דברים שרואים משם: סיכום כהונה בכנסת
מעט מדי חברי כנסת, חוסר ניסיון מקצועי, ומשמעת קואליציונית נצחית. תהלה פרידמן סיימה קדנציה קצרה בכנסת ישראל – ומסבירה מדוע המחוקקים לא מצליחים בתפקידם

"הפתרון הוא שיכנסו אנשים טובים לפוליטיקה", "כל כך מעריך את מי שמוכן להתמודד בזירה הזו", "ממש חסרים אנשים ברמה שיילכו לפוליטיקה". לא יודעת לספור כמה פעמים שמעתי את המשפטים האלה ודומיהם. כולנו שמענו. היה שלב שגם האמנתי בהם בעצמי. אבל היום, לאחר תקופת שירות קצרה כחברת כנסת אני חושבת שזה פשוט לא נכון. לא שלא צריך אנשים טובים בפוליטיקה, ברור שצריך. אבל האם זו ה-בעיה, האם זו הנקודה הארכימדית לפתרון? בעיניי, ממש לא. ולא רק שזו לא הנקודה החשובה אלא שהמשפטים האלה והאמונה העומדת בבסיסם הם חלק מהבעיה של המערכת הפוליטית שלנו ולא הדרך לפתרון.

כי יש אנשים טובים במערכת הפוליטית. לא כולם כמובן, אבל יש – ערכיים, בעלי תודעת שליחות, חרוצים, מוכשרים, כל מה שצריך. אבל השיטה, המבנה, היכולת לפעול ומערכת התגמול הציבורית, כל כך התקלקלו, שכמעט לא משנה מי יהיו האנשים.

האם זה אומר שאין טעם בהליכה לפוליטיקה? ממש לא. זה רק אומר שחוץ משאלות של תוכן ומדיניות, חייבים לתת את הדעת ולהשקיע אנרגיה בשאלות מבניות. אחרת הכשלים המבניים העמוקים ייצרו מצב שגם אם יבואו בניה הטובים ביותר של הארץ הזו, אנחנו עדיין נרגיש שהשפעתם זניחה ושאין בהם די כדי לחלץ את חיינו הציבוריים מהמשבר שבו אנו שרויים כבר כמה שנים טובות.

הרבה מדי למעט מדי

הבעיה החמורה ביותר לטעמי היא חולשתה של הכנסת. הגוף שאמור לייצג את הריבון, את העם, חלש מאד. והחולשה הזו היא מבנית. לא, החולשה היא ממש לא בגלל בתי המשפט, כמו שטוענים גורמים שמחפשים תירוצים להחליש את מערכת המשפט ושלטון החוק. הכנסת חלשה בגלל הגודל – או ליתר דיוק הקוטן שלה, בגלל שהממשלה דורסת אותה, ובגלל כמה סיבות עומק תרבותיות שאנסה לגעת בהם.

יש בישראל מעט מאד חברי כנסת. מעט מדי. כשקמה מדינת ישראל וחיו פה כמיליון אנשים, נבנתה כנסת של 120 חברים. כיום חיים כאן יותר משמונה מיליון, וגודלו של בית המחוקקים נותר כשהיה. מתוך 120 חברי הכנסת, כרבע לפחות הם שרים וסגני שרים. בממשלה האחרונה זה היה שליש. כלומר את החקיקה, הפיקוח על עבודת הממשלה, הדיון הציבורי ועיצוב המדיניות – את כל אלה אמורים לעשות כ-80 חברי כנסת. המשמעות היא שכל אחד מחברי הכנסת חבר בהרבה יותר מידי ועדות, מתעסק בהרבה יותר מידי נושאים ואמור להיות בקיא בהיקף בלתי אפשרי של תחומים.

גם אם כולנו חרוצים, כולנו מעמיקים וכולנו יודעים את העבודה – אין שום דרך לעמוד במשימה הזו באופן רציני. אין שום דרך להגיע מוכן לדיוני הוועדות. התוצאה היא שחברי הכנסת בוחרים נושאים ספציפיים מאוד שבהם הם "מבינים", ובכל השאר הם לא באמת עוסקים. וכל השאר הזה הוא רחב מאד. וכל השאר הזה נשלט באופן בלעדי ונטול כל פיקוח על-ידי הממשלה. החוק הנורווגי המאפשר לשרים להתפטר מהכנסת ומעניק להם רשת ביטחון לשוב אליה במקרה של נפילת הממשלה, מנסה להתמודד עם הבעיה הזו, אך הוא עושה זאת בצורה חלקית בלבד ולא כחובה.

ח"כ פעמי

בעיה נוספת היא תרבות הח"כ פעמי. פרלמנטריזם הוא מקצוע. וככל מקצוע יש בו ערך אדיר לניסיון והתמקצעות. שליטה ברזי התקנון, היכרות עמוקה עם תהליך החקיקה, היכרות עם גורמי המקצוע השונים בתחומי התוכן, כל אלה מאפשרים לחברי הכנסת עבודה אפקטיבית. כבכל תחום גם כאן יש מוכשרים יותר או פחות, אך גם למוכשרים והמתאימים ביותר יש עקומת למידה. כל מי שעוקב אחרי האפקטיביות של עבודת חברי הכנסת החרדים נוכח בכך בקלות.

חברי הכנסת החרדים, המכהנים שנים ארוכות, ובאים מתרבות המעריכה למידה, ניסיון וחניכה – הם מחברי הכנסת היעילים ביותר במשכן. העובדה כי מפלגותיהן מחזיקות כוח פוליטי אדיר כמובן עוזרת, אך היא לא כל הסיפור. מולם עומדים חברי כנסת מהמחנה הליברלי ומרשימות הנבנות ומתפרקות תדיר. בוחריהם אימצו הלך מחשבה לפיו "כולם שם מושחתים", ו "צריך אנשים טובים בפוליטיקה" ובעיקר מתייחסים לפוליטיקה ולפוליטיקאים כאל מוצר המשווק להם, וממילא מחפשים את ההתרגשות והעניין שבמוצר חדש על פני המוכר, הישן והמעייף. בתנאים הללו, קשה מאד לחברי כנסת לצבור ניסיון מספק שיאפשר להם אפקטיביות.

מי הבוס

וגם אם 80 חברי הכנסת שתיארתי היו בעלי ניסיון – הם לא באמת 80 חברים עצמאיים. כי אמנם, באופן עקרוני, השיטה המשטרית שלנו מבוססת על הצבעה לרשימות ומפלגות, ומדובר ב"משחק" בין קבוצות, אבל המציאות המשטרית שלנו היא לגמרי פרסונלית. אנשים כבר לא מצביעים לרשימות ומפלגות, אלא לבנט, סער, ביבי או לפיד. זו לא רק צורת דיבור, אלא מצב תודעתי בעל השלכות משמעותיות. כי בהנחה שהציבור מצביע באמת כמעט רק על פי זהותו של העומד בראש מפלגה, מהי הסמכות המוסרית המעניקה למספר שש או שבע ברשימה כלשהי להצביע בניגוד לעמדת ראש המפלגה?

זה לא תמיד היה כך. היו בישראל מפלגות. למפלגות הללו היו מנגנונים. כיום, בתקופה של מהירות ואינסטנט, מנגנונים נתפסים כטורח וביורוקרטיה, אבל המנגנונים האלה היו גם דרך ליצור איזונים ובלמים פנימיים במפלגות. הם היו מסגרת ללמוד ולגדול ולצבור ניסיון בתוכם. המנגנונים הללו אפשרו לחברי כנסת ליצור בסיסי כח עצמאיים. כאלה שהעניקו להם משקל סגולי אל מול ראש המפלגה ויכולת לנקוט עמדה עצמאית ברגעי מחלוקת או משבר. כן, נכון, חלקם יצרו השחתה, והזדמנויות רבות מידי לקשר הון שלטון, סרבול מוגזם שהקשה על הפעילות וחסימה של כניסת כוחות חדשים ורעננים בידי אנשי המנגנון, כל אלה נזקם ידוע. אבל האם המקום שאליו הגענו טוב יותר?

שיתוק משמעתי

ואחרי כל זה. גם לו היו לנו יותר חברי כנסת, יותר מקצועיים ובעלי מנדט מוסרי מהציבור – כל עוד הממשלה שולטת בכנסת שליטה מלאה ומוחלטת לא יהיה בכך די. בכנסת שבה כיהנתי לא הייתה הצבעה אחת שלא היתה נתונה למשמעת קואליציונית. אפילו לא אחת. לא משנה מה היה הנושא ולא משנה האם הוא היה קשור לקווי היסוד של הממשלה (שלא נכתבו מעולם, אבל נניח).

כלומר עצם החברות בקואליציה משמעותה הייתה מחויבות לתמיכה אוטומטית בכל יוזמה שהגיעה מהממשלה וחמור מכך מחויבות להתנגדות אוטומטית לכל יוזמה המגיעה מחבר אופוזיציה. אז נכון שגם בתנאים הללו הצליחו חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה לשתף פעולה לעיתים ולהצליח לעקוף את המנגנון הנוקשה של המשמעת הקואליציונית, אבל היו אלה מקרים נדירים ורמת המאמץ שהושקעה בכך היתה לא סבירה. משמעת קואליציונית היא הגיונית וסבירה כאשר מדובר בנושאים סביבם הוקמה הקואליציה, אך כאשר מדובר בכל נושא ובהצבעה אוטומטית, מה צורך יש בחברי כנסת?

פעמים רבות דמיינתי איך הייתה נראית המציאות אם לא היתה קואליציה ואופוזיציה וסביב כל חוק נדרש היה רוב ספציפי להצעה הזו. ברור שבמצב דמיוני כזה היו נוצרות קואליציות נושאיות אד הוק. חברי כנסת היו מוצאים עצמם לפעמים באותו מחנה, נאבקים שכם אל שכם למען תחום מסוים, ובפעמים אחרות אותם חברי כנסת בדיוק היו במחנות מנוגדים. הדבר היה מייצר, בהגדרה, כנסת עם הרבה יותר שיתופי פעולה חוצי מפלגות וחברה הרבה יותר סולידארית. חברי כנסת עם הרבה יותר יכולת השפעה וחברה הרבה יותר דמוקרטית.  זאת לעומת השיטה הנוכחית, שמשקפת אבל גם מייצרת, תודעת מלחמה תמידית והתכנסות לגושים. עויינות, מרירות, דיכוטומיות מזויפות ונזק חברתי מתמשך.

ולבסוף, מנגנון התגמול הציבורי. בעידן תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות, חברי כנסת מתוגמלים ציבורית על צעקנות, הקצנה ופרובוקציות המסבות אליהם תשומת לב והופכות אותם למוכרים יותר. לעומת זאת, עבודה רצינית, מעמיקה ושיטתית או חתירה לשיתופי פעולה זוכות לתגמול שלילי. אמנם ייאמר לזכות המפלגות החדשות, שבהיעדר פריימריז גם לאנשי ציבור שאינם ידוענים או מחוללי פרובוקציות יש הזדמנות להיכנס לכנסת, אך גם אלה נדרשים לצבור מוכרות ועמדה ציבורית שתעניק להם כוח לקדם דברים. פעמים רבות, בגלל הקקופוניה והפרעת הקשב הקולקטיבית, הדרך היחידה לעשות זאת היא בצעקנות ופופוליזם זול.

אז כן. צריך שאנשים טובים יילכו לפוליטיקה. אי אפשר להגזים בחשיבות השדה הפוליטי לחיינו האישיים והציבוריים. אבל כדי שהאנשים הטובים הללו יוכלו לפעול ולהיטיב, אנחנו צריכים להקדיש מחשבה למבנה השדה הפוליטי, לאופן שבו אנחנו חושבים ומתייחסים לפוליטיקה ולאופן שבו אנחנו, כל אחד מאיתנו, מתגמל (בלייק, בתגובה, בהאזנה לרדיו או צפייה בטלויזיה הנרשמות כרייטינג) עשיה פוליטית כזו או אחרת.

זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנה בכנסת. התוכן חשוב, המדיניות חשובה, האנשים חשובים, אבל המבנה והמגרש חשובים לא פחות. צריך לעסוק בהם הרבה יותר.

השארת תגובה