רוב השמאל הישראלי איננו רואה באיימן עודה שותף לגיטימי, ואולי אף לא במפלגת רע"ם מפלגה לגיטימית. רוב הימין הישראלי איננו רואה בעמדות הכהניסטיות של איתמר בן גביר או בעמדותיו של אבי מעוז בתחום הלהט"ב כאלה הראויות לבוא בקהל. אף על פי כן, נפל דבר במדינת ישראל, וקואליציית הימין-דתיים שהוקמה מול עינינו מבוססת במידה רבה על חברי הכנסת הקיצוניים משולי המחנה. ניתן גם לשער, בהתאם לניתוחים פוליטיים שונים, שגם קואליציית שמאל, אילו הייתה קמה, בהינתן תוצאות אחרות, הייתה מתבססת על חברי הכנסת הערביים, כולל מן המפלגה המשותפת.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף
זאת ועוד, עצם כניסתו של בן גביר לכנסת היא תוצר של מאמץ עיקש ומתמשך של בנימין נתניהו להכניסו ללב הקונצנזוס, וזאת לאחר שהבין שדמותו היא פוטנציאל למשיכת קולות מן המרכז ואפילו מן השמאל. כך או כך, ההקבלה בין שני הקטבים ברורה: מפלגות וסיעות שניצבו לאורך שנות דור מעבר לגדר הלגיטימיות עברו ועוברות תהליך הכשרה מכוון על ידי מנהיגי הגושים הגדולים לטובת קואליציה עתידית או מתרקמת.
מה משמעותו של התהליך הזה? יש מי שרואים בכך הקצנה מסוכנת שהתרחשה – בשמאל או בימין. בדרך כלל, מדובר באנשי מחנה אחד המביעים שאט נפש או בהלה מן הקיצוניות בקרב המחנה השני. כמובן שאין לבטל את התחושות הללו, ואני שותף להסתייגות החריפה מכהניזם, כמו גם מההכלה של תומכי טרור בתוך קואליציה ציונית במדינת ישראל. אני גם שותף להערכה שעל חלקים מסוימים בשמאל ובימין עוברים תהליכים של רדיקליזציה מסוכנת. ואולם, הסתפקות בנקודת מבט זו מסיטה את הדעת מן התהליך האמיתי שהתרחש מול עינינו, שלדעתי בעיקרו אינו תוצר של הקצנה חריפה, אלא של הפסילה הקטגורית של כל שותפות פוליטית עם מנהיג הימין הנוכחי, בנימין נתניהו.
במערכות הבחירות האחרונות, האסטרטגיה "רק לא ביבי", הפכה לעיקרון המרכזי בקרב קבוצות גדולות במחנה השמאל, כאשר הכוונה לא רק להדחתו מכס ראשות הממשלה אלא אף פסילת כל שותפות פוליטית עמו בכל סוג ממשלה שתקום, ברוטציה כזו או אחרת. אסטרטגיה זו, בין שכוונת מוביליה יועדה להחלפת נתניהו במנהיג ימין אחר הראוי ממנו לדעתם, ובין שכוונה להחלפת שלטון הימין בשלטון שמאל, לא רק שכשלה מבחינה אסטרטגית, אלא יצרה בידול חסר תקדים (כמעט) בקרב המחנות הפוליטיים בישראל, הורידה מסדר היום את האפשרות לממשלות אחדות, וכך הובילה כל אחד מהם לכריתת בריתות עם שולי המחנה, שוליים שהיו פסולים באופן מסורתי מלבוא בקהל הקואליציה.
ניתן להבין את המשמעות מרחיקת הלכת של הפסילה הקטגורית של המנהיג הנוכחי של מחנה הימין – מבלי להיכנס לשיפוט הסיבות או ההצדקות לה, ובפרט כשמדובר בגורם כמו בני גנץ שנכווה ברותחין בניסיונו לשתף פעולה עם נתניהו – על רקע העיון בהרכבים של ממשלות ישראל מאז מהפך 1977. עיון זה מלמד שמאז שהפסידה ממשלת המערך את השלטון, לא זכה השמאל הישראל ולו פעם אחת להקמת ממשלת שמאל יציבה או לרוב יציב בכנסת. כל ממשלות השמאל שקמו בישראל מאז מהפך 77' היו צולעות, פיסחות או חיגרות.
כך, ממשלת רבין השנייה (1992–1995) הפכה כשנה לאחר הקמתה (מאז פרישת ש"ס) – לממשלת מיעוט. גם אחרי המהלך המפוקפק של גיוס שלושה עריקים ממפלגת צומת (מפלגת יעוד) ופיתויים באמצעות תפקידים מיניסטריאליים, היא נותרה כזו עד סופה, שהגיע עם הירצחו הנורא של ראש הממשלה. גם ממשלת אהוד ברק (1999–2001) לקתה באותה תסמונת – והפכה תוך כשנה לממשלת מיעוט קטנה במיוחד (32 ח"כים) עד נפילתה הסופית לאחר פחות משנה נוספת. מבחינה סוציולוגית, ממשלות ה"שמאל" הנוספות שהיו כאן מאז לא היו באמת ממשלות שמאל. ממשלת אולמרט (2006–2009), הקרובה ביותר להגדרה זו, התבססה מבחינה חברתית על מפלגתם של שרון-אולמרט, שהובילה חלקים בימין אל ההרפתקה קצרת-המועד של מפלגת קדימה, שלא שרדה לאורך זמן במונחים פוליטיים. ביחס לממשלת בנט-לפיד (2021–2022) אין צורך להרחיב מדוע אין מדובר בממשלת שמאל, ובכל מקרה, היא כמעט ולא הוציאה ולו את שנתה הראשונה. הרי לנו אפוא מסקנה ראשונה – מאז מהפך 77' לא התקרב השמאל לממשלה צרה יציבה.
לעומת הנתונים המובהקים הללו, כדאי להעמיד את ממשלות האחדות שהתקיימו בישראל מאז המהפך. אלו מלמדות שבמסגרתן זכה השמאל לשותפות בממשלות רחבות ויציבות יחסית. זאת ועוד, ניתן להבחין באופן מובהק שראשי הממשלה מן הימין, גם כשהיה באפשרותם להקים ממשלת ימין-דתיים צרה, העדיפו לכלול בממשלתם אלמנטים מן המרכז-שמאל או להקים ממשלת אחדות.
הנה הפירוט: לאחר שתי הממשלות בראשות בגין, שהתקיימו בין 77' ל-84' חזר השמאל להשתתף בשלטון במסגרת ממשלת האחדות של פרס ושמיר, שהתקיימה בין 84' ל-88' ברוטציה. ממשלה זו זכתה לתמיכתם של לא פחות מ-97 ח"כים, מספר שבימינו נראה דמיוני. גם לאחר הבחירות של 1988, אף שהיה באפשרותו של שמיר להקים ממשלת ימין-דתיים צרה של 65 ח"כים, הוא העדיף להקים שוב ממשלת אחדות לאומית שמפלגות הקצה האידאולוגיות נותרו מחוץ לה, וכך שוב הוקמה ממשלה שזכתה לתמיכתם של 95 ח"כים. ממשלה זו נפלה בעקבות "התרגיל המסריח" שהוביל שמעון פרס ב-1990, תוך ניסיון כושל להקים ממשלת שמאל-חרדים, ניסיון שהסתיים באופן אירוני בהקמת ממשלת ימין צרה. ממשלות אלה הותירו מחוצה להן רק את הקצוות האידאולוגיים מימין ומשמאל, והכילו אל תוכן את הזרם המרכזי של החברה הישראלית, תוך הכלה נוספת של קבוצות מיעוט כמו החרדים שלא היוו לשון מאזניים, וכך יכולת המיקוח שלהן לא חרגה מכוחן הריאלי ולא התנפחה באופן בלתי נשלט.
גם בהקמת ממשלת נתניהו השנייה (2009–2013) – נתניהו העדיף את מפלגת העבודה בממשלה על אף שבנקל יכול היה להקים ממשלת ימין צרה עם האיחוד הלאומי. ושוב, גם לאחר פרישת מפלגת העבודה הוא העדיף את פורשי העבודה, אהוד ברק ומפלגת העצמאות שהקים, על פני הימין האידאולוגי. לאחר בחירות 2013, שוב העדיף נתניהו את הכנסת מפלגת "יש עתיד" לממשלה על פני ממשלת ימין-חרדים צרה, והותיר את החרדים מחוץ לממשלה. גם בממשלתו השלישית (2013–2015) שוב העדיף נתניהו ממשלת אחדות יציבה הכוללת את "יש עתיד" ואת מפלגת התנועה של ציפי לבני, על פני ממשלת ימין-דתיים-חרדים צרה אפשרית.
מכאן עולה, שסביר להניח שלולא אסטרטגיית "רק לא ביבי" היינו ממשיכים לקבל הרכבים כאלה ואחרים של ממשלות נתניהו עם מפלגות מרכז-שמאל.
הפנייה של נתניהו אל הקצוות, אם כן, איננה תוצר של הקצנה לאומנית של נתניהו או של סביבתו, אלא היא בעיקר תוצר של חוסר ברירה פוליטית שנולד כתוצאה מפסילתו כשותף לגיטימי על ידי מחנה השמאל.
דומני, שמבט מפוכח על מציאות זו, והבנה ריאלית שהשמאל בישראל רחוק מלהקים ממשלה יציבה, היו מובילים את קברניטיו להיזהר מלהתמסר לאסטרטגיית פסילת נתניהו. ממשלת אחדות אמורה הייתה להיות מבחינת רוב מחנה המרכז-שמאל יעד טקטי-ריאלי, שהוא האופציה היחידה של השמאל ליטול חלק יציב ומשמעותי בשלטון, אף אם לא כל תאוותו תהיה בידו. ברור לחלוטין שהכוחות הקיצוניים יותר בשמאל מתנגדים בכל כוחם לראייה נכוחה זו של המציאות. זו תותיר אותם מחוץ לממשלה ומחוץ לזרם המרכזי של השמאל שישתתף בממשלת אחדות. אך מנקודת המבט הרחבה של מחנה השמאל בישראל, זו האפשרות הריאלית היחידה לעת הזו להשפעה של ממש על מדיניות הממשלה.
ואולם, טעותו האמורה של השמאל איננה טעותו הפוליטית-אסטרטגית האחרונה. כהמשך לקו שתואר לעיל, השמאל עסוק כעת בהשחרת מחנה הימין כולו בצבעי ההקצנה והכהניזם. במקום לראות נכוחה את הנזק העצום שנגרם ליכולת הקידום של עמדותיו עקב פסילת נתניהו כשותף לגיטימי, הוא מתאר מחדש את החבירה לכהניזם שהיא תוצאת הפסילה הזו בתור הסיבה העכשווית להחרמת נתניהו והימין כולו, והוכחת צדקתו מראשית המהלך.
סגנון הדמוניזציה הזה הוא חלק בלתי נפרד מהדנ"א של השמאל העולמי והישראלי כאחד. הדמוניזציה של המחנה השמרני היא חלק כמעט אורגני בשמאל העולמי. תומס סואל, בספרו "המרדף אחר צדק קוסמי", תיאר היטב את הנטייה של בעלי חזונות קוסמיים לתאר את החולקים על דעתם לא רק כשוגים אלא כחוטאים וכרעי לב. האינטלקטואלים הבולטים שהובילו את הקו הפייסני-פציפיסטי מול גרמניה הנאצית בשנות השלושים, המשיכו להתהדר ברוממותם המוסרית גם לאחר המלחמה ולגנות את "סרבני השלום" כיצורים נחותים מוסרית, כאילו לא למדו דבר ולא שכחו דבר. תחושת היתרון המוסרי המוחלט שהעניקה מחשבת השמאל לתומכיה עדיפה הייתה על פני הצורך לשוב ולהישפט אל מול העובדות.
כך, גם תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, מובילי אסכולת פרנקפורט הנאו-מרכסיסטית, העדיפו לנעוץ את האידאולוגיה של הימין בבעיה נפשית של "האישיות הסמכותנית", מאשר לקבל את האפשרות לנקודת מבט לגיטימית חלופית לתפיסת המציאות. כך נולד העגל של דוקטרינת "הסובלנות הדכאנית" של הרברט מרקוזה, גם הוא מאנשי האסכולה, שהכריז שאת הסובלנות יש לקיים רק בתוך מחנה השמאל, אך ביחס לימין כל סובלנות היא בגדר הכשר לרוע.
הדברים נכונים מאוד גם בהקשר הישראלי, ואין ספק שימי הראשית סללו את הדרך גם לעתיד לבוא. פעולות הסזון, שכללו מעצר עינויים והסגרה של מאות אנשי אצ"ל, הירי על האונייה אלטלנה ואפילו על ניצוליה הפצועים השוחים אל החוף, ולא פחות מאלה היחס המפלה והמנוכר לאנשי הימין תחת 30 שנות שלטונה הפרוטקציונרי של מפא"י – כל אלה לא יכלו להתקיים בלי מערכת דמוניזציה שהתקיימה כאן תמיד משמאל לימין ומעולם לא ראתה במחנה הימין יריב לגיטימי. המילים היפות על אחוות העמים מסתירות מאחוריהן, באופן מסורתי ממש, שנאה עצומה ותהומית לאחים מימין, אלה המעכבים את גאולת העולם.
אין אפוא שום חידוש, וגם לא הפתעה בהשחרה הלא-פרופורציונלית העכשווית של מחנה הימין, אך אם אחזור אל ההקשר הפוליטי הנוכחי, נראה שהליבוי של השנאה הזו, הוא לעת הזאת טעות פוליטית-אסטרטגית ברורה, שכן הוא מרחיק את האפשרות לשיתוף פעולה בין הצדדים בזמן הקרוב.
זאת ועוד, מעבר לטעות האסטרטגית, דומני שרבים במחנה השמאל לעת הזאת מבססים את תמונת עולמם על טעות יסודית נוספת, ולשם הבהרתה אקדים הקדמה נוספת.
אינני מזדהה עם העמדה הרואה בשדה הפוליטי אך ורק התגוששות כוחות ואינטרסים. אדרבה, אני קרוב לגישתו הרפובליקנית של אריסטו שראה את האדם כיצור חברתי וכיצור פוליטי, ואת הפוליטיקה כמרחב הממוסד שבו חברות אנושיות מבררות, מתדיינות ומכריעות בשאלות הקשורות בטוב וברע, בצדק ובעוול, שלפי טיבו של המין האנושי, הן תמיד ניצבות בפניו כשאלות פתוחות וחסרות פתרון פשוט וברור או מענה חד-משמעי.
ואולם, גם מי שמאמץ את הראייה הזו של המרחב הפוליטי, וממילא נוטה להקשיב לכל עמדה כמשקפת תובנה אמיתית או זווית אמיתית של הממשות החברתית, לא יכול להתכחש לעובדה שבכל הסדרה או חקיקה שמתקבלת לאחר הדיון הפוליטי, כרוכים מעצם טיבן הפעלה של כוח כלפי סדרים אפשריים אחרים, העצמה של קולות מסוימים, שתיקתם והדחקתם של אחרים.
הבנה זו מלמדת שלעולם אין הסדר, הצעה, תוכנית עבודה או רפורמה שאין לה מחירים ואין לה נפגעים ואין בסופה גם פרצוף עצוב שמשלם את המחיר. ממילא, ההכרעה בעד עמדה פוליטית אחת לעולם איננה משום שהיא חפה ממחירים או נזקים אלא משום שלדעת הבוחר בה, התועלת גדולה מן המחירים.
תובנה זו, הנראית לכאורה טריוויאלית, היא תשתית עמוקה לקשב בין מחנות פוליטיים. מי שמודע לכך שגם המחנה השני משמיע קולות שאחיזתם בשטח היא אותנטית ועמוקה ונובעת מכאבים, פחדים או מתשוקות של אנשים אמיתיים, לעולם לא יזלזל ביריב הפוליטי, באינטליגנציה שלו או ביושרתו, ובנקודת המבט העומדת ביסוד אמונתו.
הניסיון המתמיד להציג את המחנה הפוליטי היריב כמחנה מושחת, העובר על הכללים, הנגוע כולו בנפוטיזם ושחיתות או מקולקל במידותיו, מתעלם מתובנות יסוד אלה. האם לא מסתבר שישנם מנהיגים פוליטיים מקולקלים מאחרים? סביר להניח שכן. האם יש סיבה להניח שהם מצויים באופן גורף במחנה אחד יותר מן השני ואף בחסידיו? בעיניי מדובר בטענה ילדותית. אני קורא לעיתים כותבים המקדישים מאמץ רב בטורי העיתונות או בדפי הפייסבוק שלהם כדי לבסס שוב ושוב את הטענה כמה המחנה שלהם טהור ואילו המחנה היריב אין בו כל מתום. בעיניי, טענות מן הסוג הזה אינן מעוררות אמון.
אין צורך לחזור על המסקנות הפשוטות מן ההיסטוריה של המאה העשרים, ולפיהן רק תמימות מובילה למחשבה שפוליטיקה של שמאל מולידה פחות עריצות, עוול ושפיכות דמים מפוליטיקה של ימין. סטאלין, מאו, פול פוט ופידל קסטרו הקימו משטרי עריצות רצחניים וטוטליטריים על בסיס אידאולוגיות שמאל מתוקות ומהפכניות. סכנתו של השמאל הקיצוני איננה מבהילה פחות, אפילו לא מעט, מסכנתו של הימין הקיצוני. ולמרות זאת, מחנה השמאל מתיר לעצמו את אותה תחושת עליונות מוסרית אינהרנטית המחליפה את הדיון השקול בהתנשאות אפריורית.
גם בהקשר הישראלי, הניסיון להציג את הימין כמי שמפר את הכללים הכתובים והבלתי כתובים יותר של הדמוקרטיה הישראלית מממשלות השמאל הוא כמעט מגוחך. בכל פעם שהייתה כאן ממשלת שמאל היא הסבירה בק"ן טעמים מדוע המטרה (השלום, זכויות האדם, מעמד בית המשפט…) מקדשת את האמצעים, ולכן יש לקיים משא ומתן מדיני גורלי גם תחת ממשלות מיעוט וממשלות מעבר, למנוע מן האופוזיציה ייצוג הולם בוועדות הכנסת, לתקן חוקי יסוד לשם יציבותה של קואליציה או לחרוג מן המנדט הפשוט שניתן לבית המשפט על מנת לקיים את יסודות הדמוקרטיה.
יתרה מזו, כבר עשרות שנים שתוכנית העבודה של השמאל מציבה בראשה החרבה אלימה של מאות קהילות ויישובים של יהודים בלב ארץ ישראל ההיסטורית. אני יכול להבין שיש מי שממסגר את האירוע באופן כזה שבו ישנה הצדקה לפעולה האלימה הזו ועל כן הוא תומך בה, אך מי שאיננו מתייחס ברצינות למחיר העמוק של התוכנית הזו, ועל המחירים הגבוהים שלה מנקודת המבט של ערכי שמאל, כמו כבוד האדם וזכויות הפרט, איננו מבין את הסיטואציה הפוליטית לאשורה. זוהי רק דוגמה בולטת מן ההקשר הישראלי אך היא באה ללמדנו שאין בהכרעות הפוליטיות טוב טהור ומוחלט מול רע טוטלי ומוחלט אלא הכרעה בין מחירים שונים, ואופייה של ההכרעה הפוליטית היא העדפה של מחירים מסוימים ואף הפעלת כוח מסוג מסוים דווקא על פני אחרים. גם הפנמה של תובנה זו מכשירה את הקרקע לדיאלוג ושיתוף פעולה בין המחנות, שצריכה להחליף את העמדה הנפשית של התנשאות מוסרית ופסילה פוליטית של יריבים רעיוניים.
העליתי כאן שלוש נקודות מבט שמתכנסות לעניין אחד. ראשית, כניסת השוליים של הימין אל תוך הממשלה אינה בעיקרה תוצר של הקצנת הימין אלא של פניה של המחנות אל השוליים שנעשתה במקביל גם במחנה השמאל. כניסה זו היא תוצר של פסילת נתניהו כשותף לגיטימי לקואליציה שיצרה אצלו הכרח פוליטי לבסס קואליציה על כוחות השוליים. שנית, לשמאל יש סיכוי קלוש בלבד להקמת ממשלת שמאל יציבה אך לעומת זאת בפניו כר נרחב לשותפות עם מחנה המרכז-ימין ולכן הפסילה שהוא פוסל היא טעות אסטרטגית-פוליטית. שלישית, הרטוריקה של השחרת מחנה הימין מבוססת על גישה ילדותית לפוליטיקה, הבוחרת להתעלם מן המורכבות של הסוגיות שעל הפרק (הביטחוניות, הכלכליות, המשפטיות-משטריות), ומעלימה עין מעוולות כאשר הן מתקיימות בצד אחד, וזאת לטובת השחרה של מחנה היריב.
באופן אישי, אני שמח על רבות מהרפורמות שסוכם עליהן בימים האחרונים בחדרי המשא ומתן של ההסכמים הקואליציוניים (בפרט ביחס להתיישבות ביו"ש ולרפורמות הנדרשות במערכת המשפט). על רבות אחרות (בעיקר בתחומי דת ומדינה והיחס לציבור החרדי) אני מקונן, או שאני חרד מפניהן. אני מוצא את עצמי במצב שאיננו זר לאופייה היסודי של הפוליטיקה – מצב של ניתוח היתרונות והחסרונות של סיטואציה נתונה מבלי לנסות לייצג אותה כמוצלחת או כושלת באופן טוטלי. מנקודת המבט הזו, אני מציע גם למחנה השמאל לסגל מבט ביקורתי על השנים האחרונות ולהעמיד בסימן שאלה של אסטרטגיית "רק לא ביבי" שהפכה לעיקרון המארגן שלו. מובן, בדברים הללו אין שום התייחסות לכתבי האישום כלפי נתניהו, לעמדות השונות לגבי אופן היווצרותם, ולשאלות הקשורות ביושרתו או באופיו של נתניהו עצמו. תחומים אלה, המתבררים בחודשים אלה בבית המשפט, שופכים גם הם אור נוסף על האסטרטגיה האמורה. ואולם, הדברים שכאן עיקרם בניסיון להפנות את המבט דווקא לזוויות אחרות ולהשלכות הרחבות של ההחלטה האסטרטגית של מחנה השמאל להעלות על נס את הנושא הפרסונלי של נתניהו ולהתמקד בסוגיות אלה כמכריעות במידה רבה את גורלנו הפוליטי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
