בישראל התמיכה במלחמה באיראן כמעט גורפת, אבל בארה"ב המצב הפוך. פרק זה בוחן את הפער שבין שני צדי האוקיינוס מארבעה כיוונים שונים - האיום הקיומי, המטרה הסופית, האמון במנהיג והתכלית

כשאנו מעניקים שם למשהו, הוא מגדיר כיצד נתייחס אליו. כך קורה בשבת "הגדול" שנמצאת בצלו של פסח, וכך קרה במלחמה מול איראן. זהו אינו "מבצע", זו מלחמה על הבית ועל החירות

בתוך הכאב הבלתי נתפס של המלחמה והטרור, המילה "קורבן" - ששורשה ק.ר.ב במשמעות של "התקרבות", קיבלה משמעות אחרת - של פגיעה - והמעבר הלשוני הזה מספר עלינו הרבה

כדי להכריע את המשטר האיראני, ישראל חייבת להשלים את המהלכים הצבאיים במסרים של שותפות עם מדינות האזור. אחרת היא עלולה להפוך למבודדת, ולהצטייר כמי שמחוללת כאוס עולמי

המערכון של "ארץ נהדרת", הציב מולנו מראה לא נעימה. תני פרנק משמיע צפירת הרגעה, אנחנו עדיין לא איראן אבל יש סיכוי שאנחנו בדרך לשם

רבים חושבים שמי שמתלונן על הקשיים במלחמה הוא "מפונק", אבל ד"ר משואה שגיב לומדת מפרשת השבוע, שמי שנבחר לבנות את המשכן הם דווקא אנשים אמפתיים יותר

אנחנו רחוקים מלהיות איראן, אבל בכל זאת - בישראל יש ממדים של תיאוקרטיה. תני פרנק ראה את המערכון של "ארץ נהדרת" ובהחלט יש לו מה לומר על זה

המלחמה מול איראן מוכיחה שאנחנו יודעים לתכנן בגדול ולדאוג שכל הפרטים הקטנים יפעלו בתיאום, אז איך קרה שהממשלה "שכחה" את הטיפול בעורף?

הקבלת ההווה לזמני התנ"ך, והעצמתו לכדי מיתולוגיה, פירושה לקיחת בעלות על ההיסטוריה ויומרה לראייה מאחורי הפרגוד של המשמעות האלוהית של כל מעשה

המלחמה מול איראן, אויב לא-רציונלי שרוצה להרוג אותנו, מזכירה את אירועי מגילת אסתר, שבהם העם היהודי קם ועמד על נפשו. אבל הרב ד"ר דניאל הרטמן וד"ר אלון שלו חושבים שאל לנו להסתפק בזה

בניגוד להמן, הצוררים המודרנים מפרס לא רצו להשמיד את היהודים כי הם "עם מפוזר ומפורד" אלא כי יש להם מדינה. "פורים המודרני", שנכתב כעת, הוא חג ציוני של עם שקם ועמד על נפשו, בארצו

קל למצוא במקורות הצדקות להשמיד, להרוג ולאבד את המזוהים כעמלק, אך יש לזכור את החובה והאחריות המוסרית המחייבות הבחנה חדה וברורה בין המותר לבין האסור

חנה פנחסי מוצאת לא מעט קווי דמיון בין מלך פרס ומדי לבין נשיא ארה"ב. השאלה הגדולה היא, איך זה ייגמר הפעם

איפה מפגיני הקמפוסים למען המדוכאים? ד"ר משואה שגיב וד"ר תומר פרסיקו דנים בשתיקה של השמאל בעולם המערבי לנוכח דיכוי העם האיראני: האם זו צביעות, אנטישמיות או משהו עמוק יותר?

יש קשר סמוי ומסוכן בין האנטי־ישראלים הקיצוניים המאשימים את ישראל בג'נוסייד לבין הפרו־ישראלים שמודים לנו על ביצוע "העבודה המלוכלכת" בשמם: בשני המקרים זה מסתיים בשנאה שמופנית כלפניו

הליך ההדחה נגד ח"כ עודה הוא עוד נדבך בפרקטיקה שנועדה לשדר למגזר הערבי כי הווייתו הפוליטית אינה לגיטימיות. אבל יחס המדינה אל המיעוט הערבי מסמן שינוי משטרי רחב בהרבה

מנהיגים שמובילים אל עבר השלום מצליחים גם בתוך הכאוס לראות עתיד רחוק יותר, שבו תהיה מציאות שונה לחלוטין. לעבר המציאות הזו הם מנסים למשוך את הציבור כולו

זו לא קלישאה, אנחנו באמת מתאחדים בשעת חירום. זה לא אמור להעלים את המחלוקות בינינו, רק לאפשר את ההבנה שאלה הן מחלוקות בין אחים

נכון, מצבנו המדיני והביטחוני היום טוב לאין שיעור ממה שהיה ב-7.10.23. אך לצד ההודיה לבורא עולם, אי אפשר לחגוג כשמתינו מוטלים לפנינו, כשחטופינו עדיין במנהרות וכשחיילינו עדיין בחזית

בפאנל בכאן 11 אמרה סגנית נשיא מכון הרטמן, רונית הד: "דווקא עכשיו, כשיש כאלה הישגים מרשימים, זו הזדמנות להיות ב'תודעת סיני' - הרגע שבו קיבלנו על עצמנו את הציווי המוסרי"