בשם הלאומניות: מכירת החיסול של "היתר המכירה"

הפתרון ההלכתי לשמיטה היה נתון בוויכוח כמעט מיום המצאתו, אבל בשנים האחרונות, בשם הלאומניות המקצינה, נמחה הערך היחיד שהוא עוד שימר

בשנת 1973, בדיוק לפני שבע שבתות שנים, שבע שנות שמיטה, פרסם הרב אהרון ליכטנשטיין מאמר נודע על השמיטה. במאמר זה קבע כי למרבה הצער אין לנו אלא להודות ששנת השמיטה בימינו היא 'טרגדיה הלכתית', ופירט והסביר מדוע וכיצד הגענו למצב זה. לדידו, הטרגדיה נובעת מהתנגשות ערכית, שבה כל בחירה באחד מן הערכים פירושה ויתור על רעהו.

אם נבחר לקיים את השמיטה, נזנח את החובה המוסרית שלנו כלפי אותם אחוזים בודדים של חקלאים שענף החקלאות הארצישראלית תלוי בהם. בניגוד לימי קדם, כאשר החברה כולה הייתה מבוססת על חקלאות ושמיטה נגעה כמעט לכל אדם, כיום שמירת השמיטה משמעה העמסת עול כבד על כתפיהם של אותם מעטים שמשלח ידם הוא חקלאות בארץ ישראל, ועליהם בלבד. מנגד עומדת האפשרות להשתמש ב'היתר המכירה', הפתרון ההלכתי שניתן בימי ראשית הציונות, כאשר המושבות החקלאיות היו תלויות על בלימה, שאיפשר 'לעקוף' את השמיטה ולא לקיימה בפועל. בחירה ערכית ומוסרית זו, הרואה את טובת החקלאים נגד עיניה, פירושה ויתור הלכה למעשה על השמיטה. כל זאת דווקא בתקופה שבה זכינו לשוב אל ארץ אבותינו ונפלה בחלקנו היכולת לקיים את דבר השמיטה, שלא היה רלוונטי במשך שנות הגלות הארוכות.

את מאמרו סיים הרב ליכטנשטיין בנימה פסימית וביקש לומר שאם אין בידינו פתרון טוב ומוצלח, שבכוחו לשמור על שני הערכים הסותרים האלו יחד, לכל הפחות עלינו לנסות לשמר את הכאב והצער שמביאה עמה 'הטרגדיה ההלכתית' שלפנינו.

לצד העמדה זו של הרב ליכטנשטיין את הדברים, אבקש להאיר את הנושא מזווית נוספת. גם אני מקבל את ההנחה כי במרבית המובנים השמיטה בימינו היא 'טרגדיה הלכתית'. אולם יחד עם זאת, קיים מובן ערכי אחד שלא אבד ב'היתר המכירה', שניתן להמשיך ולשמור אותו, גם אם כי בצורה אחרת, כאשר סומכים על היתר המכירה.

השמיטה, בדומה לשבת, נושאת בחובה ערכים שונים. כל ניסיון הפשטה או 'תרגום' שלהן משפה הלכתית לשפה ערכית מלמד אותנו שהיא נושאת יותר מערך אחד. אפשר להאיר את השבת והשמיטה באור חברתי, ולראות בהן מצוות סוציאליות. אכן, היו שתרגמו את מצוות השבת לכדי חוק מדינה סוציאלי המחייב לתת יום מנוחה בשבוע לעובדים. מזווית אחרת אפשר להאיר את מצוות השבת והשמיטה באור רוחני, ולטעון שאלו זמנים בהם אנו מאפשרים לעצמנו להתפנות מעיסוקי החול ומעול הפרנסה ומקדישים עצמנו לרוח, לאמונה, ללימוד – כדי למלא את בארותינו טרם שנשוב אל שגרת היום יום. אפשר ששנת השבתון הקיימת במערכת החינוך וההוראה היא מעין גלגול של רעיון השמיטה במובן זה. ניתן להציג את השבת והשמיטה גם כימים המבקשים לכונן מערכת אקולוגית, בה האדם מפחית את השימוש בטבע ומאפשר לו להתקיים מבלי לנצל אותו, לרדות בו ולכבוש אותו.

בשורות הבאות אבקש להציע פרשנות ערכית אחת נוספת לאלו, שתאפשר לנו לראות את 'היתר מכירה' באופן שונה – לא רק כמסלול הסותר את השמיטה וערכיה אלא ככזה המשמר לפחות ערך אחד מתוך ערכי השמיטה.

שמיטה: מבעלות לשייכות

מפורסמים דברי רש"י בפירושו הראשון על התורה:

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב). ומה טעם פתח בבראשית? משום: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

פעמים רבות מופנית תשומת הלב לסיפא של דברי רש"י: "נטלה מהם – ונתנה לנו". בכך מבקשים לתלות ולחזק את הקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל. אך חשוב לא פחות מכך להטות אוזן ולהקשיב למילים הקודמות לכך: "ברצונו נתנה להם". בחצי משפט זה, כך אבקש לטעון, מוצגת תפיסה תיאולוגית מורכבת בעלת השלכות משמעותיות, שביטוייה השלם מופיע במצוות השמיטה.

בבסיס מצוות השמיטה עומדת מערכת מורכבת של אדם-מולדת-אלוהים. האדם חש באופן טבעי בעלות בארץ מולדתו. זוהי תחושה טבעית וטובה המאפשרת לו לחוש בבית במולדתו ולטעת בה את אוהלו מבלי להמשיך ולנדוד. תיאור זה נכון עוד יותר לאדם היהודי שבמשך שנות דור ארוכות לא היה בן בית אלא "יהודי נודד". אולם תחושה זו עלולה להתפתח ולצמוח לכדי תפיסה כוחנית ורכושנית, קנאית ואפילו אלימה, שבה האדם רואה את עצמו ריבון העולם, או ליתר דיוק ריבון הארץ. אזי באופן בלתי נמנע נוצר יחס מפלה ופוגע כלפי כל מי שאינו נכלל בקבוצה אליה משתייך אותו האדם, ותהא זו קהילה, לאום או מדינה.

תפקידה של שנת השמיטה הוא לשמור ולאזן את תחושת הבעלות של האדם, לשבר מעט את כוחו ועוצם ידו ולהזכיר לו שיש רק ריבון אחד לעולם (אמונה זו יכולה להתפרש כאמונה דתית או לחילופין כתיאולוגיה פילוסופית שאינה כרוכה באמונה באל פרסונלי). אולם תאוות כוחו של האדם גדולה מכל הכרה והכרזה כזו, ולכן אין די בה. כדי להטמיע רעיון זה דורשת מצוות השמיטה מן האדם לפעול כנגד דרכו, לפעול כנגד טבעו. השמיטה קוראת לאדם לעדן ולאזן את יחסו אל האדמה. אחת לשבע שנים הוא נקרא לחיות במציאות אחרת, כזו שבה אף הוא נעשה גר במולדתו, שבה הזיקה אל המולדת אינה מתורגמת באופן מיידי לשליטה וכוח. תפקידה של שנה כזו הוא לחולל תפיסה אחרת בין האדם למולדתו – כזו שיש בה מקום גם לאחרים, לאלו שאינם משתייכים לקבוצה המזוהה אצל האדם "בני מולדתו", לנכרים.

תיאולוגיה זו, שגם מצוות והלכות אחרות מכוונות כלפיה, מסרבת להכניס את האל תחת כנפי הלאום ולהכפיף את האלוהים לעם; היא מכפיפה את הלאום לאלוהים ודורשת מאתנו לזכור ש'המלכות והממשלה – לחי עולמים', וכן הארץ והאדמה – לחיי עולמים. עמדה תיאולוגית זו מעדנת את תפיסתו הלאומית של האדם, מרככת אותה ומשברת  את עוזה. במילים אחרות, מצוות השמיטה מלמדת אותנו שהזיקה לארץ צריכה להיות זיקה של שייכות ולא של בעלות. ארץ מולדתנו היא אינה "שלנו" בבחינת קניין, אלא במובן שאנו רואים את עצמנו כבעלי זיקה אליה. השמיטה מלמדת להיות בני הארץ אך לא אדוני הארץ.

'היתר המכירה' אמנם מבטל למעשה את מעשה השמיטה, אך הוא שומר על עיקרון זה של ריכוך תחושת הבעלות. למרות שהוא אינו יוצר את אותו שידוד מערכות שיוצרת השמיטה עצמה, הוא לפחות משמר את הרעיון לפיו האדמה איננה שלנו. הנה, במו ידינו אנו מוכרים אותה לשנה אחת לאדם אחר, נוכרי. בכך אנו משמרים את התנועה שמלמדת אותנו השמיטה: לנוח ממסע הכיבושים ולאפשר לאדמה להיות חובקת כל. בכך גם אנו מלמדים את עצמנו שפה אחרת של לאומיות – לאומית רכה ופתוחה, גמישה וקשובה, ולא לאומיות מסתגרת או קנאית, כוחנית או מפוחדת.

הטרגדיה הכפולה של 'היתר המכירה'

מיום שניתן 'היתר המכירה' לקראת שנת השמיטה תרמ"ט, אי שם לפני למעלה  130 שנה, הוא נתון לביקורת הלכתית. הביקורת נשמעה לא רק מצד המבקרים, דוגמת רבני ירושלים ורבי מרדכי גימפל יפה שעודדו את בני המושבות לשמוט את השמיטה ככתבה וכלשונה, אלא גם מצד המתירים עצמם. הם הסתפקו, סייגו את דבריהם, והבהירו שאין זה אלא פתרון בלתי-שלם למציאות מורכבת. הביקורת המרכזית שנשמעה סביב 'היתר המכירה' כונה בעיקר לכך שהוא למעשה שומט את רעיון השמיטה. רק מעטים עסקו בשאלת השולית יותר – האמנם מותר למכור את אדמת ארץ ישראל לנוכרי.

והנה, בשנים האחרונות נתהפכו הדברים. בשמיטה הנוכחית ובזו שלפניה השאלה ההלכתית שהטרידה את מנוחתה של הרבנות הייתה האם מותר למכור את האדמה לנוכרים. זאת למרות שבמקרה זה התשובה נמצאת בגוף השאלה – שהרי כל ההיתר מבוסס על כך שהאדמה נמכרת לנוכרים. כיצד נולדה אפוא השאלה הזו? ומדוע היא נעשתה לשאלה כה מרכזית, עד שבשנת השמיטה הנוכחית ובקודמת אכן נמנעה הרבנות הראשית מלמכור את האדמה ל"נוכרי של ממש"?

נדמה לי שאת התשובה עלינו לחפש בתהליכים שקדמו ליישום 'תכנית ההתנתקות'. באותם הימים חלקים נרחבים מהציונות הדתית ביקשו לעגן את ההתנגדות לתוכנית בעזרת קביעות מוחלטות. היו שפנו אל התחומים הביטחוניים וטענו שההתנתקות היא רוח גבית לטרור; היו שפנו אל התחומים המיסטיים וקבעו: היה לא תהיה; והיו שפנו אל התחומים ההלכתיים וקבעו: "לא תחונם" – לא תתן להם חנייה בקרקע. בכך ביקשו לעגן את ההתנגדות להתנתקות לא רק בשפה פוליטית אלא גם בשפה דתית. נדמה שתהליך זה השפיע באופן עמוק על החברה הדתית בה, שתרגמה את התפיסה הלאומית באמצעות שפה ומשמעות דתית.

כחלק מתהליכים אלו נעשה גם 'היתר מכירה' לשאלה לאומית ולא רק הלכתית. כך מצאנו עצמנו בשנת השמיטה האחרונה עם 'היתר מכירה' למחצה. האדמה נמכרה לאדם שמבחינת ההלכה הוא אינו יהודי אך גם אינו נוכרי. הכיצד? לשם כך נעשה שימוש במושג ישן-חדש, "גר תושב השומר את שבע מצוות בני נוח". הגדרה זו נועדה לאפשר את קיום 'היתר המכירה' מחד ואת קיום האיסור 'לא תחונם' מאידך. יש שיראו בכך ברכה –  הנה הצלחנו להתגבר על שני המכשולים גם יחד. אולם בעיניי יצאנו קרחים מכאן ומכאן. הטרגדיה של 'היתר המכירה' נעשתה כפולה ומכופלת.

כיום, בשנת השמיטה תשפ"ב, לא די בכך שאין בידינו לממש את האידיאל הנשגב של השמיטה ככתבה וכלשונה, ולא די בכך שאנו נאלצים לקבל את ה'טרגדיה ההלכתית' כעובדה מוגמרת וכפתרון הלאומי הרחב היחידי שניתן ליישום מלא, אלא שאנו גם מוציאים את עצמנו ב'טרגדיה כפולה'. אותו סימן יחידי שעוד שימר את תפקידה של השמיטה כגורם ממתן של תפיסת הבעלות והריבונות – נמחה מעל פני הארץ.

שוב אין בה בשמיטה את אותה תנועת עידון וריכוך המזכירה לעם, ללאום, שאדמתו אינה שלו בלבד. שוב אין בה את אותה יראת שמיים המציבה למעלה מארצו וממולדתו של העם את אלוהים – במובנו האוניברסלי ולא הפרטיקולרי – ומתוך כך מייצרת מרחב המאפשר לכולם מקום בארץ, כגר כאזרח. שוב אין מאפשרת השמיטה את צמיחתה של אותה תפיסה לאומית רכה, שאינה מגייסת את הדת בכדי להעצים את רוח הלאום אלא דווקא מעמידה את הדת כאיזון וכבלם כנגד צמיחתן של תפיסות לאומית. שוב אין היא מאפשרת ליצור זיקה בריאה בין האדם ומולדתו במסגרתה האדם שייך למולדתו אך אין מולדתו שייכת לו. זיקה שבה קובע האדם כי האדמה "שלי" כפי שהוא אומר זאת על אמו, אביו, בניו ובנותיו, ולא כפי שהוא אומר זאת על חפציו וקנייניו.

מי ייתן ונזכה שבשנת השמיטה הבאה, בשנת תשפ"ט, 141  בדיוק לאחר שניתן היתר מכירה הראשון, נוכל לשמוח שוב ב'היתר המכירה' כביום נתינתו ולחוש כי למרות כל הטרגדיה שבקיומו בכל זאת הוא שומר ומשמר מסר משמעותי בעבורנו. על אף שהוא רק סימן וציון, בכוחו של 'היתר המכירה' להזכיר לנו שניתן לפתח זיקה אל האדמה שאינה קנאית ונוקשה. מי ייתן.

  • אליסף תל-אור הוא ראש תחום פיתוח התוכן ברשת 'מיתרים'.
השארת תגובה