תמכו בנו
עת לתשוקה: רוצים שיהיה פה טוב? תתחילו להיאבק
אם לא נצא למאבק שיש בו תשוקה לשנות ואמונה בצדקת הדרך, הכוחות השליליים יביסו אותנו. ההיסטוריה מלאה בהוכחות שקבוצות מסורות ומחויבות לאורך זמן מנצחות, גם אם לא היו בצד הצדק

סחור-סחור, בזרם המתרחב
אין הבז שומע עוד את אדונו
דברים מתפרקים, לא יכול המרכז להחזיק;
אנרכיה סתמית משוסה בעולם
הגאות מעומעמת-הדם משוסה, ובכל מקום
מוטבעים במצולות טקסי התום
הטובים נעדרי כל אמונה, והגרועים שבגרועים
מלאים להט נלהב.
(ויליאם בטלר ייטס, 'התתגלות השניה'.
על פי תרגומו של אריה ל' מוצקין)

כמילות שירו של ויליאם בטלר ייטס, בימים לא פשוטים אלו העוברים על אזרחי ישראל, התחושה היא ש"דברים מתפרקים והמרכז אינו יכול להחזיק", וכי "אנרכיה סתמית משוסה בעולם". החדשות המתפרצות תדיר מותירות את הרושם שהחברה הישראלית חווה תהליכים משמעותיים שלא נראו כאן בעבר, הן מבחינת השסע החברתי המעמיק והן מבחינת חוסר יכולתה של הממשלה למשול, להסדיר וליישם את הכללים שהיא בעצמה קובעת.

בתקופה זו של סגר וסער, רבים מאיתנו מביטים במציאות הקיימת ובמגמות הדמוגרפיות ותוהים האם בעוד 20 או 30 שנה ניתן יהיה לחיות בישראל חיים סבירים. יש שאומרים שנדמה לטורקיה ויש פסימיים יותר, הטוענים שמצבנו יידמה לשכנה לבנון הנקרעת לגזרים בין חילון לדת, בין קידמה לנחשלות, ובין קבוצות אתניות שונות אשר מכוננות פוליטיקה מושחתת ומבוססת-שבטיות.

התחושות הללו מתבטאות בידיעות הולכות וגוברות על צעירים המדברים על עזיבת הארץ, או בשפה פחות דרמטית – רילוקיישן זמני. גם המספר הגבוה של הישראלים הפועלים להשגת אזרחות נוספת מהווה אינדיקציה למחשבות של רבים על עזיבה אפשרית במוקדם או במאוחר. כל אלו משקפים רצון לעזוב מציאות אשר הופכת למעיקה, עד כדי קושי ממשי להישאר.

לא מעט מאבקים אזרחיים נחלו הצלחה לא צפויה, לעיתים כנגד כל הסיכויים, בשל הדבקות במטרה למרות הקשיים והאתגרים, ועל רקע אמונתם העמוקה של הנאבקים

למען האמת, ההיסטוריה מלמדת אותנו כי אומות קרסו גם בשל תנאים בעייתיים פחות מהמצב הישראלי, על אתגריו המשמעותיים. אם נהיה כנים עם עצמנו, הרי שהמחשבה על הידרדרות אפשרית עד כדי קיצה של המדינה הזו כבית טוב לעם היהודי אינה מופרכת לחלוטין. אכן, זוהי מחשבה קשה מאוד ואפילו בלתי נתפסת. קשה היא לא פחות המחשבה על כל ההרוגים והשרופים, הפצועים והלומי הקרב, וכל הדם הרב, היזע והדמעות שנשפכו עבור הקמתה וביסוסה של מדינה מתוקנת שחלילה, אולי אולי – ואני כותב זאת בכאב גובר – עושה את דרכה האיטית אל סופה, וכל זאת בדמי ימיה.

הקוראים שנותרו עד כאן כנראה כשירים לעמוד בפני חומרים פחות קלים לעיכול, ולכן יוכלו – כך אני מאמין – לצלוח בקלות את המשך המאמר.

זמן מאבק

עתה מתעוררת מאליה השאלה מה בכל זאת ניתן לעשות כדי שכל זה לא יהיה לשווא וכדי שלא נמצא עצמנו בעתיד חושבים על עזיבת ארץ אבות, גם במחיר היותנו זרים באדמה נוכרייה? על כך תשובתי הפשוטה היא: הגיע הזמן לתשוקה!

הניחו לפאסון, הניחו לציניות, הניחו לפחדים והסתכלו על המציאות בעיניים בלי לטמון את הראש בחול. שבו עם עצמכם והחליטו אילו ערכים באמת, אבל באמת, חשובים עבורכם עד כדי נכונות לפעול למענם בעקביות, וכשאין ברירה אחרת – גם להיאבק למענם ללא פשרה. לא כפלירטוט בלתי מחייב, בדמות לייק אקראי או אפילו שייר, אלא מאבק ממשי שיש בו תשוקה אמיתית לשנות, מאבק שאינו מרוחק וקריר אלא מעורב ומתמסר.

אם לא נעשה כן, הכוחות השליליים שקיימים כאן, שאינם סובלים מחוסר תשוקה ודלות אמונה בצדקת דרכם, פשוט יביסו אתכם-אותנו. כמעט למותר לציין, ובכל זאת אציין, שהקריאה לתשוקה ולמאבק ממשי, בשום אופן אינה רומזת לכל מאבק שיש בו צילה של אלימות, לרבות מילולית, וקל וחומר לא כזה הכרוך בעבירה על החוק.

אל לא לאדם להתבייש לומר שיש ערכים שהוא בהחלט משוכנע לגבם וכי הוא משתוקק באמת לראות עולם טוב יותר, ושמתוך כך הוא מוכן ומחויב להיאבק

אין ספור הוכחות היסטוריות מלמדות שהמשוואה פשוטה עד כאב: הקבוצות בעלות התשוקה והאמונה בצדקת דרכן הן גם הקבוצות המחויבות והמסורות, והן גם אלו שלבסוף מנצחות את נעדרי התשוקה והאמונה בצדקת הדרך, אפילו אם האחרונים מוכשרים ומשכילים מהן בהרבה. כפי שכותב הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, תרבויות מתקדמות ביותר, כמו יוון העתיקה ואיטליה של הרנסנס, קרסו בגלל היעדר שכנוע פנימי עמוק ומחויבות לערכיהן וסופן שהובסו בידי קבוצות שהיו נחותות מהן בכישורים וביכולות, שכן הייתה להן אמונה בצדקת דרכן. השכנוע הפנימי הזה הוא שהעניק להן את המסירות והאנרגיות הגדולות הנדרשות לפעולה.

דומה שלתובנה זו ניתן למצוא אישוש סביבנו בלא מעט מאבקים אזרחיים שנחלו הצלחה לא צפויה, לעיתים כנגד כל הסיכויים, בשל המחויבות לדבוק במטרה למרות הקשיים והאתגרים ועל רקע אמונתם העמוקה של הנאבקים כי הם פועלים למען מטרה חשובה ומוסרית. "אם אין מאבק – אין קִדמה", כך אמר בשעתו פרדריק דאגלס, אדם שנולד כעבד אפרו-אמריקאי ולימים שוחרר והיה למדינאי וללוחם זכויות אדם. כך גם טוען שר ההיסטוריה.

האתגר הפוסט-מודרני

בעשרות השנים האחרונות הפיצה ההגות הפוסט-מודרנית תפיסות כמו "אין ערכים עדיפים", "אין אמת אחת", "הכל נרטיבים", "הכול הולך" וכדומה. התוצאה, המתבקשת מאליה, היא צמצום הבהירות והמשמעות בעולמו הפנימי של היחיד, לעיתים עד כדי סירוס והפיכת רבים לאימפוטנטיים מבחינה מוסרית. בעולם שבו יותר מדי אנשים ונשים ללא שכנוע פנימי-מוסרי ותשוקה אמיתית לראות עולם טוב יותר, אין מחויבות רצינית לעשייה פוליטית ולמאבקים בלתי מתפשרים. מה הפלא שבחיינו שולטים לא מעט פוליטיקאים עלובי חיים, כמה מהם אף פרזיטים של ממש, הניזונים מפוליטיקת הזהויות בלבד ולא מפוליטיקה עניינית ומשרתת.

בכנות, אינני יודע האם ניתן לדחות בוודאות גמורה את התחזיות האפוקליפטיות בנוגע לעתידה של המדינה. אבל אם ישנה תקווה, היא תלויה בראש ובראשונה בתשוקה. התשוקה אינה יכולה לנבוע מהססנות וקרירות, תוצריה של תפיסת "הכול הולך", אלא ממחשבה מוסרית עשירה ומלב היודע לזהות בבירור מהו טוב ומהו רע, ועל מה ראוי להיאבק ללא פשרות וכמובן בהוגנות ובאנושיות.

התשוקה לשינוי גם אינה יכולה להיווצר מפחדנות ואשלייתיות אלא מהיכולת להסתכל למציאות בעיניים ולעמת אותה עם סולם ערכים ברור המגובה בשכנוע פנימי אמיתי. כן, אל לא לאדם להתבייש לומר שיש ערכים שהוא בהחלט משוכנע לגבם וכי הוא משתוקק באמת לראות עולם טוב יותר, ושמתוך כך הוא מוכן ומחויב להיאבק עבור השינוי. לעומת זאת, מצב של חוסר תשוקה לשנות תואם במדויק את דברי ייטס: "הטובים נעדרי כל אמונה, והגרועים שבגרועים מלאים להט נלהב".

חברים וחברות, בואו נשנה בטרם יהיה מאוחר מדי. הנר הישראלי עדיין דולק, וכל זמן שהנר דולק – עוד אפשר לתקן. כך אמר רבי ישראל סלנטר, רב שבמו אישיותו המופלאה היווה דוגמה לתשוקה מוסרית (ואגב, גם לחרדיוּת אחרת…)

השארת תגובה