בשיח הציבורי בישראל מוטלת בספק יהדותם של העולים מבריה"מ כבר שנים רבות. יהדותם נתפסת כפגומה, ריקה מתוכן ולא אותנטית. בנוסף, נתפסים יהודי ברית המועצות כציבור "נעדר מסורת". התייחסות זו נשענת לרוב על דימויים בדבר מחיקת הקיום הקולקטיבי היהודי על ידי המשטר הסובייטי, ובדבר הזדהותם הפעילה של יהודים רבים עם מגמות החילון והאסימילציה שקידם משטר זה (ולדמן, טרם פורסם). בארצות מוצאם נתפסו היהודים כזרים ושונים, חשודים בנאמנות כפולה ונחקרו על יהדותם. הם ממשיכים להיות זרים גם בישראל ונחקרים לאחר עלייתם במסגרת בירורי היהדות המשפילים ובדיקות דנ"א להוכחת היהדות. דור ההורים והסבים של העולים שותק. אנחנו, ילדיהם, השייכים לדור 1.5, חייבים לשאול אותם, להשמיע את קולם ולספר את סיפורם היהודי.
אני מביאה כאן עדויות וזיכרונות של בני משפחתי, חברים ומכרים שחיו בחלקים השונים של בריה"מ לשעבר ועלו לישראל בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. מיכאל סיפר על אפיית מצות בהומל בשנות ה-70, שמואל תיאר את עריכת החופה שלו בלבוב בשנת 1982, ראיסה סיפרה על קיום ברית מילה במשפחתה במוסקבה בשנות ה-60 וה-70, ואבי שתק על שתיקתו של אביו לאחר השואה. הם היו יהודים סובייטים, אנשים רגילים מן השורה, לא אסירי ציון או מסורבי עלייה. הם סיפרו על קיום מניינים בדירות פרטיות, ביקורים בבתי הכנסת ושחיטה כשרה של העופות. חלק מעדויותיהם הם זיכרונות טרגיים שבמהלך העלאתם אנשים הזילו דמעה וחלק הם סיפורים הומוריסטיים ומשעשעים שהעלו חיוך על השפתיים. אך החוויות של פחד ושתיקה חזרו על עצמן בכל הזיכרונות, פחד מהשלטונות, מהרדיפות, ממאסר ומאנטישמיות. כל העדויות הן חלק מהפסיפס העשיר, המורכב, הרב גוני ומלא הסתירות של יהדות בריה"מ. יהדות בריה"מ שהיא בגדר חידה. יהדות בריה"מ הייתה התרבות היהודית-הסובייטית שזהותה "דקה";[1] יהדות הדממה;[2] יהדות גבורה ואומץ בלתי נלאים של מסורבי העלייה ואסירי ציון; המיעוט האתני המשכיל ביותר שדגל בהצטיינות בלימודים, אינטלקטואליות, ועבודה קשה;[3] ודת אתנית שההיבט האתני-לאומי וההיבט הדתי משולבים בה יחד.[4] מעל לכל זאת היא הייתה יהדות נסתרת, חבויה, מושתקת ונרדפת. זו יהדות שקיומה היה פרגמנטרי ומקוטע של מנהגי הדת.
מאמר זה מוקדש לניסיון אישי וסוציולוגי ראשוני לתאר את קיום הפרקטיקות היהודיות הנסתרות והפעילות היהודית המסורתית בקרב יהודי ברית המועצות בשכבות רחבות ולא דתיות באוכלוסייה. טענת המאמר היא שלמרות משטר אנטי דתי מובהק, המשיכה להתקיים בקרב יהודי ברית המועצות במשך שנים רבות מסורת יהודית.
אני נמנית עם בני הדור 1.5 של העולים מבריה"מ לשעבר, קבוצה חברתית שעלתה לישראל בראשית שנות ה-90, בגיל הילדות או ההתבגרות, גדלה בארץ והפכה לישראלית. ברצוני לספר את הסיפור של דור ההורים המבוגר שלנו (כיום בני 70) שהוא הדור הראשון לעלייה מברית המועצות, שנולד בעשור הראשון שלאחר מלחמת עולם השנייה. הוריהם (הסבים של דור 1.5) והורי הוריהם שרבים מהם כבר אינם בין החיים, חוו את הטרור הסטליניסטי, שרדו את המלחמה ואיבדו את יקיריהם בשואה, כשהשלטונות עשו כל שביכולתן כדי להסתיר ולהכחיש השואה שהתרחשה בשטחה של המדינה. פעמים רבות הם השתייכו ליהודי העיירות היהודיות מאוקראינה, מבאלרוס, ומפולין, בעלי מלאכה ואנשי מסחר, ששמרו על אי אלו סממנים יהודיים. בחלקים האחרים של בריה"מ, כגון בדרום מזרח אסיה של המדינה או האזור הבלטי בחלקה המערבי, התקיימו חוויות אחרות של יהדות. אינני מתיימרת להקיף את כל האזורים הגאוגרפים השונים של יהדות בריה"מ לשעבר במאמר קצר אחד אלא להתייחס יותר ליהודי החלק האירופאי של המדינה.
קיומן של הדת היהודית והפעילות היהודית המסורתית בשטחה של בריה"מ כבר תוארו בספרי היסטוריה של החוקרים הגדולים. [5]ברם, מחקרים אלה לא הצליחו לחדור לתודעה הציבורית של העולים עצמם וגם לא לזו של החברה הישראלית. היום בישראל מקובל לחשוב שיהודי בריה"מ לא שמרו על יהדותם. העדויות שאביא להלן מציירות תמונה אחרת. כל האנשים שראיינתי סיפרו לי בשפה הרוסית את סיפור חייהם בבריה"מ, ותמצית דבריהם מובאת כאן בשפה העברית בתרגומי.[6] כל השמות שמוזכרים כאן הם אמיתיים וקיבלתי רשות לפרסמם.
מיכאל סלובודוב, נולד ב-1956 בהומל, בלארוס. עלה לישראל ב-1991 , היום גר בשלומי.
אני נולדתי בהומל. הורי גם נולדו בהומל. קרובי משפחה רבים של הורי נרצחו במלחמת העולם השנייה בשואה. אימא עבדה בתור טלפנית ואבא היה ספר. בשנות ה-70 בבאלרוס ובברית המועצות היו רדיפות של יהודים אחרי מלחמת ששת הימים. השלטונות ניסו לעקור כל זכר לשורשים היהודיים שעוד נשארו. ההורים שלי דיברו בבית ביידיש כשרצו שאני לא אבין. הם לא לימדו אותי יידיש כי פחדו. המשפחה שלנו השתנתה אחרי המלחמה. אנשים שאלו איפה היה האל בשואה? אבל הדודה, אחות של אימא שמרה על החגים היהודיים. סבתא של אשתי הייתה דתייה אדוקה. אני למדתי ביחד עם אשתי מילה באותה כיתה בבית הספר מגיל קטן ולכן הכרתי את הסבתא שלה מגיל צעיר. היא לא אכלה בשר לא כשר, אכלה רק דגים. היו שתי נשים יהודיות ששמרו על המסורת במשפחה שלי – דודה רוניה וסבתא פניה.
סבתא פניה (פייגה) חיה בין השנים 1903-1986. היא נולדה בוורשה וברחה משם עם בעלה וילדיה להומל בשנת 1936. נולדו להם 8 ילדים וחלקם מתו בגיל צעיר. הוריה וכל קרובי משפחתה שנשארו בוורשה ונרצחו בשואה. היא הפכה ללב המשפחה המורחבת והמלוכדת שלנו בהומל. היו מתאספים אצלה בבית 25 אנשים בכל החגים היהודיים. לא תמיד ידענו את התאריך המדויק של כל החגים אבל ידענו באיזה חודש מתקיים כל חג והתאספנו לפי הנסיבות והיכולת שלנו כדי לחוגג ביחד. היא הייתה אישה פשוטה, עדינה וחכמה. אם האוכל שהיה על השולחן לא נראה לה היא פשוט לא הייתה מתיישבת לאכול או הייתה קמה מן השולחן…
אספר לך סיפור על מצה שמורה. כשלמדתי בבית הספר, אצל סבא וסבתא של חבר שלי מהכיתה היה בית תפילה בבית. הם גרו ממש מול בית הספר בהומל. זה היה מניין במחבוא, כי זה היה אסור. אנשים באו אליהם לבית להתפלל בסתר, ושם הם גם אפו מצות לפסח. אז לקחו אותנו הילדים בני 13-14 ושמו אותנו מסביב לבית למשמר ואם אדם זר או שוטרים היו מתקרבים לבית היינו צריכים לרוץ כדי להודיע ולהזהיר. זאת הייתה מצה שמורה. אני שמרתי על המצה. השלטונות סגרו את בית התפילה הזה בטענה שהבית נועד להריסה. הבית באמת נחרב… אנחנו חיינו בפחד. ההורים שלי זכרו את הרדיפות של שנות ה-30 בתקופת הטרור הסטליניסטי, והם זכרו את עלילת הרופאים. ההורים שלי פחדו מאוד. אותנו הילדים לימדו כל הזמן לשתוק ולסתום את הפה. אנחנו ספגנו את הפחד של דור ההורים. כל מריבה בהומל הסתיימה תמיד בקריאות "זי'ד" (יהודון) או "פרצוף יהודי". זה היה חלק מחי היום יום. הייתה גם מחמאה – "אתה אדם טוב למרות שאתה ז'יד"…
מיכאל סיפר על אפיית מצות בסתר בדירה פרטית בהומל. חג פסח היה החג הכי בולט מכל החגים היהודיים בקרב יהודי ברית המועצות. אכילת מצות בפסח הפכה לסמל מרכזי של החג כולו ויותר מכך של המסורת היהודית באופן רחב. מיעוט קטן של יהודי המדינה הצליח לאפות מצות בבית, חלקו הגדול רכשו מצות שנאפו בבית הכנסת או קיבלו מצות שנשלחו מערים אחרות או אף מחו"ל. כל המרואיינים ללא יוצא מן הכלל סיפרו על אכילת מצות בפסח שהייתה נהוגה בבית הוריהם וסביהם.
בהמשך הראיון סיפר מיכאל על משמעות השמות שניתנו במשפחתו:
שמי מיכאל ואני קרוי לזכרו של סבא מאיר מצד אימי. אשתי מילה קרויה לזכר סבא מוטל מצד אביה. הבת שלנו אנה קרויה לזכר סבתא שלי חנה. הבת השנייה מרינה קרויה לזכר אבי מריק. גם כל הנכדים שלנו שנולדו בארץ קרויים על שם בני משפחה. למשל הנכדה ג'ניה קרויה על שם אבא של אשתי זליק (ג'ניה). מתן קרוי על שם אבי מריק. לסבתא של אשתי הייתה אחות אלקה. היא הייתה אישה מבוגרת שעזרה לגדל את אשתי כשהייתה קטנה אז הנכדה אליה קרויה על שם סבתא אלקה. ככה זה מקובל אצלינו. גם הבנות שלנו בארץ אפשרו לנו לבחור שמות לזכר קרובי משפחה.
בקרב יהודי ברית המועצות האשכנזים התקיימה מסורת משפחתית יהודית של מתן שמות לילדים לזכר קרובים שנפטרו, לרוב הנכדים היו קרויים על שם סביהם. לעתים הוחלפו שמות יהודיים בשמות רוסיים שהתחילו באות זהה או שנשמעו דומה לשם היהודי המקורי. באופן זה נשמרה שרשרת הדורות בסתר. מסורת זו נמשכת גם בארץ כשבוחרים שמות ישראלים לדור השני של ילדי העולים לזכר שמות יהודיים ורוסיים של ההורים והסבים שחיו בבריה"מ.
ראיסה פרשיצקי, נולדה ב-1949 באסיפוביצ'י בבלארוס, בילדותה בשנת 1954 עברה להתגורר למוסקבה יחד עם הוריה. עלתה לישראל בשנת 2012, חיה היום במגדל העמק.
ההורים שלי הגיעו למוסקבה מבאלרוס בשנת 1954. אבא שלי בוריס (ברל) במקור היה מהעיר אוזדה. הוא חי בין השנים 1915-1992. הוא היה יהודי דתי. היה לו מקום שמור באולם הקטן בבית כנסת הגדול במוסקבה ברחוב ארחיפובה. בפסח היו לנו כלים נפרדים בבית. שמרנו אותם בארון במרפסת. לקראת החגים היהודיים אבא שלי היה קונה מבעוד מועד עופות חיות בחווה מחוץ לעיר ולוקח אותן לשוחט בבית הכנסת. זה היה רק בפסח ובראש השנה. אי אפשר היה לשמור על כשרות כל הזמן. רק לקראת החגים היהודיים היה לנו בשר עופות כשר. אז לפני החגים קרקרו אצלינו תרנגולות במרפסת ושחו קרפיונים באמבטיה. התרנגולות הפכו למרק עוף עסיסי והקרפיונים הפכו לגפילטע-פיש אדום ברטוב סלק. אני מכינה את המאכלים האלה עד היום ולימדתי את כלתי לבשל אותם בארץ. אנחנו תמיד מכינות ביחד גפילטע-פיש לילה לפני ליל הסדר ולפני ראש השנה, בדיוק כמו שאני ואימא שלי היינו מכינות במוסקבה. יש לנו מתכון משפחתי שעבר מדור לדור. בפסח אכלנו רק מצות ולא היה לחם בבית. אבא קנה מצות בבית הכנסת. היינו טוחנים מצות לקמח במטחנת בשר ידנית. מקמח דק אימא אפתה עוגות לפסח ומקמח גס יותר הכינה קניידלך למרק עוף. לאבא היו מונחים בארון סידור תפילה וטלית בנרתיק מיוחד עם מגן דוד ברקמה של אימא. ההורים תמיד צמו ביום כיפור. אבא כל הזמן היה נוסע לבית הכנסת וגם היה לוקח אותי איתו… איך האבא לא פחד? הוא לא היה איש מפלגה הקומוניסטית, לא איש צבא וגם לא רופא. הוא היה יהודי פשוט שעבד במחזור נייר. מה כבר יכלו לעשות לו? היו מפטרים אותו מעבודתו? אז הוא היה מוצא עבודה קשה אחרת באזור שונה של מוסקבה. האמת היא שכולם פחדו באותה התקופה. היו יכולים לאסור על כל דבר. היהודים תמיד חששו… במשפחה שלנו כל הזכרים נימולו. אחי יעקוב שנולד בשנת 1959 במוסקבה ובני נאום שנולד בשנת 1973 במוסקבה נימולו ביום השמיני לפי כללי ההלכה היהודית. תמיד ידעתי שיהודים עושים ברית מילה. המוהל היה גם השוחט של הבית הכנסת הגדול במוסקבה. קראנו לבן נאום (נחום) על שם הסבים משני הצדדים. את הברית לנאום עשינו בדירה שלנו בסתר. הגיע מוהל והיה מניין. היו לנו חברים יהודים שהיו פרטיזנים בזמן מלחמת עולם השנייה והם עזרו ליהודים לברוח מהנאצים. הם התחתנו אחרי המלחמה, וכשנולד להם בן, הגבר אמר – אנחנו אף פעם לא נעשה ברית מילה לבנים כדי שזה לעולם לא יקרה שוב. כי הם עברו את הזוועות של המלחמה. אבל אצלינו שמרו על ברית מילה… לנכד שלי שנולד בארץ קוראים דב על שם אבי ברל.
בתיאורה של ראיסה מצטיירת המסורת המשפחתית של המטבח היהודי, כגון מתכונים משפחתיים של הכנת גפילטע-פיש, עוגה לפסח, קנידלך, ושחיטת עופות שהייתה קשורה באופן הדוק בקיום זה או אחר של החגים היהודיים. בגלל שהיה זה בלתי אפשרי להשיג בשר כשר באופן שוטף, אנשים קנו עופות חיים בשוק מבעד מועד, גידלו בדירות פרטיות אפרוחים ותרנגולות לקראת החגים היהודיים ולקחו אותם לשוחט ממש לפני החג. לעתים קרובות הסעודה החגיגית עם המאכלים היהודיים הפכה לשריד האחרון שנשאר מהתוכן הדתי המקורי של החגים.
שמירה משפחתית על הפרקטיקות היהודיות המרכזיות כגון ברית מילה, חגים וחופה, התקיימה כשבני הדור המבוגר יוצאי השטעטל היו הגורם המרכזי שהשפיע על קיומם, כגון סעודות משפחתיות לכבוד החגים היהודיים אצל סבתא בסיפורו של מיכאל, רצונו של אבי המשפחה לעשות ברית מילה לבנו ולנכדו בסיפורה של ראיסה או התעקשותה של סבתא לערוך חופה לנכדתה, כפי שנראה בסיפור הבא של סניה.
סניה (שמואל) לבנברג, נולד ב- 1958 בלבוב, אוקראינה. עלה לישראל ב- 1991, היום גר באור עקיבא.
עשינו חופה בלבוב בשנת 1982. אני ואשתי היינו אז בני 24. זה היה דבר אסור. אם היו תופסים אותנו היו יכולים לשלוח אותנו לכלא. עשינו חופה בסתר. כשהתחלנו לדבר על חתונה אז סבתא של אשתי, ליובה (ליבה) אמרה לי – אתה רוצה לעשות חופה? אמרתי לה מה זה חופה? והיא אמרה לי שזה חתונה יהודית. עניתי לה, בטח שאני רוצה חתונה יהודית. אני יהודי! סבתא ליובה הייתה במקור מכפר יורובו שליד העיירה היהודית הקטנה אלבסק. היא חיה בין השנים 1910-2000 ונפטרה בארץ. היא הייתה אישה פשוטה, עקרת בית. היא לא ידעה קרוא וכתוב ברוסית. היא דיברה בידייש ובאוקראינית. שמרה על כל החגים היהודיים כמה שיכלה, הייתה מדליקה נרות שבת. בעלה יצקו היה דתי והיה מתפלל כל יום. הוא היה שם תפילין מתחת לקסקט והיה הולך ל"אסיפת המפלגה" כלשונו (לתפילה במניין פרטי). סבתא ליובה התעקשה שנעשה חופה. אז עשינו חופה בשקט ובסתר בדירה של ההורים שלי. הזמנו רק כמה קרובי משפחה וחברים קרובים. היה מניין. אסור היה לספר לאף אחד. דוד ודודה שלי היו רופאים ופרופסורים מפורסמים בעיר. אסור היה לספר להם כדי לא לסכן אותם והם לא נכחו בחופה. אני עבדתי במסחר, עשיתי עסקים והיה לי כסף. יכולתי לתת שוחד למשטרה במידת הצורך אז לא פחדתי בכלל. אנחנו כמו יהודים אמיתיים שמנו נקניק חזיר על השולחן. הביאו לנו רבי קשיש מצ'רנוביץ. הרבי התחיל לצעוק ודרש להביא שימורי דגים במקום. אז הבאנו דגים… הרבי היה מאוד זקן ודיבר בידייש. גרנו בקומה שלישית בלי מעלית ואני חששתי שלא נצליח להעלות אותו לדירה. הייתה חופה אמיתית שהחזיקו קרובי משפחה וכתובה שהרבי כתב בארמית על דף.
בחופה קשרו מטפחת על העיניים של אשתי. זה מנהג חב"די. זו אותה המטפחת שהייתה בחתונתה של הסבתא ליובה. היא שמרה את המטפחת ומסרה לאשתי. כמה הצטערנו שהמטפחת הלכה לאיבוד בישראל, מאוד רצינו שהבת שלנו תתכסה בה בחופתה. סבתא של אשתי וחברה שלה החזיקו נרות בזמן החופה ומטפחת ראש של החברה של סבתא ליובה התחילה להישרף. אני צעקתי געוואלט, ורצתי לכבות את האש. והרבי צעק: לאן אתה הולך? הוא חשב שאני בורח מהחופה! סבתא ליובה הכינה לאורחים שטרודל עם ריבת שזיפים לכבוד החתונה. הוצאנו שוב את נקניק החזיר אחרי שהרבי עזב. אבל אל תכתבי על הנקניק! (אני כותבת ומוחקת, וכותבת שוב. מי לא יודע שיהודים אכלו נקניק חזיר – המעדן הסובייטי הלאומי?).
אבא שלי היה מוכר בחנות ואימא עבדה במעבדה. אימא שלי למדה רפואה אבל גירשו אותה מהלימודים. סבי שמואל מצד של האימא הוצא להורג בתקופת הטרור של סטלין בהאשמה שהוא טרוצקיסט. ואז התחילה מלחמת העולם השנייה ואימא שלי התגייסה לצבא והייתה אחות בחזית. היא הגיעה עד לברלין וחתמה על הקיר של הרייכסטאג. אבא שלי גם ווטרן מלחמת עולם השנייה ונפצע. כל המשפחה של אבא נרצחה על ידי הנאצים בשואה. יש לי שני אויבים מושבעים – סטאלין והיטלר.
אני ינקתי עם חלב אם רעיונות אנטי-סובייטיים, כי הוציאו את הסבא שלי שמואל להורג. אני קרוי על שמו. רק לפני כמה שנים מצאתי מסמכים ארכיונים עם תאריך הוצאתו להורג במחנה מאסר במגדן בשנת 1938. משפחתי לא ידעה שנים רבות מה עלה בגורלו. אני עוסק רבות בגניאולוגיה המשפחתית. אני גאה שהבאתי את הילדים שלי משם לישראל.
אבא שלי היה לוקח עופות ושוחט אותן בעצמו במרפסת. כשעלינו לארץ אבא ידע לקרוא בעברית את כל השלטים בחוץ. הוא לא היה אדם מאמין. אני חושב שהוא האשים את האל בגלל מה שקרה לבני משפחתו בשואה. למרות שאסור לחשוב כך.
החוויה היהודית-סובייטית הייתה מלאת סתירות ורב גונית במהותה: כשהגישו נקניק חזיר בחופה שערכו בסתר, כשפחד וסלידה מהשלטונות התקיימו במקביל להצלחה כלכלית בעסקים והשתלבות מלאה בחיים הסובייטים, וכשגאווה יהודית מוצהרת השתלבה עם החשש מהרדיפות ומאנטישמיות. אך ברוב הסיפורים החוויה של הסתרה הפכה לסממן היכר של החוויה היהודית של יהודי בריה"מ במשך שנים רבות של השלטון הסובייטי. על כן קיום המנהגים הדתיים נעשה לרוב בסתר. אנשים רבים סיפרו שנהגו לסגור תריסים או ווילונות בחלון ולנעול את דלת הכניסה כשהתכנסו יחד לחגוג חגים יהודיים בבית. בנוסף, היהודים הפשוטים והמשכילים פחות, אלו מעיירות יהודיות שעסקו במלאכה ובמסחר, כנראה פחות פחדו מתוך תחושה ש"אין להם מה להפסיד". זאת לעומת היהודים המשכילים יותר ובעלי התפקידים הרשמיים – רופאים, מדענים ואנשי המפלגה הקומוניסטית – שחששו יותר לאבד את עבודתם ואת תפקידם הבכיר. סיפורים על סבתא ליובה, סבתא פניה ובוריס ממחישים את התופעה.
העדות האחרונה היא של אבי. אני מבקשת שיספר לי משהו מזיכרונותיו. תשובתו הראשונה הייתה קצרה מאוד.
לאוניד (לייב) בוטיר, נולד ב-1947 בדונצק באוקראינה, בילדותו עבר להתגורר לרוסטוב על דון עם הוריו בשנת 1953. עלה לישראל בשנת 1991 וחי היום בנחליאל.
אבי מישה היה חייט ואימי רוזה (רייזל) רואת חשבון שרוב חייה לא עבדה והייתה עקרת בית. היה לנו בית קרקע עם גינה ברוסטוב. ההורים שלי לא שמרו על המנהגים היהודיים. הם פחדו להזיק לנו הילדים. אני ואחותי נסענו ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון במוסקבה. ההורים הלכו כמה פעמים לבית הכנסת ברוסטוב אבל אף פעם לא לקחו אותנו כי פחדו שנדבר על זה בבית הספר. זה הכל.
אני מנדנדת לו: ספר לי אבא, ספר לי אבא. והוא עונה: אין לי יותר מה לספר. אני מפצירה בו שוב ופתאום הוא נענה, סיפור חיים קורם עור וגידים ומתמלא בפרטים שאת רובם אני שומעת לתדהמתי בפעם הראשונה:
אבא שלי מישה חי בין השנים 1911-1987, לא דיבר איתי אף פעם על העבר ולא סיפר לי כלום. הוא פשוט שתק ולא היה מוכן לדבר איתי על העבר. אני יודע רק קטעי דברים ששמעתי מאמי. אמא סיפרה שאבי נולד בעיר פשמישל בפולין. הוא נלחם במלחמת עולם השנייה נגד גרמניה הנאצית וכשחזר הביתה אחרי המלחמה לא מצא אף אחד כי כל משפחתו נרצחה. הוא מצא בית ריק שהשכן תפס, חי בו תקופה קצרה ועזב. הוא החליף תעודת זהות לאחר המלחמה. אני רק יודע ששם משפחה האמיתי שלנו הוא אלטשולר. אחרי המלחמה ועד ליום מותו הוא חי תחת זהות בדויה עם התעודות המזויפות של הגוי האוקראיני שלקח. אף פעם לא נדע מה קרה שם באמת. הוא חשש כי זה היה מעשה לא חוקי ומסוכן. את יודעת מה אני מרגיש כשאני נושא שם משפחה זר ואפילו לא יודע איך קראו לסבא שלי מצד האבא? היה רשום לאבי בתעודת זהות המזויפת שהלאום הוא אוקראיני. אני לא יודע כמעט כלום על עברו, לא יודע שמות של בני משפחתו. הוא היה יהודי, נימול בלידה, לימד אותי קצת אותיות בעברית, הסביר איך לבטא אות "ה" שהיא קשה לדוברי רוסית… ההורים היו קונים עופות חיות בשוק ברוסטוב והוא תמיד היה שוחט אותן בעצמו בגינה שלנו שליד הבית…
המשמעות של להיות יהודי בבריה"מ הייתה ללמוד, ללמוד ולהצטיין בלימודים. אבי שלח אותי ואת אחותי הקטנה ללמוד מוזיקה. אני הפכתי לפרופסור בקונסרבטוריון והיא הפכה לפסנתרנית ועד היום היא מנהלת תזמורת במוסקבה. כשעלינו לארץ הלכתי לבית הדין הרבני בירושלים לעשות ברית מילה. אני זוכר שהיו שם שלושה דיינים. רב אחד שאל אותי: איך קראו לסבתא? עניתי: סבתא מלכה. השני שאל אותי משהו ביידיש ואני עניתי לו בחזרה. השלישי אמר לי: אתה נשוי לגויה אבל זה בסדר כי התחתנת שם. יהודי צריך להקפיד על שלושה דברים: שבס, כשרות ומקווה. פה בארץ אתה יהודי!" אבל אני אומר לך שהייתי יהודי שם ונשארתי להיות יהודי פה!
הסיפור של אבי על אביו מלמד על שרשרת הדורות היהודית שנקטעה בגלל השואה. יהודים שורדי שואה בבריה"מ שתקו בדומה לניצולי שואה בארץ. איבוד הזהות והשתיקה ניתקו את הדורות הבאים מהמסורת היהודית והשאירו חלל ריק.
בעקבות ובמקביל לתהליכי התבוללות נרחבים, מדיניות אנטי-דתית של המשטר הסובייטי והשמדת היהדות של תחום המושב לשעבר בשואה, התפתחה תפיסה חדשה של יהדות כהצטיינות בלימודים, רכישת השכלה גבוהה, ידע של השפה הרוסית והספרות הרוסית על בוריין. בקרב היהודים המשכילים שהיגרו לערים הגדולות (או נולדו שם), שהתבוללו יותר ונטמעו בחברה הסובייטית ואף נישאו בנישואי תערובת, נוצרה תפיסה מזלזלת ומתנשאת כלפי שמירת המנהגים היהודיים בקרב "יהודי העיירות" (מושג שהפך לכינוי גנאי ברוסית).
המשפט האחרון בסיפורו של אבי ממחיש את הפער הגדול שמתגלה בארץ בין תפיסת היהדות האורתודוקסית השמרנית, שנקבעת לפי שמירת המצוות בלבד, לבין תפיסת היהדות החילונית הנפוצה בקרב יהודי בריה"מ שנקבעה לפי השכלה, הצטיינות בלימודים והשתייכות לאינטליגנציה. ההיבט הנוסף של יהדות בריה"מ, שבא לידי ביטוי באמצעות זיקה למסורת וקיום של הפרקטיקות היהודיות המסורתיות בקרב יהודים יוצאי העיירות – כמעט נשתכח מלב ופחות ידוע ומוכר היום, ומטרתי הייתה לתארו. כל ההיבטים האלה יחד מרכיבים את הדיוקן הרב משמעי, העשיר ומלא סתירות של יהודי בריה"מ ואת דפוסי זהותם המורכבים.
תיארתי כאן עדויות וסיפורים נבחרים של אנשים שונים. בכל משפחה של עולים דוברי רוסית בישראל בנמצא סיפורים כאלה למכביר המרכיבים את הזיכרון הקולקטיבי של יהודי בריה"מ.
מתוך העדויות שאספתי עולה בבירור שלדורות הקודמים, הסבים וההורים של הדור שנולד לאחר מלחמת עולם השנייה, יוצאי עיירות יהודיות קטנות בפולין, בבלארוס ובאוקראינה, בתחום המושב לשעבר, היה תפקיד מכריע בשמירה על גחלת היהדות בתנאים קשים של התבוללות ושל משטר סובייטי אנטי-דתי מובהק. הם גדלו במשפחות יהודיות אדוקות בתחילת מאה הקודמת, היו חסרי השכלה, עסקו במסחר ובמלאכה, נמנו עם שכבת בעלי הצווארון הכחול, שרדו את התלאות של המאה ה-20, האריכו ימים, וחיו בשוליים של החברה הסובייטית. הם נשאו את המסורת היהודית ואיתה ליכדו סביבם את המשפחה. הם התעקשו על קיום מצוות ומנהגים יהודיים, כגון תפילה בבית הכנסת או במניינים פרטיים, ברית מילה, חופה, אכילת מצות בפסח, שחיטה כשרה של עופות, צום ביום כיפור, ועוד. הם חיו חיים כפולים אך חיוניים, תוססים ומלאים. השוליות החברתית אפשרה להם לשמור על מנהגי היהדות בתקופה הסובייטית שהתאפיינה ברדיפות של הדת, שלעתים נחלשו ולעתים התגברו.
בחלק גדול מהסיפורים עולה דמותה המשמעותית של סבתא שהייתה אלמנה, שאיבדה את בעלה במלחמה או בגלל מחלה, חיה עם אחד מילדיה, והפכה ללבה של משפחה יהודית מורחבת שומרת מסורת. בישול של מאכלים יהודיים שהיה באחריותן הבלעדית של נשים היה לאמצעי מרכזי של הנצחת המסורת היהודית. סבתא שהכינה אוכל יהודי לקראת החגים היהודיים ואירחה בבית בני משפחה רבים, למעשה שמרה על המסורת היהודית בזירה הפרטית של הבית. במהלך השלטון הסובייטי נסגרו בתי כנסת רבים ורובם נהרסו כליל. כתוצאה מכך, המסורת היהודית נשמרה פחות בזירה הציבורית ועברה אל הזירה הפרטית של הבית והמשפחה. שם היא הייתה עמידה יותר בפני הרדיפות, הביקורת והגינויים של השלטון הסובייטי.[7] לעתים קרובות, הדירות של יהודים סובייטים הפכו למיקרוקוסמוס של העולם היהודי: מאחורי הדלת הנעולה והווילון הסגור קרקרו להן עופות במרפסת, תרנגול קשור רץ בחדר, קרפיונים שחו באמבטיה, פמוטי כסף עמדו בארון, במגירה היו מוחבאים סידור תפילה ותפילין, מצה שכבה עטופה בציפית, בבוידעם היו מונחים כלים מיוחדים לפסח, על מדף הספרים עמדו הסידורים, היצירות של שלום עליכם ושל באבל, נשמע דיבור ביידיש ותפילות בעברית, נשים עמלו במטבח על הכנת התבשילים היהודיים, מוהל ערך ברית מילה לתינוק, ורב ערך חופה לזוג צעיר בנוכחות חוג מובחר של חברים קרובים ובני משפחה.
מרכזי היהודים ששכנו באזורי תחום המושב לשעבר, ושבהם נותרו עדיין סממנים של חיים יהודיים מסורתיים, נמחקו לחלוטין בזמן השואה.[8] רק משפחות של יהודי בריה"מ שבהן ההורים, הסבים והסבתות הצליחו להימלט מהאזורים הכבושים על-ידי הנאצים או שירתו בצבא האדום וחזרו מן המלחמה, זכו להמשך קיומה של שרשת הדורות שנקטעה בתהליכי התבוללות ובשואה. במשפחות אלו של יהודי בריה"מ נשמרה המסורת היהודית של מתן שמות לזכר קרובי משפחה, בישול מאכלים יהודיים על פי מתכונים משפחתיים, שחיטת עופות וקיום חגים יהודיים, חופות וברית מילה בחיק המשפחה.
[*] ברצוני להודות לד"ר נתי קנטרוביץ' על הפניה למקורות בכתיבת מאמר זה.
[1] רואי יעקב, "התרבות הדקה של יהודי ברית המועצות". בתוך: לרנר, יוליה ורבקה פלדחי (עורכות), רוסים בישראל: הפרגמטיקה של תרבות בהגירה, ירושלים 2012.
[2] וויזל אליעזר, יהודי הדממה, תל-אביב 1966.
[3] Rapoport and Lomsky-Feder, “Intelligentsia” as an Ethnic Habitus: The Inculcation and Restructuring of Intelligentsia among Russian Jews, British Journal of Sociology of Education, 23(2) (2002).
[4] אלטשולר מרדכי, יהדות במכבש הסובייטי: בין דת לזהות יהודית בברית-המועצות, 1941-1964, ירושלים 2007.
[5] Gitelman Zvi, A Century of Ambivalence: The Jews of Russia and Soviet Union, 1881 to the Present, New-York 2001.
[6] ראיינתי עשרים וחמישה אנשים מחלקים שונים של ברית המועצות לשעבר אך במאמר זה אני מתייחסת לארבע סיפורים בלבד.
[7] Veidlinger Jeffrey, In the Shadow of the Shtetel: Small-Town Jewish Life in Soviet Union, New-York 2016
[8] אלטשולר מרדכי, שארית הפלטה בברית המועצות: תמורות במאפייניה של יהדות ברית המועצות בשנים 1939-1963, ירושלים 2019.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
