חברים יקרים
יום הכיפורים בפתח. השנה אני מרגיש כי תמו לי המילים הרגילות, על עיצומו של יום, על התשובה, על שינוי האדם.
במקום זאת אני שולח לכם מילים שכתבתי לזכרו של ישראל טל שהלך לעולמו לפני שבוע.
במיתולוגיה הישראלית יום הכיפורים הקמאי של התורה ושל חכמים, נארג ביום הכיפורים של המלחמה. כל הפרובלמטיקה של הקיום היהודי המתחדש בארצנו, מקופלת במלחמת יום הכיפורים. טליק היה אחד האנשים המקפלים בחובם את המורכבות הזאת. המילים שלי הן לא מילים כלליות, לאומיות, אלא מילים של איש פרטי. הן מתארות פיסה מחייו של טליק שנחשפה לי. אהבתי מאוד את האיש, הוא היה משמעותי לחיי. גם כאן מקופלת מורכבות.
יש לי הרגשה כי מילים אלה יכולות לפרוט על מיתר יום כיפורי חשוב, מיתר שטרם נשחק.
שתהיה לכולנו חתימה טובה.
שנזכה לצאת מיום הכיפורים מעט יותר מתוקנים
משה
ישראל טל היה איש צבא, איש ציבור. רבים ספדו לו ושרטטו קווים לדמותו, דמות מצביא וממציא, פילוסוף ויורד עד פרטי המעשים. ברצוני להוסיף זווית אישית קטנה, שיש בה אולי להאיר פנים נוספות באישיותו.
הקשר שלי עם טליק בא בעקבות הידידות העמוקה שהיתה בינו ובין אבי. הם נפגשו באוניברסיטה, ונפשם נקשרה זה בזה. טליק אמר לי כי אבי היה כאח לו. הוא היה בא לביתנו, והוא אף צילם סרט – היחיד שיש לי בו נראה אבי. מתוך חברות זו צמח מעברו של אבי כחייל מילואים לחיל השריון, ומתוכה – לאחר שעזב את יחידת השריון הסמויה שבחטיבת ירושלים למשימת חינוך בשריון שטליק זימן אותו אליה – התאפשרה התנדבותו לחטיבת הראל במלחמת ששת הימים.
אני זוכר כילד את ביקורו של טליק בביתנו, שכננו שמואל קנלר שלח את ילדיו בפיג'אמה לראות אלוף בישראל. את הקשר אתו חידשתי לפני כעשר שנים, כשהתחלתי לחקור את חייו ומותו של אבי. בארבע השנים האחרונות התהדק הקשר, ומידי כמה חודשים הייתי נוסע אליו למשרדו בקריה. אני מודה ומתוודה כי בתחילה היה נראה לי המחזה כמחזה אבסורד. איש בן למעלה משמונים, יושב במשרד עוטה תמונות מלחמה ובו מיני פגזים. קצין וחיילת קוראים לו המפקד. חשבתי כי זו גרוטסקה, כי אף אחד לא מעיז לומר לו ללכת. עד שנוכחתי מפגישה לפגישה בקצינים צעירים הבאים אליו, וניכר בהם כי הם באמת באים לשמוע תורה מפיו, להתבשם מחוכמתו הייחודית.
אספר על פגישה אחת, בה זרמו סיפוריו כבזרם התודעה. ייתכן ושמות וסדרי זמנים השתבשו אצלי, היודעים מוזמנים לתקן את הטעון תיקון. אחלק את התיאור לתמונות, כל אחד יוכל לחשוב על הקשרים המובילים מתמונה לתמונה.
בבואי מצאתי שם קצין גבוה מחיל האוויר. לאחר לכתו אמר לי טליק: 'אתה יודע מה הוא עשה כאן? בשבוע שעבר העוזר שלי קרא לי בעיתון ידיעה על המסוק שחילץ אדם שנפגע ממוקש ברמת הגולן. נזכרתי שלפני עשר שנים היה אסון דומה, ואני מצאתי את הכשל בכבל. התקשרתי למפקד חיל האוויר, אמרתי לו: אני יכול להסביר לך מה קרה…
'אתה עוסק עכשיו בסיפור חייו ומותו של אבא שלך' אמר לי טליק. 'אני מבין אותך. אבא שלי נפטר לפני שלושים שנה. כל יום אני יושב ליד התמונה שלו, מסתכל, משוחח, מחפש…'
'הדבר הקשה באובדן ההורים, הוא שאין את מי לשאול. הנה, לפני שבוע היה כנס של חטיבה 7 לדורותיה. הייתי המפקד שלה פעם, הייתי בכנס. ניגש אלי קצין צעיר, הצדיע ואמר:
'המפקד. זה אבא שלי. סבא שלי היה קצין אצלך בחטיבה 7, אני עכשיו קצין בה.'
הסבא נפטר, היה איש יקר. שאלתי את הקצין ואת אביו:
'אתם מכירים את הסיפור של הסבא בשואה?'
'לא. הוא אף פעם לא דיבר על התקופה הזאת.'
'מחר אתם מתייצבים אצלי בלישכה.'
ביום שישי הם ישבו אצלי כאן. אין להם את מי לשאול, ואני צריך לספר להם. סבא שלהם נולד בעיר קטנה בגרמניה. לאמא שלו היתה חנות בעיר. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, הוכרז חרם על החנויות של היהודים, הפסיקו לקנות בחנות של האמא. באותה העיר גר גורדיאן [ייתכן ואני משבש את השם. משה] מפקד חיל השריון הגרמני. עד היום הוא נחשב למפקד השריון הגדול בהיסטוריה. אשתו לא הסכימה להחרים את החנות של האישה היהודייה, המשיכה לקנות אצלה. אבל זה לא הספיק, לא היו קונים והחנות התמוטטה. אשתו של גורדיאן הזמינה את המוכרת לעבוד אצלה בבית. כשהמצב החמיר, היא לקחת את הילד – הלא הוא הסבא של הקצין הצעיר – וגידלה אותו בביתה.
אחרי המלחמה הוקמה גרמניה חדשה, בנו של גורדיאן גדל והיה למפקד חיל השריון שלה. יום אחד נפגשנו בכנס מפקדי שריון באירופה. היינו חברים, הוא מאוד העריך אותי. ניגשתי אליו ושאלתי אותו:
'גורדיאן, אתה זוכר ילד יהודי שגדל אצלכם בבית בתקופת המלחמה?'
'בוודאי' הוא אמר. 'זוכר היטב.'
'כשאין את מי לשאול' המשיך טליק, 'זה כואב. הנה, אני נולדתי במחניים. אני לא יודע איפה אחותי נולדה, ואין לי את מי לשאול.
כשהייתי ילד, שלחו את אחותי ואותי לבן שמן. נורא התגעגעתי הביתה, וכל היום בכיתי. יום אחד לקחו אותנו לבריכה בבן שמן, ואני כל הזמן בכיתי. מישהו נתן לי מסטיק, אז מסטיק היה אוצר גדול. לעסתי אותו, וכשהטעם נגמר לא רציתי לזרוק אותו. ראיתי סדק בדופן של הבריכה, תחבתי את המסטיק לתוך הסדק.
לפני שבוע נסעתי עם חגית רעייתי, עברנו ליד בן שמן. אמרתי לה:
'חגית. בואי ניכנס.'
חיפשתי את הבריכה ומצאתי אותה, היא היתה מרוקנת ממים. נכנסתי, חיפשתי את הסדק. מצאתי את הסדק והכנסתי את האצבע לתוכו – המסטיק לא היה שם…'
אלה הסיפורים. הצירוף של איש ברזל ורכות, נגע לליבי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
