בליל חג השבועות של שנת רצ"ג, 1533, התכנסה בסלוניקי חבורה של עשרה מקובלים ללילה לבן של לימוד ותפילה. אין אנו יודעים את זהותם של אותם מקובלים, מלבד שניים מהם: ר' יוסף קארו, מי שעתיד לחבר את הספר "שולחן ערוך" ולהפוך לאיש ההלכה החשוב והמשפיע ביותר בתולדות המסורת היהודית, ור' שלמה אלקבץ, חברו הקרוב של קארו ומחבר הפיוט המפורסם "לכה דודי" המושר בכל קהילות ישראל בערב שבת. בחצות אותו ליל, לפני כמעט חמש מאות שנים, התרחש לפתע דבר מה שגרם לכל הנוכחים ליפול על פניהם מרוב פחד: מנהיג החבורה, ר' יוסף קארו, פתח את פיו והחל לדבר. אך לא היה זה קולו שלו שבקע מגרונו, אלא קולה של השכינה שהתגלתה לפני הנוכחים בחדר והחלה לדבר אליהם.

אכן, תיקון ליל שבועות, שהפך מנהג קבוע ורווח בקהילות ישראל, נעוץ בשורשו בתורת הסוד היהודית, הקבלה. כמו מנהגים רבים אחרים שמעטרים את חיי המנהג והמסורת היהודיים – מזמורי קבלת השבת, הזמנת האושפיזין לסוכה, ועוד – עלינו להתחקות אחרי שורשיו הקבליים כדי להבינו לאשורו. מסע בעקבות מקורותיו של תיקון ליל שבועות יאפשר לחשוף את אופיו הקבלי המיוחד, שדומה שקהה מעט בתיקונים הנוהגים בשנים האחרונות בישראל. תיקון ליל השבועות המתחדש, שהפך למנהג ישראלי של ממש, החוצה מגזרים ומקומות, בנוי בדרך כלל בתבנית קבועה למדי: סדרת שיעורים המתחלפת לאורך הלילה. אך לילותיהם הלבנים של המקובלים מלמדים על תיקון מסוג אחר.

שני סיפורים גדולים, המתרחשים בשני רגעי שיא של המסורת הקבלית, עיצבו את תיקון ליל שבועות: הראשון מצוי בספר הזוהר, שחובר במאה ה-13 בספרד, והשני בחבורת המקובלים שייסדה את מרכז הקבלה בצפת במאה ה-16. אחד ממנהיגיה הבולטים של חבורה זו, ר' יוסף קארו, הוא שייסד את התיקון בסלוניקי טרם עלה לארץ והתיישב בצפת.
אזכורו הראשון של תיקון ליל שבועות מופיע בשני קטעים מן הזוהר המתארים מנהג מסתורי: בליל שבועות, כך מספר הזוהר, מתכנסים יחד "בני היכל הכלה" ללילה נטול שינה כדי "לתקן את תכשיטי הכלה". כדי להבין תיאור זה, עלינו להזכיר כמה עובדות יסוד בנוגע לספר הזוהר. למרות שחובר בספרד של ימי הביניים, מתאר הזוהר את קורותיה של חבורה בת עשרה חכמים, תנאים בני המאה השניה בארץ ישראל, שמנהיגם הבלתי מעורער הוא ר' שמעון בר יוחאי. בפיהם של גיבורים ספרותיים אלו בחר הזוהר לשים את תורותיו ודרשותיו המיסטיות. "בני היכל הכלה" הם אותם בני החבורה, המתכנסים יחד בליל שבועות. אך מיהי הכלה, ומדוע יש לתקן את תכשיטיה? לפי הזוהר, שבועות הוא חג הכלולות הגדול של הקב"ה והשכינה – שני פניה השונים של האלוהות, הזכרי והנקבי. לאחר ציפייה דרוכה של 49 ימים, לאורך ספירת העומר, מגיעים הזכר והנקבה, הקב"ה והשכינה, לרגע המפגש המיוחל ביניהם. בחג השבועות יבואו השניים בברית נישואין, המסומלת במעמד ההתגלות בהר סיני ובנתינת התורה. הכלה היא אפוא השכינה האלוהית, וליל שבועות הוא ליל כלולותיה, בו היא מתכוננת לקראת הזיווג עם הקב"ה שיתרחש ליום המחרת. רשב"י ותלמידיו, "בני היכל הכלה", מצטרפים אליה כמעין שושבינים ללילה לבן של התכוננות נרגשת. הם עושים זאת, כמובן, על ידי לימוד תורה משותף, במיוחד בתורת הסוד. חידושי התורה שנושאים החברים באותו לילה משולים לתכשיטים שעודה עליה הכלה, השכינה, המתייפה והולכת לקראת רגע האיחוד עם אהובה.

תיאוריו של הזוהר עמומים ופיוטיים, אך באחד המקומות הוא מספק רמז לאופי הלימוד של החברים באותו לילה:
זוהר ח"א, ח ע"א (בתרגום)
כל אלו החברים, בני היכל הכלה צריכים… להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקון שהיא נתקנת, ללמוד בתורה – מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובמדרשות הפסוקים, ובסודות החכמה. בגלל שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה…
החברים חורזים יחד את דברי התורה, הנביאים והכתובים, ואת אלו לדרשות ולסודות החכמה – מעין רצף של הקאנון היהודי, החל מהמקרא, עבור בספרות חז"ל וכלה בתורת הסוד. בהמשך מדגיש הזוהר את שמחתם של ה'חברייא', חבורת תלמידי רשב"י, היושבים יחד, ומספר כי כל אחד מהם חידש בתורו דברי תורה לאורך הלילה: "והיו ר' שמעון וכל ה'חברייא' מרננים בשמחת התורה ומחדשים דברי תורה כל אחד ואחד מהם, והיו שמחים ר' שמעון וכל שאר ה'חברייא'" (שם).

כמה מאות שנים מאוחר יותר יצא המנהג מתוך ספר הזוהר אל המציאות הממשית, בתיקון ליל שבועות בסלוניקי, התיקון הראשון מסוגו שמתועד מבחינה היסטורית. בעקבות התיאורים המופיעים בספר הזוהר התכנסה חבורתו של ר' יוסף קארו כדי לתקן את השכינה וללוות אותה לקראת יום חגה. מן האגרת עולה שהם לא העלו על דעתם שהשכינה-הכלה תחליט להתגלות אליהם בפועל באותו לילה ולדבר אליהם מתוך גרונו של רבם ומנהיגם ר' יוסף קארו.

קורותיו של אותו לילה נשתמרו באגרת שכתב ר' שלמה אלקבץ שנים לאחר ההתרחשות (ונדפסה בספר 'שני לוחות הברית' לר' ישעיה הלוי הורוביץ), בה פרס את השתלשלות האירועים כולה. אלקבץ מתאר כיצד התכנסו החברים "לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו". החבורה החלה בקריאה בפסוקי המקרא ומהם עברה למשנה. והנה, בחצות ליל, טרם הספיקו החברים לקרוא שתי מסכתות מן המשנה, התגלתה בפניהם השכינה, וקולה בוקע מגרונו של ר' יוסף קארו:
זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו [ר' יוסף קארו] … והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים! ידידי אהובי, שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה. אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה.

השכינה מספרת ללומדים על צערה הגדול; מאז חורבן בית המקדש היא גולה עם ישראל בתפוצותיו, רחוקה מבן זוגה, הקב"ה. והנה, עשרה מאוהביה התכנסו בליל שבועות כדי לקשטה, להרימה מעפרה, וסייעו לה להתעלות מעט מעפרה. כדי להמשיך עוד בדרכם זו עודדה אותם השכינה להוסיף וללמוד ואף לעלות לארץ ישראל. הרושם שעשתה ההתגלות על החברים היה עצום: "וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא [לא פסק הלימוד מפינו] בגילה ורעדה".
גם בליל שבועות השני, הנוהג בחוץ לארץ, התכנסו החברים וזכו שוב להתגלות השכינה, שגילתה להם סודות תורה עמוקים. השכינה המשיכה לשבח את בני החבורה על התכנסותם יחד, עשרה לומדים, וצוותה אותם להמשיך ולפעול יחד: "ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גבור אני, והחזיקו עצמיכם לגדולים, כי אתם מ"בני היכלא דמלכא".
התרחשות פלאית זו היא שגרמה לר' יוסף קארו ולר' שלמה אלקבץ לעלות לארץ ישראל, לאחר גלגולים רבים, ולהתיישב בצפת. שם, לאורך המאה ה-16, התגבש מרכז הקבלה החשוב שעליו נמנו גם ר' אלעזר אזכרי, מחבר הפיוט 'ידיד נפש', ר' משה קורדוברו, והאר"י, ר' יצחק לוריא. אלו, לצד ר' יוסף קארו, ר' שלמה אלקבץ ואחרים, היו לדמויות המשפיעות ביותר בעולם היהודי במאות השנים הבאות.

מקורותיו הקבליים של תיקון ליל שבועות מלמדים כי יותר מכל כרוכה בו חתירה להתחדשות רוחנית. באופן מפתיע, במרכז הלילה לא ניצב לימוד התורה במובנו האינטלקטואלי, שכן הלימוד הוא מעין אמצעי עבור המקובלים להתרחשות אחרת: ליווי השכינה וקישוטה לקראת חופתה בתיאורי הזוהר, או התגלותה של השכינה בתיקון שבסלוניקי. זהו משמעותו של השם תיקון ליל שבועות – יותר מכל, בלילה זה מבקשים להתקין את תכשיטי הכלה ולתקן את מצבה העגום. העיסוק בתורה הוא מדיום שבאמצעותו מחולל המקובל את התיקון. למעשה, מקריאת אגרת אלקבץ לא ברור עד כמה למדו החברים תורה במובן המקובל. דומה שהם עסקו יותר בשינון וגריסה של פסוקי המקרא ומסכתות המשנה, כמעין טכניקה להכנס בשער החוויה הרוחנית.

אבל אולי יותר מכל, במרכזו של ליל שבועות עומד המפגש – מפגש החבורה המתקבצת יחד, אחד למען השני, מתוך אהבה, קרבת לב וציפייה משותפת, והמפגש המיוחל עם השכינה. המתקנים המתכנסים יחד אינם קהל אקראי אלא חבורה מגובשת, שקשרים אמיצים נמתחים בין חבריה. רק מתוך התרחשות 'חבורתית' זו צומח מעשה התיקון.
תיקון ליל שבועות עבר מאז גלגולים רבים, ודומה שבתרבות היהודית-ישראלית המתחדשת הוא עוצב יותר מכל כלילה של עיון, שבמרכזו ניצבת הפעילות הלמדנית-אינטלקטואלית. הקהל המוזמן ללימוד מתכנס סביב מלמד או מרצה שמעביר שיעור, המתחלף מספר פעמים לאורך הלילה.

האם היינו יכולים לדמיין תיקון מסוג אחר, המעמיד במרכזו את ההתרחשות, את החוויה ואת המפגש? אולי דווקא בליל שבועות הקרוב, בצל מגיפה עולמית, יקל עלינו להחליף את אולמות השיעורים הגדולים בחבורות חבורות של גברים ונשים הקשורים יחד, יושבים במעגל, ומבקשים להפגש ולחתור יחד להתרחשות פנימית – בשירה, בניגון או בשיחה? ואולי, כהצעת הזוהר, במקום להאזין לשיעור מפי מורה, כל אחד ואחד מבני החבורה יחדש לפי הדברים שבלבו, איש איש כפי חכמתו ובינתו?

בלבו של ליל שבועות כזה לא יעמוד הלימוד אלא משימת ה'תיקון' הקבלית – תיקונה של השכינה והעלאתה מן העפר. משימת תיקון השכינה והקלה על כאביה עשויה אף להתפרש מחדש בדרכים שונות ומגוונות. את המפגש והשיח בחבורה ניתן לכוון לתיקון האדם ונפשו, תיקון היחסים בין אדם לרעהו ובין בני זוג, תיקון החברה מתחלואיה השונים, ועוד.
ליל שבועות כזה, היונק ממקורותיו הקבליים של מנהג התיקון תוך פירושם מחדש, עשוי להשיב עטרה ליושנה, אל "בני היכל הכלה" – חבורות המקובלים היושבות בארץ ישראל, בספרד ובסלוניקי, מתוך אהבה, קרבה ותקווה משותפת לתיקון. אולי כך תתקיים במשתתפי התיקון הבטחת השכינה לבני חבורתם של ר' יוסף קארו ור' שלמה אלקבץ: "הכבוד חופף על ראשיכם וחוט של חסד משוך עליכם".

צילום: Gift Habeshaw on Unsplash