בואו נדבר על תקווה. זוכרים אותה? הדבר הזה עם הנוצות, כדברי אמילי דיקנסון. הדבר הזה ששמענו עליו פעם בשירים (והמנונים) ובאגדות, ואולי גם בפרסומות. הדבר הזה שחמק מאיתנו עם הזמן, בתוך מערבולות החיים, בין המלחמות והחמסינים, החדשות הרעות והבשורות האיומות. הדבר הזה שכל מה שנשאר ממנו, במקרה הטוב, הוא שוק התקווה בשכונת התקווה (תקווה בלאפה?). הדבר הזה שהייאוש רמס ומעך וניצח ניצחון מוחלט.

אבל אולי התקווה מעולם לא הלכה לשום מקום, והיא חיה בתוכנו, גם אם לא בועטת, שלא לומר מורדמת ומונשמת, ועוד יש מפרש לבן באופק, כמו בציור העטיפה. בואו נקשיב לפרופ' אבי שגיא, פילוסוף וחוקר של הפילוסופיה היהודית, שלוקח אותנו למסע קצר אך מעשיר וחיוני מאין כמוהו בעקבות התקווה, לא לפני שיפרק לגורמים, כמתבקש, את פשר הייאוש – האויב המר שלה.

“הייאוש הוא אחת החוויות המרכזיות שעמן מתמודדת האנושות בעידן הזה", הוא קובע בצער. “רבים איבדו את האמונה באפשרות של חיים מתוקנים. הסדר התערער ועימו גם הביטחון הקיומי".

שגיא נעזר בשמות כמו קירקגור וקאמי, ויקטור פרנקל, לודוויג ויטגנשטיין ושולי רנד (“נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת / השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת"), עובר בתחנות בלתי נמנעות כמו אושוויץ (שם, לפי האינטלקטואל האוסטרי ז'אן אמרי, אבדה תקוות האדם), ומטפל גם במשיחיות (שנעשתה מילה גסה בעת האחרונה), כמו בציטוט של דוד בן־גוריון, שכמעט מתכתב עם “מחכים למשיח" של שלום חנוך, שמציין עכשיו יום הולדת 40.

“משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר. גדולתו של משיח שאין כתובתו ידועה ואי אפשר להגיע אליו, ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע ואם הוא בכלל נוסע באוטו או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח – על מנת שלא יבוא. כי ימות המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח, מצפה לימות המשיח, מאמין בימות המשיח, וזוהי אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי".

שגיא מבאר את כוונותיו של החילוני האדוק: “ימות המשיח הם עיקר בתודעה היהודית, משום שהם מבטאים אמונה ביכולת לתקן ולשנות. הם מחוללים בנו את ההכרה שאנו יכולים להשפיע על ההיסטוריה, אם רק נבחר לקחת בה חלק (…) הציונות הצליחה דווקא משום שהאמינה ביכולתו של העם היהודי לגאול את עצמו בתוך מסגרת הקיום העכשווית, ומתוך התמודדות עם האתגרים המוחשיים שעומדים בפניו. גם זוהי עמדה משיחית, אלא שהיא טבעית. כזו שמאמינה ביכולת של האדם לתקן את המציאות בתוך מסגרת המציאות הריאלית".

השאלה אם הציונות אכן הצליחה תישמר להזדמנות אחרת. שגיא מתייחס במפורש למלחמת עזה ולטבח 7 באוקטובר, ואף מקדיש את הספר בין היתר למשפחות החטופים ולמשפחות השכול (אגב, במאמר מרתק שמתפרסם בכתב העת “אופקים" של מכון הרטמן, הוא מנתח את מושג ה"אחדות").

“כיחידים וכקולקטיב אנו עומדים לא פעם מול מציאות שבורה, מול אכזבות וכישלונות. להתעלם מהם אי אפשר. ללכת קסם אחרי הבטחות לעתיד ורוד מובטח, זהו מקסם שווא. מנגד, לצלול לייאוש ולהתמכר אליו לנוכח הקושי, גם זה ימוטט אותנו. עלינו להאמין בצלם האדם, ביכולת שלו לעמוד כבן חורין מול המציאות ולא להיכנע לה. מה שמחובתנו לעשות הוא להתבונן נכוחה על המציאות סביבנו ולומר ‘אף על פי כן'. בדיבור על התקווה אנו מחוללים אותה בקרבנו. והקריאה הזו, הנשמעת גם בתנאים הקשים ביותר, משחררת אותנו, פותחת את אופק התודעה שלנו וגם קוראת לנו לפעולה".

שגיא עומד בין היתר על ההבדלים שבין חלום (מהסוג שהיה בשעתו למרטין לותר קינג) ופנטזיה, ועל האשליה שבאופטימיות והאימפוטנציה המוטמעת בה. “ציפייה היא המתנה שדבר מה יתרחש בעתיד מאליו, ועל כן היא פסיבית ביסודה. המצפה מסיר מעצמו אחריות על עיצוב המציאות, ונותן לדברים להתגלגל מאליהם (…) גם האופטימיסט הוא הצופה מן הצד, שמאמין שהעולם ישתנה עבורו לטובה. אך כיצד ניתן להיות אופטימיים בעולם שבגד שוב ושוב באנשיו? הרג, חורבן, רציחות, עוול, טרגדיות, תאונות – כל הרע שקיים בעולם, ושלמרבה הצער העם היהודי מכיר היטב, מוכיח שאין כל היגיון באופטימיות. אין כל ודאות שהעולם ישתנה עבורנו לטובה".

לעומת זאת, לטענתו, “תקווה היא עמדה אקטיבית ולא פסיבית. האדם המקווה אינו עומד ביציע אלא ניצב במגרש (…) היכולת של המקווה לחלום על עתיד אחר מכניסה את העתיד אל תוך ההווה ובכך מרוממת את ההווה. משום כך התקווה, בניגוד לציפייה, מניעה לפעולה. התקווה מציבה את האדם במקום פעיל ביחס לגורלו והופכת אותו לשותף פעיל בעיצוב עתידו. אכן, אין כל הבטחה שחלומות יתממשו. התקווה אינה עירבון שכל מה שהאדם מבקש באמת יתגשם. אבל אם נעמיק בדבר נוכל לטעון שהשאלה האם הדברים יקרו או לא היא משנית לעצם הופעת התקווה. שכן, מה שמרכזי בחיי האדם אינן נסיבות חייו אלא העמדה הקיומית שלו, האופן שבו הוא מגיב למציאות מתוך חירות".

שגיא התפרסם בעבר שלא בטובתו כמי שקיבל את יאיר לפיד ללימודי דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן, אף על פי שלפיד לא השלים תואר ראשון (התוכנית טורפדה לבסוף כזכור בעקבות המהומה הציבורית שהתעוררה). מתברר שהוא עצמו, כנראה, חטא באופטימיות מעט פזיזה והאמין שיש עתיד במקום הלא נכון. אבל את זכות המילה האחרונה נעניק לאישה יחידה בין כל כך הרבה גברים מלאי תקווה או נטולי תקווה. בחזרה אלייך, אמילי דיקנסון (בתרגומה של טובה נווה). ולחיי התקווה הנצחית.

תִּקְוָה הִיא דָּבָר עִם נוֹצוֹת –
יוֹשֶׁבֶת בַּנְּשָׁמָה –
וְשָׁרָה אֶת הַנִּגּוּן לְלֹא מִלִּים –
וּלְעוֹלָם אֵינָהּ עוֹצֶרֶת –
וּמָתוֹק הוּא הַנִּיגּוּן הַנִּשְׁמָע בַּסְּעָרָה –
גַּם אִם תַּכְאִיב הַסּוּפָה –
וְתָבִיךְ אֶת הַצּיפּוֹר הַקּטָנָה –
שֶׁחִמּמָה לבָּם שֶׁל רַבִּים –
הֶאֱזַנְתִּי לָהּ בָּאָרֶץ הַקָּרָה מִקֹּר –
עַל גַּבּוֹ שֶׁל הַיָּם, הַזָּר מִכֹּל –
וּבְכָל זֹאת, מֵעוֹלָם, בּשׂיא הַמְּצוּקָה,
לֹא בִּקְּשָׁה פֵּרוּר מִמֶּנִּי.