העמדה המסורתית מאפשרת פרשנות עכשווית של טקסטים דתיים, אך היא גם מלווה בהכרה שכל פרט הוא חלק ממשהו גדול יותר - ולכן הביקורת, החקירה והפרשנות מתבצעות מתוך מודעות למגבלות ומתוך ענווה

בעוד שעל פי התפיסה הרציונליסטית של הרמב"ם ליהודים אין יתרון מהותי על הגויים, ריה"ל מציב את העם הנבחר כעליונים שבבני האדם. מיכה גודמן מעמיק בכל שיטה ותוהה אם אפשר לדון בשאלת ישראל והעמים בלי להשתמש במילה "גזענות"

כדי שהמסורתיות תמשיך ותשפיע לטובה על החברה הישראלית השסועה, דרושים לנו רבנים שירחיבו את האוהל היהודי בחוכמה. כך יוכלו כל השוהים באוהל להרגיש רצויים באותה מידה, מבלי שהוא יהפוך למרחב אוניברסלי מנוכר וזר

כשהמילים "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" של רבי יהודה הלוי נשמעות מפי אישה השרה אותן, אפשר בבת אחת לשוב ולשמוע את מובנן הראשוני - עם כל התשוקה, הגעגוע והארוטיקה שבהן

לעיתים הומור שובר את הקרח ומהווה תחליף למציאות או התגברות על חרדה, במוקד הפרשה: חטא העגל, אז אולי הוא בכלל נעשה בהומור ומדובר בחוסר תקשורת?

הקב"ה לא נראה לאבות בשם ההוויה, ואילו למשה ולישראל נגלה בו. האם גדול כוח הבנים מכוח האבות, או שהאבות הבינו את ה' גם בלי שמו זה? ואולי פשוט מדובר בהתבגרות של עם ששפתו התבגרה איתו?

החיים סבוכים, ההתנהלות בהם דורשת מעשה אומן לא פחות ואולי יותר מזה הנדרש לבניית משכן. איך מתנהלים בתוהו ובבוהו הזה ששמו החיים?