איפה מפגיני הקמפוסים למען המדוכאים? ד"ר משואה שגיב וד"ר תומר פרסיקו דנים בשתיקה של השמאל בעולם המערבי לנוכח דיכוי העם האיראני: האם זו צביעות, אנטישמיות או משהו עמוק יותר?

יש קשר סמוי ומסוכן בין האנטי־ישראלים הקיצוניים המאשימים את ישראל בג'נוסייד לבין הפרו־ישראלים שמודים לנו על ביצוע "העבודה המלוכלכת" בשמם: בשני המקרים זה מסתיים בשנאה שמופנית כלפניו

הליך ההדחה נגד ח"כ עודה הוא עוד נדבך בפרקטיקה שנועדה לשדר למגזר הערבי כי הווייתו הפוליטית אינה לגיטימיות. אבל יחס המדינה אל המיעוט הערבי מסמן שינוי משטרי רחב בהרבה

מנהיגים שמובילים אל עבר השלום מצליחים גם בתוך הכאוס לראות עתיד רחוק יותר, שבו תהיה מציאות שונה לחלוטין. לעבר המציאות הזו הם מנסים למשוך את הציבור כולו

זו לא קלישאה, אנחנו באמת מתאחדים בשעת חירום. זה לא אמור להעלים את המחלוקות בינינו, רק לאפשר את ההבנה שאלה הן מחלוקות בין אחים

נכון, מצבנו המדיני והביטחוני היום טוב לאין שיעור ממה שהיה ב-7.10.23. אך לצד ההודיה לבורא עולם, אי אפשר לחגוג כשמתינו מוטלים לפנינו, כשחטופינו עדיין במנהרות וכשחיילינו עדיין בחזית

בפאנל בכאן 11 אמרה סגנית נשיא מכון הרטמן, רונית הד: "דווקא עכשיו, כשיש כאלה הישגים מרשימים, זו הזדמנות להיות ב'תודעת סיני' - הרגע שבו קיבלנו על עצמנו את הציווי המוסרי"

פסיקת הרב הראשי שלפיה אסור לאל על להפעיל טיסות חילוץ ביום הקדוש מתעלמת מתפיסה הלכתית מוכרת וידועה: במקרים של ספק סכנה לציבור רחב – מדובר בפיקוח נפש שמחללים עליו את השבת

ישראל הוכיחה בעבר יכולות והישגים צבאיים אדירים - אך לרוב כשלה במינופם להישגים מדיניים. כל עוד ארה"ב לא מצטרפת להתקפה באיראן, יש לקחת זאת בחשבון כחושבים על נקודת היציאה מהמערכה

המילים "עם כלביא" מחברות אותנו לשורשים וממלאות בנו כוח וחוסן, אבל יש מקום גם לביקורתיות