חוק יסוד לימוד תורה שעבר בקריאה טרומית בתמיכה כמעט מלאה של הקואליציה הנוכחית, אינו רק מעגן את זכויות החברה החרדית המסרבת להשתתף בחובת השירות הצבאי, הוא מרחיק לכת הרבה מכך כשהוא מגדיר מחדש את הסיפור המכונן והערכים שעליהם מושתתת מדינת ישראל. לא בכדי המפלגות החרדיות דורשות אותו כחוק יסוד.
לראשונה מאז הקמת המדינה, הכנסת מתבקשת לקבוע בחוק יסוד כי מי ש"התמסרו לתלמוד תורה לתקופה ארוכה" ייחשבו כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי".
זוהי קביעה דרמטית. לא רק משום שהיא מעניקה פטור מגיוס לרבע ממחזורי הגיוס כיום, ובעוד עשור – לשליש, ולא רק משום שהיא מפרה את השוויון האזרחי עליו מבוסס החוזה החברתי. הדרמה היא בכך שהמדינה קובעת כי אורח החיים החרדי, אשר משמעו בלי עבודה ובלי צבא, הוא-הוא שייחשב "לימוד תורה" השקול להגנה על קיומו של העם היהודי. זו אותה עמדה חרדית קלאסית, ששוללת את הציונות בכלל, ואת דרכה של הציונות הדתית, שחרתה על דגלה "תורה ועבודה" ו"ספרא וסייפא" בפרט.
אם הציונות ביקשה להעביר את העם היהודי ממעמד של קהילה הנתונה לחסדי אחרים, למעמד של עם ריבוני הנושא באחריות לגורלו, הרי שחוק יסוד לימוד תורה, מייצר "תודעה כוזבת" של משוואה בין לימוד התורה, לאחריות מדינית כלכלית וביטחונית שעליה מושתתת מדינה.
גם ההסדר שקבע דוד בן-גוריון בראשית המדינה, שהעניק פטור למאות בודדות של תלמידי ישיבות לאחר חורבן עולם התורה באירופה, לא ערער על עיקרון זה, ולא הגדיר מחדש את תכליתה של המדינה. איש לא טען שלימוד תורה יש לו משקל בהגנת המדינה, ופתרון לעם היהודי.
קריאה במגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, שעליה חתמו כל נציגי הזרמים היהודיים, מלמדת עד כמה ההשוואה שמבצע חוק יסוד לימוד תורה, הופכת את הרעיון הציוני על פיו. אמנם המגילה פותחת בתיאור הקשר ההיסטורי, הרוחני והדתי של העם לארצו, אך היא אינה מציגה את המסורת או עולם התורה כתחליף לקיום הריבוני עצמו, אלא כמקור לזכות.
בראיית הנולד הבינו מייסדי המדינה כי העם היהודי אינו עשוי מקשה אחת. הם ידעו שהמדינה העתידה לקום תקבץ לתוכה יהודים בעלי אמונות ואורחות חיים שונים ואף מנוגדים. משום כך הם שללו מראש, טענת בכורה לכל זרם יהודי בשל הזיקה הדתית.
מגילת העצמאות מבוססת על ההכרה כי התנאי לקיומה של מדינה יהודית לאורך זמן הוא שותפות בין הזרמים השונים לסיפור הלאומי המבוסס על חירות, ושוויון אזרחי. האתגר הגדול של המדינה היהודית לא היה להכריע מי היהודי הראוי יותר, אלא לבנות מסגרת מדינית שתאפשר לצורות הקיום היהודי השונות לשגשג זה לצד זה.
חוק יסוד לימוד תורה שובר בדיוק את האיזון הזה בכך שהוא מחליף את רעיון השותפות ברעיון של היררכיה מעמדית – ממדינה המבוססת על אחריות קולקטיבית, למדינה המעניקה עדיפות למעמד.
מעבר לפגיעה הערכית, מדובר גם בסכנה מעשית. החברה החרדית גדלה במהירות והופכת לחלק משמעותי יותר ויותר מן הדור הצעיר בישראל. עיגון חוקתי של מודל המבוסס על אי-שירות, השתתפות מוגבלת בשוק העבודה ותלות גוברת במנגנוני התמיכה של המדינה אינו רק שאלה של צדק או שוויון. זו שאלה של קיום.
ממשלת נתניהו בתמיכת מפלגת הציונות הדתית אינה מקדמת כאן רק הסדר פוליטי לצורכי הישרדות קואליציונית, אלא מעניקה מעמד חוקתי לאותה תפיסה שהציונות קמה כדי להתגבר עליה. אם תצליח, יהיה זה הפסד למדינה, לתורה וללומדיה.
