בחגים רבים תפסו הנשים את קדמת הבמה והנהיגו את העם לישועה: אסתר בפורים, רות בשבועות, שפרה פועה ומרים ושאר נשים צדקניות בפסח. גם בחנוכה – החג המצ'ואיסטי ביותר בלוח השנה – הדגישה המסורת היהודית את תפקידן המרכזי של נשים וכך אף יצרה שוויון הלכתי-מגדרי. בימים אלו של הדרת נשים מן המרחב הציבורי ראוי לשוב ולהנכיח את גיבורות התרבות היהודיות, נשים מנהיגות שזכו להכרה והפכו לדמויות מופת של הספרות היהודית אף שרובה ככולה נכתבה על ידי גברים.
המשנה במסכת קידושין (א,ז) פוטרת נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. לכאורה, אין מצווה התלויה בזמן באופן מובהק יותר מהדלקת נר חנוכה, שיש לקיימה בשמונת הימים בין צאת הכוכבים ועד שתכלה רגל מן השוק. ובכל זאת קבעו חכמים אשר ייסדו את המצווה כי "אשה ודאי מדליקה". את הנימוק להלכה מהפכנית זו סיפק רבי יהושע בן לוי: "שאף הן היו באותו הנס" (בבלי שבת כג ע"א).
חכמי ימי הביניים נחלקו באשר לכוונתו. לדעת חלקם, הנשים נהנו מן הישועה בדומה לגברים ולפיכך מעמדם שווה בהדלקת נר חנוכה. לדעתם של אחרים ר' יהושע בן לוי רומז בדבריו למסורות גנוזות שנשתמרו במדרשים ובספרים חיצוניים לפיהם עיקר הנס נעשה על ידי הנשים עצמן. מסורות אלו מעלות כמה סוגים של נשים מנהיגות ותפיסות שונות ואף מנוגדות של הפעולות שהביאו לגאולתם של ישראל.
סיפור מרד המכבים נשתמר בשתי גרסאות בספר מקבים א' ובספר מקבים ב'. דניאל שוורץ עמד על כך שבניגוד לספר מקבים א', המדגיש את גבורת המקבים, ספר מקבים ב' מדגיש את גבורת ההקרבה של מקדשי השם אשר מסרו את נפשם כדי לשמור על התורה בעת גזירות השמד של אנטיוכוס הרשע. הסיפור המפורסם ביותר הוא של האשה ושבעת בניה (מקבים ב', פרק ז'). בניגוד למתייוונים שנכנעו לגזירה לאכול חזיר, בניה של האשה עומדים בעינויים קשים ומשלמים בחייהם על הסירוב לעבור על מצוות התורה ולוותר על התרבות היהודית. בעל ספר מקבים מדגיש את גבורתה העילאית של אמם.
"ועל כולם ראויה להשתוממות ולזיכרון טוב האם אשר ראתה את שבעת בניה מומתים ביום אחד והיא נשאה בגבורת נפש בתקווה לה'. את כל אחד מהם היתה מעודדת בלשון אבות מלאה רוח נדיבה ובחזקה את לב האשה ברוח גבר אמרה להם: 'לא אדע איך נגליתם בבטני ולא אני נתתי בכם את הרוח ואת החיים ואת חומר כל אחד מכם לא אני יצרתי. ולכן בורא העולם אשר יצר את האדם והמציא התהוות כל, הוא ישיב לכם בחסד גם הנפש וגם החיים יען לא חסתם עליהם בעבור תורתו."
לפי ספר מקבים אם הבנים גילתה גבורה של גבר ועודדה את בניה למסור את נפשם כשהיא מבטיחה להם שבורא העולם עתיד להחזירם לחיים. בגרסה של הגמרא לסיפור – לעומת זאת – מודגש המחיר הכבד שאין לו גמול.
"כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד,כג) – רב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה…
על פי הגמרא מבקשת האשה לנשק את בניה רגע קט לפני הוצאתם להורג:
"הביאום אליי ואשק אותם מעט". אמרה להם: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: "אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות". אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: (תהלים קיג, ט) "אם הבנים שמחה" (בבלי גיטין, נז ע"ב).
מסורת עתיקה אחרת מספרת כי מרד החשמונאים פרץ מפני שגזירות השמד כללו מתן רשות ליוונים לאנוס כלות בליל הכלולות. לפי מדרש מאוחר גזירה זו נהגה במשך שלש שנים ושמונה חדשים עד שבתו של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, אחות המקבים – הציתה את המרד באמצעות פרובוקציה מצמררת.
"פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם.
מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה… שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה.
אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?
כיון ששמע יהודה וחביריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכנור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחביריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו…"
על פי מדרש זה, לא היה בגזירות שבין אדם למקום בכדי להניע את החשמונאים למרד. הגברים עמדו חדלי אישים ומסרו את בנותיהן להגמון במשך כמעט ארבע שנים. המרד החל כמאבק על כבוד האשה והוא שהוביל להגנה על כבוד הדת והלאום.
אולם הגיבורה המפורסמת ביותר שזוהתה עם חנוכה היא יהודית. יהודית היתה האשה המושלמת: צדיקה, עשירה, יפת תואר וטובת מראה ויראת ה'. כשפרנסי העיר בתוליה ומגיניה מבקשים להיכנע לאולפרנא וצבאו היא לוקחת מנהיגות: מזמנת את ראשי העיר ומוכיחה אותם, נואמת בטוב טעם תוך גילוי ידע בכתובים. עוזיה מודה במנהיגותה באמרו: "כל אשר אמרת בלב טוב דברת ואין אשר יקום על דבריך, כי לא מהיום נודעה חכמתך, כי מראשית ימיך יודע כל העם את שכלך, וכי טוב יצר לבך". לאחר מכן היא יוזמת ומבצעת את התשועה לבדה.
"שמעוני ואעשה דבר אשר יגיע עד דורי דורות בבני עמנו. עמדו אתם בשער הלילה ואצא אני עם נערתי ובימים אשר אחריהם אמרתם להסגיר את העיר לאויבינו יפקוד ה' את ישראל בידי. ואתם אל תחקרו את פעלי כי לא אגיד לכם עד תום הדברים אשר אני עושה…"
היא יוצאת באומץ אל מחנה אולפרנא, הורגת אותו ומביאה את ראשו לעיר שניצלה מהשמדה. הספר מסתיים בחגיגה פומבית של שירי הלל וריקודים לאשה הגדולה הזו, בה שותפים כל מנהיגי העם:
"ויויקים הכוהן הגדול וזקני בני ישראל היושבים בירושלים הלכו לראות בטוב אשר עשה ה' לישראל ולראות את יהודית ולדבר אליה שלום. וכבואם אליה ברכו אותה כלם יחדיו ויאמרו אליה: "אֲת רוממות ירושלים, את תהילות ישראל הגדולה, את תפארת עמנו הרבה. עשית כל אלה בידיך, עשית הטובה הזאת את ישראל ואלוהים רצה בה. היי ברוכה לה' צבאות עד עולם"… ותרץ כל אישה מישראל לראותה ותברכנה אותה ותעשינה לה מחול. ותקח לולבים בידיה ותתן לנשים אשר איתה. ותתעטרנה בעטרות זית היא ואשר איתה. ותצא לפני כל העם במחול בראש כל הנשים. וילך כל איש ישראל אחריה חלוצים, ושירים בפיהם."
חג החנוכה עוצב מתוך הכרעה ערכית כחגיגה של שוויון מגדרי. קל היה להדיר את הנשים מפרסום הנס; קל היה לאפשר להן להצטרף להדלקת הנרות הגברית כיוון שגם הן זכו בעצמאות שנשאו המקבים על כידוניהם, בבחינת 'פרחים בקנה ובנות בצריח'. המסורת היהודית לא הלכה בדרכים אלו אלא בחרה להדגיש את תרומתן הסגולית של מנהיגות מסוגים שונים לעיצוב החג. היא העמידה דמויות מופת של נשים שעשויות להוות דגם עבור נשים וגברים כאחד: האם המקדשת את השם בעת הגזירות; החשמונאית מניפת נס המרד; ויהודית המנהיגה הדגולה. בעת הדלקת נרות החג אנו מפרסמים גם את אורן של מנהיגות אלו. הלוואי שאור זה יאפשר לחברה כולה לחזור ולחגוג את מנהיגותם של נשים וגברים בעבר ובהווה מתוך שוויון, הערכה והכרה בחשיבות של נוכחות כולנו במרחב הציבורי בישראל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו