כך חשוב להיות ערים לתחושת השליטה המתלווה אל המעבר מן הבלתי מוגדר וחסר שם אל המוגדר, שעלול להתברר מוגזם. אכן, אפיון פרטי מאפשר יצירת עולם מובן יותר. אך בו בזמן הוא מסתיר מאיתנו את כל הנותר חוץ להגדרה.
כך פועלים השפה, החשיבה, יצירת המושגים והרעיונות, התרבות, המדע, החוק, וכלל המערכות והפרקטיקות. בכל אלו אנו מבצעים הפרטה כדי להפוך את העולם להיות מובן.
בדרך צירוף אותיות למילים, למשפטים, מצטרפים הפרטים יחד לסיפור גדול הנדמה מובן משום שהוא כביכול כולא את המציאות. אלא שאפילו סיפורים גדולים כמו סיפור יציאת מצרים או תולדות העמים והמדינות אינם די כדי להעניק זהות מוצקה מספיק שתאפשר להתמודד עם אין ספור אי הוודאויות.
תורת הקוונטים מלמדת שהניסיון לבחון בקפידה חלקיק מסוים מונע מן המתבונן למקמו ביחס למרחב. את עקרון אי הוודאות שלו ניסח הייזנברג כשהבין שככל שמתמקדים יותר במיקומו של חלקיק כך גם יודעים פחות על התנועה שלו. באותו אופן, גם הצורך (הנפשי) בהפיכת העולם מובן יותר מחייב צמצום. צורך זה הוא שסוכר בפנינו את החוויה שתיאר פסקל כשחש באפסיותו למול יקום אין סופי.
קונקרטיזציה ואפיון פרטי ממלאים את שדה הראיה שלנו, בדומה לילד הרץ אחר כדור והתמקדותו בכדור היא שגורמת לו להתעלם מהכביש. ההתמקדות באני הפרטי, או התופעה הרווחת כיום של התכנסות לתוך קבוצות סגורות העוינות קבוצות אחרות – אף הן תוצר של צמצום המרחב (אל עצמנו) הגורם התעלמות מן הסובב. צונמי העולה מן האוקיינוס מחולל לא רק פחד, אלא תדהמה הנובעת מן הקושי לקבל מציאות בלתי מובנת. רק כאשר הדברים משתבשים ניתן להתוודע אל אותו יקום מבעבע, פורץ גדר ובלתי צפוי השרוי מחוץ להנחות הקיום שלנו. כשהדברים מתפרקים צפה בנו תחושת אשמה: מדוע גרמתי לדברים להיות כה בלתי מובנים.
שבעה באוקטובר התרחש אחד הכישלונות הגדולים שחוותה מדינת ישראל – הן בעצם האירוע, הן במשכו והן בהשלכותיו. אם בתחילת המלחמה עוד נעשה ניסיון להפריט את המרחב הכאוטי ולצמצמו תחת המילה "ניצחון", הרי שכעת ניסיון זה עומד חסר טעם ומושפל. מתחילת המלחמה הושלכנו אל מרחב כאוטי ללא יכולת להיחלץ ממנו. מערכות מוגדרות ומובנות – הממשלה, הצבא, המודיעין, השב"כ – בהן בטחנו ובהן הפקדנו את חיינו כשלו והתערערו. וכעת זועקת השאלה לשמים: כיצד יתכן שאותה נטייה הגורמת לילד הרץ אחרי כדור להתעלם מן הכביש, מתקיימת גם בקרב מערכות גדולות וחזקות הרבה יותר.
בחינת איכות המופקדים על ביטחוננו תגלה שאלו לרגע לא הקלו ראש בגודל אחריותם. למרות סימנים כאלו ואחרים לפורענות, הסיבה העיקרית לכישלון אינה זדון אלא טעות בשיקול הדעת. בדומה לילד הרץ אחר הכדור, גם כאן כולם היו מאוד ממוקדים. לכולם היה ברור שהם נמצאים בכדור פורח וכל שנשכח זה ההכרח לברר היכן הכדור. האופן שבו אנו מוצאים וודאות הוביל למסקנה ש"הכל צפוי", האויב מורתע, ולפחות לגבי חמאס שכחנו ש"הרשות נתונה". למרות צפייתנו מהטכנולוגיה להיות צפויה, בני האדם נותרו בכל זאת בלתי צפויים.
מעמדם וחשיבותם של ראש הממשלה, והרמטכ"ל, ושאר בעלי תפקידים, לא עמד לנו ועכשיו עם שלם נמצא מרחף בחלל אי הוודאות. משנשמט העוגן מתעורר בנו צורך עמוק לאחוז במשהו, לעגן עצמנו במציאת אשמים.
אשמה אכן מוטלת על אלו שיצאו לחופשה ועל אלו האמורים לדעת ולא ידעו. ועדיין, תמיד ולעולם יהיה מי שישן ומי שיטעה. למרות שבאירוע בו אנו עומדים אין מזידים ואפילו לא שוגגים, רק טועים בשיקול הדעת, את האשמה איננו מודדים כפי כוונת העושים אלא כפי התוצאה. במילים אחרות, הטלת האשמה אינה נובעת דווקא מן ההכרח בתיקון אלא בנוסף – ואולי בעיקר – מן הצורך שבנו למקם את עצמנו. מאחר וקשה לקבל שאנו אלו שהלכנו לאיבוד, מתקוממת וודאותנו הנכזבת ותובעת להתמקם בידיעה מי אשם.
נקודות הציון אותן הצבנו נסחפו, הן משום שהן סופיות והן משום שהתמקדותנו בהן גרמה להתעלם מן הסובב. הצורך במציאת אשמים מכסה על אי יכולתנו להתמודד עם עולם שהפר ברית וברגע אחד הפך בלתי מובן.
מיאוננו לקבל את הארעיות אינו מגיע דווקא מגבהות לב. זו בעיקר התוצאה שלו. הוא נובע מן האופן בו רכישת הוודאות מנתקת אותנו ממרחב גדול של אי וודאות. שכחנו את תורת הכאוס ואת משק כנפי הפרפר, שכחנו שכל פרט אינו עומד רק לעצמו אלא הוא גם חלק מתהליכים כה גדולים שאותם כבר אין אנו יכולים לתפוס. האם עלה בדעתנו שאולי אנו חלק ממשחק גדול יותר, ושמא כפי שאנו דורשים מן העולם להצטמצם לצורכנו אף זה תובע מאיתנו להצטמצם לצרכיו? אולי כפי שאמונתנו בקדמה מאיצה את סופיות הדברים הנתונים למרותנו, וכל חדש גולל את החותם על הישן, כך גם תהליך הקדמה שמקדם אלוהים מחייבת את הוצאתנו מן המחזור והפיכתנו לסופיים. במובן מסוים, הקדמה אינה אלא רשות שאותה נטלנו לעצמנו לשחק עם החיים, פעמים רבות ללא אחריות וללא התחשבות בתוצאות, כעת, כאשר גורם עלום משחק אף הוא עמנו – אנו עומדים הלומים.
לא לפטור מן הדין באתי, ואין כאן קריאה לפטליזם, רק לומר שהאובססיה לדעת, להיות מסוגל לאחוז את האשם בידיים, לסמנו כדי שניתן יהיה לסלוד ולתעב אותו עד כדי אינטימיות – קשורה להעדר הכנעה מול צמצום הידע וסופיות האדם. במובן זה, מציאת האשמים משרתת בעיקר את הצורך להשיב את המובנות שאבדה לנו.
פשע מחייב מציאת אשמים בשל ההכרח לרסן את אותו אחד שפרץ גבול. הטלת אשמה ועונש מיועדים להבאת האשם להכרה שאף הוא נתון תחת הגבלה. נדמה שבאירוע שלנו לא אלו המטרות העיקריות. מי הוא שהפר את האמנה וכלפי מי מפנה החברה את תביעתה להשיב לעולם את מובנותו?
כשניצבים מול אירוע נורא המהדהד את חוסר האונים ואת חוסר המשמעות של חיינו, עולה הדרישה להתגברות על ידי תפיסת אותו אחד שהיפר את החוקיות והמובנות של הקיום. אנו מניחים שאם ננטרל ונעניש יחזור העולם למובנות ולנסבלות שלו. מדוע אנו ממהרים לשלול את האפשרות שחוקיותו המופרת של העולם מהווה למעשה פתח להתוודעות אל משהו העומד מעבר לאשמה של אדם כזה או אחר?
קשה לכבד את הירידה למטה וכולנו אוהבים דברים שעולים – הצלחות, ביטחון, שוקיי מניות ורווח כלכלי. כשהדברים יורדים, ובוודאי כאשר הם נופלים, אנו נכנסים לחרדה. הפסיכולוגיה כומסת הנחת יסוד שעלינו לנוע תמיד לקראת שיפור ולהתעלות תמיד מעל בעיותינו. מושגים כמו התקדמות, צמיחה ואינטגרציה קרובים ללבנו. אלא שעלינו לזכור שהטבע (האנושי) מכיל גם קמילה וריקבון, עצירה ורגרסיה. כל עוד מצבי נפש אלו נותרים נחלת הפרט, אנו שולחים אותו לפסיכולוג. אולם מדינה אינה יכולה ללכת לפסיכולוג, מדינה זקוקה להכרה במגבלותיה.
למרות שעיסוק אובססיבי במציאת אשמים לא יחזיר את תחושת המיקום שאבדה, תרבות המתרכזת במבט של זום-אין (הֲצָרָה) מאמצת דווקנות כדי למצוא בכל כישלון סיבה פרטית הנובעת מאדם פרטי.
אוריינטציה מחייבת מבט צר, המבודד כל סיטואציה לעצמה. על כך מושתתים הדיוק המדעי והידע האנושי, וכך גם מושגת אשמה. אלא שבכך נשמטת ההבנה שחיינו הם גם בלתי מובנים לנו – ללא הקשר וללא כיוון.
מלבד יצירת הקשר רחב, ההתבוננות בזום-אאוט (הַרְחָבָה) נדרשת עבור התייצבות במרחב שאינו ניתן להפרטה וצמצום. כדי לחוות את גודלו של ההר, נדרש להסתכל מרחוק, היינו מתוך קטנוּת. ללא הכרה במוגבלות ובאי היכולת לשלוט בחיינו כראוי, לא ניתן להתוודע לקיומו של ממד רחב ובלתי ניתן לסימון.
בעולם כה מופרט, כל חלקיק מהווה סיבה לבנית מאיץ חלקיקים גדול המיועד למצוא אותו. אלא שכאן בדיוק הפרדוקס הטמון בתורת הקוונטים: ככל שנתמקד ונצטמצם לעניין פרטי, כך גם נאבד את שייכותנו למרחב גדול יותר.
יחד עם הדרישה למצוא אשמים, אנו הופכים דומים לאותו ילד שריצתו אחר הכדור גורמת להתעלמותו מן הכביש, וגרוע מכך –להתעלמותו מעצמו. כל כישלון וכל אובדן אינם רק אישיים אלא גם חלק מאובדן כולל יותר. אובדנים רבים אינם רק בגללנו אלא גם משום הארעיות הטמונה בחיים עצמם, שאותה עלינו ללמוד לקבל בהכנעה.
אין בדברים כדי לבטל דרישה וחקירה של מי שהכריז שבו תלויים הדברים, וכאשר התברר שאלו גדולים מכפי מדתו הריהו בורח ואינו מסוגל לומר טעיתי. כוונתי רק להצביע על כך שאשמתו הפרטית של מאן דהו, נוקבת ככל שתהיה, אינה אלא תוצאה של סופיותו וסופיותנו.
במציאות כה מעורערת בה אנו עומדים, הניסיון לרדוקציה של האשמה אישית מונע הכרה בהמצאות גורם משמעותי וגדול הרבה יותר, הקיים מעצם היותנו יצורים מוגבלים וסופיים. ל"אשמה" זו כולנו שותפים. עלינו לשאת אותה יחד ואל לנו להטילה על אחרים. הוקעת אשמים תניב אך יבול דל, היא לא תעגן את חיינו ובוודאי שלא תשיב את שאבד. עולם המתגלה כבלתי מובן מחייב תמיכה הדדית. זו השעה ללמוד כיצד להכיל אובדן.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
