ארץ ישראל היא המקום שבו אנו חיים. מתחת לדרמות הפוליטיות ישנם החיים עצמם, ובהם מתפתח קשר ויחס למקום שבו אנו חיים, אם דרך חוויות אישיות, אם דרך קריאת המציאות שסביבנו ואם דרך דימויים, אידאלים ותקוות. בשיעור זה נתבונן בפנים שונות של יחסנו לארץ בה אנו חיים/ות, ונלמד מקורות המתארים את היחס לארץ בדרכים שונות.
בראש הדף כותבים "הארץ שלי היא…". בהמשך כותבים ברצף במשך דקה, מבלי להרים את העט מהדף, בכתיבה חופשית בלי בקרה.
| העיקר בהפעלת המתודה הזו הוא לא להיתקע במחשבות "על מה אכתוב" ו-"מה לא לכתוב", אלא לתת ליד לכתוב ולכתוב עוד ועוד ברצף באופן אסוציאטיבי ובלתי מחושב ככל שמניח הזמן. |
מסופר בתורה, בספר במדבר פרק י"ג, על ויכוח נוקב שהתעורר בין המרגלים ששלח משה כדי "לתור את הארץ" בשאלה האם הארץ טובה או רעה? בוויכוח זה מופיעים שני דימויים ציוריים המנוגדים זה לזה של ארץ ישראל:
דימוי חיובי –
וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ
דימוי שלילי –
וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא
נקרא את תיאורם של האנתרופולוגים גדעון ארן וזלמן גורביץ, אודות תודעת "היליד" בחס למקום בו נולד:
היליד הוא תמיד במקום. הוא נולד במקום ומתוכו, ומאז הוא שוכן בו – בעריסה, בבית, בקבר. המקום הוא כהמשך גופו. היליד מקיים קשר טבעי, ממש חפיפה בין המקום במובנו הפיזי לבין המקום בעולם של משמעויות, של שפה, זיכרון ואמונה. בשבילו המקום הוא הקוסמוס. הוא הראשית והסוף. הכל יוצא ממנו וחוזר אליו. הוא הרקע לכל הדברים המשקפים את השלם המובן-מאליו, כמו פנים מוכרות או ריהוט הנבלע מתוך עצמו. יש זהות, בחשיבה הזו, בין אדם, מקום ועולם.
נקרא קטע משירו של יהודה עמיחי (1924 – 2000) "אהבת הארץ". שיר זה, שפורסם בשנת 1958, מתאר את רגשותיו של המשורר כלפי הארץ.
… וְהָאָרֶץ אָרֶץ חֲבִילָה:
וְהִיא קְשׁוּרָה הֵיטֵב וְהַכֹּל בָּהּ, וְהִיא קְשׁוּרָה חֲזַק
וְהַחוּטִים לִפְעָמִים מַכְאִיבִים.וְהָאָרֶץ קְטַנָּה מְאֹד,
וַאֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל אוֹתָהּ בְּתוֹכִי,
סָחַף הַקַּרְקַע סוֹחֵף גַּם אֶת מְנוּחָתִי
וּמִפְלָס הַכִּנֶּרֶת תָּמִיד בְּתוֹדַעֲתִי.
וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לָחוּשׁ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ
בַּעֲצִימַת עַיִן: יָם עֵמֶק הַר.
וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה בָּהּ
בְּבַת אַחַת, כְּאִישׁ שֶׁזּוֹכֵר
אֶת כָּל חַיָּיו בְּרֶגַע מוֹתוֹ…
נקרא כעת שיר שחובר בשנת 1923 בברלין, במהלך נסיעה ברכבת חשמלית, על ידי שאול טשרניחובסקי (1875 – 1943). השיר מבטא מצב של תעייה בדרך ואובדן. במהלך אותה שנה התבקש טשרניחובסקי לחבר נוסח שני לשיר, לכבוד וועידת תנועת "החלוץ", נוסח שיבטא חזון של תקוה. השיר הולחן שנים ספורות אחרי חיבורו, אך מאוחר הרבה יותר, בשנת 1973, הולחן גם על-ידי שלמה ארצי, ובשנת 1979 הולחן גם על ידי נעמי שמר והפך להיות, בשני לחניו, שיר מוכר ואהוב בקרב רבים.
| אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – – אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ, אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה – אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ? אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס, פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ, פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם – וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ. |
אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ, כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה? מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?כְּבָר עָבַרְנוּ כַמָּה מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים, כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה, כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ? טֶרֶם הוּנַח לָנוּ? אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ, אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.אוּלַי – – – כְּבָר אֵינֶנָּהּ? וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ! דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ אֲדֹנָי לֹא צִוָּה. |
שאול טשרניחובסקי, ברלין 1923 (נוסח ראשון)
| ביאור: "פגע באח כהגמלו" = פוגש את אחיו ומתייחס אליו כאדם קרוב. |
השיר בלחן ובביצוע שלמה ארצי
השיר בלחן נעמי שמר ובביצוע ירדן בר-כוכבא
אחד מהשירים המוכרים והאהובים אודות הארץ, הוא השיר "אין לי ארץ אחרת", שחיבר הפזמונאי אהוד מנור בשנת 1982, בימי מלחמת לבנון. בשיר זה כותב מנור:
אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.
רק מילה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי.
בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי.לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה.
לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באזניה,
עד שתפקח את עיניה.
בשיר זה מתאר אהוד מנור קשר עמוק של "יליד" לארץ, קשר שמתחבר גם לשפה העברית. אך השיר מתאר גם כאב וקול מחאה על הנעשה בארץ.
ערב יום העצמאות ה 62 של מדינת ישראל, בשנת 2010, התייחס הפוליטיקאי והעיתונאי יוסי שריד לשורה הפותחת משירו של אהוד מנור, לצד חזונו של הרצל למדינת מופת יהודית וחזונו של דויד בן גוריון למדינת ישראל כאור לגויים. נקרא מאמר זה:
יש לי ארץ אחרת, והיא לא במקום אחר, היא כאן. מחר יום העצמאות, ובשבוע הבא יום הזיכרון להרצל – 150 שנה להולדתו, 62 להולדתה. הוא לא היה משוגע איש הרוח, כפי שמשוגעי הדור מציירים אותו בדמותם ולצורכי הטרוף והטירוף שלהם. אמנם היה לו חזון, אך הוא גם פיתח כלי מעשה ליישומו. הרצל לא היה בעל החלומות; כמו יוסף, הוא היה מדינאי.(…) הוא לא טעה כלל, כשראה את "מדינת היהודים" כמופת לכל באי עולם. "אנחנו עושים ניסוי לטובת האנושות", כתב, "אנחנו רוצים ללכת בראש כל דבר שיש בו אהבת האדם, ובתור ארץ חדשה לשמש ארץ מופת". (…) "להיות עם סגולה", ביקש בן-גוריון, "להיות אור לגויים. יש לאל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים. החזון הוא סוד קיומנו ותקומתנו. באין חזון ייפרע עם", ציטט מהכתובים.
אין מדינה בעולם, שלשמה ובשמה נתלו כל כך הרבה תקוות. היום, בני 62, אנחנו כבר יודעים, שהחלום תמיד יפה יותר ממציאות הגשמתו; שהחזון השלם תמיד יותר מושלם מסך כל חלקיו. היום כבר ברור שפה, בארץ חמדת אבות, לא תתגשמנה כל התקוות.
(…) בשמי אשיב: אני לא אוהב את ארצי כפי שהיא. אני כן אוהב אותה כפי שהצטיירה בעיני רוחם של האבות המייסדים, כפי שניסתה להיות, כפי שהיא צריכה ויכולה להיות; ואולי עוד תהיה, ואולי לא; אם תרצו.
אין לי ארץ אחרת, לבד מישראל אחרת. והיא מספיק חשובה לי כדי להיאבק עליה, כדי לשמור נפשה.
