דומה שאחרי השבעה באוקטובר קשה לדבר ברצינות על שלום, וקל יותר לעסוק בהישרדות, בחוסן, בגבורה ובביטחון. בהתחשב במה שחווינו כחברה לאורך המלחמה, זוהי תגובה מובנת. אולם האם השבעה באוקטובר לא לימד אותנו להיות ספקנים – לא רק כלפי קונספציית הביטחון שלנו, אלא גם כלפי קונספציות אחרות?

חכמי ישראל, שבורים מחורבן הבית, הצליחו להתרומם ולמסור לנו את הכלי היחיד שניצל מן המקדש העולה בלהבות – את השלום. "פרק השלום" שכתבו אי־אז זועק אלינו אל השיקום והתקומה כעת, ודורש מאיתנו להתייצב – כמו מנחם בגין אחרי מלחמת יום כיפור, כמו אורן מקיבוץ חולית אחרי ששרד – ולהאיר מתוך הסבל תמונת חמלה, חזון והחלמה

לעת עתה דומה שהסכם שלום הוא מעבר לאופק עבור רוב אזרחי ישראל. אולם המסורת שלנו מצווה עלינו לשוחח על שלום, לדמיין אותו, לחשוב על אודותיו ולהתפלל אליו. אילו סוגי שיח על אודות שלום מופיעים במסורת היהודית, ומה ההשלכות שלהם על חיינו כאן, היום ומחר?

המלחמה היא מקום הכאב, מקור הצער והיגון שאין מהם מפלט ואין להם מרפא. מוראות המלחמה, המשפיעות על כל מרחבי החיים, מחייבות אותנו לערער על היותה גזרת גורל בחיינו. בימים נוראים של כאב, אובדן וחוסר תקווה, מוטל עלינו להגדיר את השלום כמשימה לאומית, כמשימה למען החיים

עבודת השלום תובעת אקטיביזם רוחני: ללמוד להרגיש כאב, להכשיר את הלבבות, לרפא את האמון השבור. עמותת ה'"סולחה" מכנסת מעגלי הקשבה של ישראלים ופלסטינים המעניקים מקום למסורות הדתיות שלהם ולסיפוריהם האישיים. כפי שמלמד הזוהר, רק כך, במפגש פנים אל פנים ולב אל לב, תתאפשר השראת שכינה ויוכל השלום לשרות בינינו

עד היום מדינת ישראל והפלסטינים מעולם לא עסקו בשלום אלא בהסכמים. כדי לשנות את זה ולהגיע לשלום, על כל צד לנהל שיחה ערכית פנימית, לבוא לשולחן המשא ומתן בכנות רדיקלית, לשאוף לעסקת חבילה כוללת ולדעת להתייחס אל הצד השני כבני שיח שווים

"Why it Worked" הינו מחקר בין־לאומי פורץ דרך, אשר בוחן סכסוכים עקובים מדם ברחבי העולם, שנגדעו לאחר שנים ארוכות של מלחמה וסבל. מיזם תֵּמָה, המקדם בארץ את רעיון התמרת הסכסוך, מציג ארבעה עקרונות שאפשר לשאוב מהמחקר אל מציאות חיינו, בניסיון לעבור ממלחמה לרגיעה, מכאב לריפוי

הרצון העכשווי למגר את חמאס אחת ולתמיד ולפתור את שאלת עזה באבחה אחת, הוא תמונת מראה לשנות התשעים, שבהן תהליך השלום היה נדמה כאפשרות לסיום הסכסוך באופן סופי. מול השאיפות הנצחיות האלה יש להציב חלופה: מאמץ תמידי ומתמשך, הדומה יותר לימי השופטים מלחזון אחרית הימים

אף שקשה לנו להודות בכך, הסכסוך הישראלי־פלסטיני עלול להסתיים בחורבנו של אחד הצדדים. ואף שאנו מתחמקים מלהכיר בכך, פתרון הסכסוך מחייב את שני הצדדים לוותר על ציפורי נפש שלהם – אידיאלים ואתוסים מכוננים שהפרידה מהם קשה ומכאיבה

בשבעה באוקטובר נשמטה הקרקע גם מתחת למיקרוקוסמוס ששמו בית החולים, המאפשר בדרך כלל חיים משותפים מתוך כבוד, חמלה וקרבת לב. את השלום השבנו למסדרונות ולמחלקות באמצעות מנהיגות נשית, שפעלה מתוך מודעות ורגישות. הגיעה העת להעתיק את המודל הזה גם מחוץ לבית החולים

המסורת היהודית העמידה שני דגמים ללאומיות יהודית: דגם מקראי של ריבונות יהודית האחוזה בטריטוריה, ודגם חז״לי של יהדות דיאספורית, מושתתת חוק ונטולת ריבונות. טענות פרוגרסיביות עכשוויות גורסות כי רק הדגם הדיאספורי מאפשר חיים יהודיים מוסריים, אולם מתברר שדווקא הדגם הטריטוריאלי הוא שמטפח יחס שווה בין ישראל לעמים, ובכך מאפשר חיי שלום

לא פעם מתוארת המלחמה בשיח הדתי העכשווי כדבר נשגב ונעלה, ומיוחסת לה קד וּשה. אולם קול דומיננטי במסורת היהודית סבור שלא רק שאין קדושה בשדה הקרב, אלא שישנה סתירה בין מלחמה ובין נוכחות אלוהית. מקורות אלו מדגישים את המחיר הדתי והמוסרי של שפיכות הדמים שהמלחמה מחוללת

האפשרות של מלחמת אחים היא טאבו תרבותי – יהודי וישראלי – שמקשה עלינו לראות נכוחה את המציאות ולצאת מן המשבר החברתי שאליו נקלענו. אם נלמד מן האופן שבו תפסה התרבות היוונית העתיקה מלחמות אחים, נוכל לקרוא בשם לחלק מהחוויות שאנחנו חווים היום, ואפילו לדמיין דרך מוצא מהן

הגותו של אריך נוימן, תלמידו של יונג, מציעה תחליף למוסר המערבי הבינארי. לפי תפיסתו, חברה המבקשת לכונן שלום צריכה דווקא שלא להיות "חברת מופת", אלא כזו שמבינה לעומק את אופייה האנושי, החלש, הפיסח. מחשבות על שלום מתוך עולם פסיכולוגיית המעמקים.