במלאת שלושים להירצחו.

*

הטרגדיה הפכה את אימו של הירש גולדברג-פולין להשראה אנושית, משל יהודי וקרן אור ישראלית.

הם כבשו מיליוני לבבות. זה שאנחנו הירושלמים הגענו להלוויה שלו בהמונינו היה אולי מובן, אבל רבים הגיעו ממרחקים, ועוד מיליונים ברחבי העולם הלכו אחרי ארונו בנפשם, עדות לאצילות, לנחישות ולקור הרוח שהוריו הפגינו לאורך החודשים הנוראים בהם הם נעשו, שלא בטובתם, לאורחים קבועים בכל בית בישראל.

רייצ׳ל וג׳ון, בענוותם, מתעקשים שהם היו רק נציגים, נציגים של כל החטופים ומשפחותיהם, אבל ברור שהם היו יותר מזה. הם הרי פתחו דלתות מהבית הלבן עד הוותיקן והופיעו בפני סוללות משפיענים, מסנטורים ומושלים אמריקנים ועד פורומים של האו״ם בז׳נבה וניו יורק, תוך שהם עושים שימוש מושכל בכישורים של ג׳ון כיזם הון-סיכון, ושל רייצ׳ל כנואמת האפקטיבית שספק אם היא אי פעם תכננה להיות.

״טווח הגילאים שלהם הוא מעשרה חודשים עד 85 שנה, והם שייכים לעמים מסביב לעולם״, אמרה רייצ׳ל באו״ם, ״הם נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ובודהיסטים״. ותוך שהפכה את סבל החטופים לעניין אוניברסלי אמרה לדיפלומטים של האו״ם: ״תראו אל התמונות שלהם, תקראו את השמות שלהם, ואז תחליפו את השמות שלהם עם השם של הבת, הבן, האבא, האמא, האח, האחות, בני הזוג או הסבים והסבתות שלכם״.

כך הפכה רייצ׳ל לפנים הבינלאומיות של קורבנות השבת השחורה, מעמד שרק התעצם אחרי שלמרות שעשתה את כל הדברים הנכונים, הָרֶשַׁע שהיא יצאה להילחם בו ניצח. למרות הסוף המר הזה, הטרגדיה הפכה את רייצ׳ל גולדברג-פולין למשהו גדול בהרבה מהשליחות שהיא נטלה על עצמה, כי המאבק שלה הפך להשראה אמריקאית, למשל יהודי, ולקרן אור ישראלית.

את ההמון האמריקאי רייצ׳ל חישמלה בשיקגו כאשר היא הקימה על רגליהם את 20,000 צירי המפלגה הדמוקרטית תוך שהם שואגים Bring them home! אחרי ששמעו אותה אומרת שבנה ״נגנב מחייו״, שהיא וג׳ון ״חיים על פלנטה אחרת״, ושכל מי שיש לו ילדים או הורים ״יכול לדמיין את הייסורים והאומללות איתם ג׳ון ואני וקרובי כל החטופים מתמודדים״.

למראה רייצ׳ל הפורצת בבכי, הקהל בשיקגו, ועוד מיליוני אמריקנים מחוף לחוף, הבינו לְמה היא נפלה קורבן: למתקפת הברבריות על הציוויליזציה, להתנפלות העריצות על החופש, ולהסתערות הרע על הטוב. רייצ׳ל שכנעה אותם טוב יותר ממאה קטגורים שהמלחמה הזו איננה בין עמים יריבים או אמונות מתחרות, אלא בין קין הקנאי להבל התמים.

זה מה שהדמעות של רייצ'ל הראו למיליונים ברחבי העולם. יהודים, עם זאת, ראו באותן הדמעות משהו נוסף. יהודים ראו בדמעות של רייצ׳ל את מה שירמיהו הנביא ראה כשהוא הביט מהרי יהודה צפונה, להרי שומרון השוממים: את רחל מבכה על בניה.

התנ״ך עמוס באנשים בוכים – עשיו כשהוא מאבד את הבכורה, יוסף כשהוא מתוודע לאחיו, שלושת רעיו של איוב כשהם רואים אותו מרוסק, והרשימה הזו חלקית בלבד – אבל אף בכי במורשת היהודית לא היה ממושך, מהדהד ומכמיר לב כמו בכיה של רחל.

כך, כשהוא מביט מתוך דמדומי ממלכת יהודה אל חורבות ממלכת ישראל, בא באזניו של ירמיהו אותו ״בכי תמרורים״ מפורסם של רחל, הדמעות שאיתן כל אדם יכול להזדהות, דמעות של אם הקוברת את פרי ביטנה.

השורות שירמיהו כתב על רחל לפני כ-2,600 שנה הפכו למשל על הטרגדיה היהודית, מילים ספורות שקיפלו בתוכן את תחושת האבדן, העקירה והייאוש של עם שאיבד את ארצו והתנפץ לרסיסים. כל כך מהדהד היה הבכי ש״נשמע ברמה״ עד שנדמה היה שהוא מתגלגל מעל הרי בנימין ואפרים, וכל כך קשה היה אבלה של רחל ״על בניה כי איננו״ עד שהיא ״מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם״.

כל יהודי ויהודיה, גם מי שלא מכירים את השורות האלו, מכירים את קול בכיה של רחל. אנחנו שומעים אותו ממרחקים, גם אם הוא נלחש, וזה מה ששמענו כששמענו את רייצ׳ל גולדברג-פולין זועקת בשערי עזה, מעומק ליבה, את שמו של בנה יחידה, כל כך קרוב אליו וכל כך רחוק ממנו, מבלי לדעת שזהו יומו האחרון.

זה מה ששמעו יהודים, אבל ישראלים שמעו עוד משהו. מעבר לזעקה הם שמעו, ומעבר ליגון הם ראו, צליל של נחמה, רמץ של תקווה ורגע של שעת רצון.

רחל בכתה על מות השבט שהיא הולידה, אחרי שראתה את מלכות ישראל קורסת ואת תושביה נטבחים בבתיהם, מגורשים מארצם ונעלמים מעבר לאופק. זה מה שראתה רוחה של האשה שבעצמה נפטרה עידן ועידנים מוקדם יותר. אלא שמותה של רחל עצמה היה לא פחות שובר לב ממות בניה, מוות באמצע החיים, באמצע לידה, בשעת טרם-זריחה שבין חייה הקודמים, בניכר, לבין מה שהיו אמורים להיות חייה החדשים, בארצו של האיש שאהבה.

זה לא מה שקרה לרייצ׳ל גולדברג-פולין.

מי שנולדה, גדלה והתחנכה בארצות הברית, עקרה לכאן גם היא באמצע החיים, אבל בניגוד לרחל התנ״כית היא שרדה את המסע לארץ המובטחת ושגשגה בה עם משפחתה.

נכון, גם במלאת שלושים להירצחו של הירש עדיין מוקדם לומר לה, או לעצמנו, ״מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה״. אבל לא מוקדם לומר לה ״יש שכר לפעולתך״. כן, הקריאה שלך לבנך בשעותיו האחרונות – ״תשרוד!״ – לא מנעה את הירצחו, אבל כמו שאר המאבק שהזעקה הזו חתמה היא עוררה בכולנו השראה.

את, רייצ׳ל, הראית לנו שעוד יש בינינו אנשים גדולים, אנשים שכמו ירמיהו, שדמיין את יהודה וישראל מתפייסים, יכולים לחבר בין מי שאחרים מתאמצים להפריד. את עוררת השראה באלפים שהלכו אחר ארונו של הירש, ובמיליונים שהצטרפו לשירה הספונטנית שעלתה מההמון מבלי שראה שרביט מנצח או שמע קריאת חזן; שירה חרישית מעומק הנפש, שירה של שורות עבריות בנות אלמוות, שירת ״אני מאמין״ בתלפיות, ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בקטמון, ו״אבינו מלכנו״ בהר המנוחות, שירה שנסעה בין שכונות ירושלים וריחפה על הרי יהודה כמו הד בכיה של רחל בין מדרונות הרי שומרון.