תמכו בנו
הבניות מגדריות במדרש איכה רבה

מדרש איכה רבה משתמש שוב ושוב בקטגוריות של גבריות ונשיות, המסמנות סדר חברתי והיררכיה, כדי לספר את סיפור חורבן הבית. חנה פנחסי מראה כי באופן פרדוקסלי, דווקא הנוכחות העשירה של גבריות ונשיות בדרשות, בסיפורים ובמשלים שבאיכה רבה מאפשרת את ריכוך גבולות המגדר והרחבתם

מדרש איכה רבה מבקש לצרוב את זיכרון חורבן הבית באמצעות פרשנות למגילת איכה, ובה בעת לכונן את החיים היהודיים ללא מקדש. במרכזה של עבודת הדוקטורט שהשלמתי לאחרונה עמדה השאלה כיצד משתמש איכה רבה בגברים ובנשים כדי לספר את החורבן, ומצד שני איזו גבריות ונשיות עולה מתוך החורבן המתואר במדרש. הראיתי כי המדרש מדובב בדרכים מגוונות את ייצוגי המגדר הרבים במגילת איכה, וכך שוב ושוב מתרככים ומתערערים גבולות הגבריות והנשיות המקובלים בעולם המדרש, דבר היוצר מנעד מגדרי עשיר ומפתיע.

כמו במדרשים אחרים, גם באיכה רבה משובצות סוגות שונות: דרשות פסוקים, משלים, וסיפורים המשולבים זה בזה; כל סוגה מכוננת גבריות ונשיות בהתאם לקונבנציות שלה. בשל עושר זה, מתעצבות הגבריות והנשיות במדרש במישורים רבים: בשפה העברית, בתכני הפסוקים, בגיבורי הסיפורים, ועוד.

כך למשל, במשלים שבאיכה רבה האל הוא לעולם גבר, אב או מלך, והעם הכפוף לו הוא אשתו או בנו. אלו הם הקשרים האינטימיים ביותר אך הם גם מניחים היררכיה מובהקת. משלים אלו הולמים את דבריה של קייט מילט כי "שניים הם עקרונות הפטריארכיה: גבר ישלוט באשה, וגבר בוגר ישלוט בצעיר ממנו". דווקא מתוך נקודת מוצא זו מעניין לראות כיצד בחלק מן המשלים שבאיכה רבה עולה כוחה של המטרונה, האישה, על המלך, ונחשפת תלותו בה והזדקקותו אליה. באמצעות כוחה של המטרונה מכוננים חכמים (כגברים) את כוח העם (כאשה) מול אלהים, המלך. סביר להניח כי את התובנות שלהם על אודות כוחן של נשים במערך הזוגי הפטריארכלי מביאים הדרשנים גם מן המציאות שלהם כבעלי משפחות.

לצד המשלים, משתמשות דרשות הפסוקים במגדריוּת העזה של העברית בכלל ושל מגילת איכה המקראית בפרט. כך, כשאומר המדרש "אמרה כנסת ישראל: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי" (איכה ג, א) ניתן לשמוע את הערבול בין נשיותה המובהקת של כנסת ישראל לבין הגבריות השבורה של מגילת איכה. שימוש מפתיע במגדר ניכר גם בדרשה על הפסוק "יתומים היינו ואין אב" (איכה ה, ג):
"אמר הקב"ה לישראל: אתם אמרתם בבבל 'יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב', חייכם, הגואל שאני מעמיד עליכם אין לו אב ואם הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' (אסתר ב, ז)".
הגואל, המזוהה כגבר בגלל העברית ובגלל ההקשר התרבותי, הופך בדרשה לאשה – אסתר המלכה. השימוש בדמיון המילולי בין "ואין אב" ל"אין לה אב ואם" הוא הפואנטה של הדרשה המבליעה עמדה שוויונית בין גואל לגואלת.

החרבת בית המקדש בירושלים, פרנצ'סקו הייז
שמן על קנבס, 1867

גם הדמויות בסיפורים של איכה רבה נרקמות בהתאם לציפיות הנוגעות לגבריות ונשיות, תוך שהן נענות לציפיות אלו וגם חותרות תחתן. רבים מסיפורי איכה רבה עוסקים ברעב; נקודת המוצא שלהם היא כי לנשים תפקיד כמזינות ואילו הגברים הם הניזונים, יחד עם הילדים. כך למשל בסיפור על אשה השולחת את בעלה ובנה לתור אחר מזון (איכה רבה ב, טז). בתחילת הסיפור מבקשת האישה להזין את המשפחה כולה בכל מחיר, והיא אומרת לבעלה (בתרגום מארמית):"כסף זה אינו מועיל לי. קח אותו וצא לשוק, וקנה לי דבר מה ונאכל ולא נמות". המדרש מתאר את מותם של בני המשפחה כאשר הם אינם מוצאים אוכל, והוא מסתיים כך:
"בא הבן הצעיר רצה לינוק ולא מצא בשד כלום ופרפר ומת.
לקיים מה שנאמר: 'בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר' – זה בעלה ובנה הגדול.
'בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם' – זה בנה הקטון".
סוף הסיפור כלל לא מתייחס למות האישה אלא רק למות בעלה ובניה; הוא מתאר את מות תינוק על שׁד האם, אבל מתעלם מהרעב שלה ומגוויעתה כיוון שהוא מתייחס אליה כמזינה בלבד. בסיפור זה יש אפוא היענות מובהקת לתפקיד הנשי. עם זאת, ישנם באיכה רבה סיפורי רעב בהם נפרצות המוסכמות המגדריות: סיפור בו דווקא האב דואג להאכיל את בנו ונכשל, סיפור המתאר רעב של אישה המבקשת מזון מגברים, ועוד.

דוגמא מעניינת לאתגור מגדרי יש בסיפור הבא אודות אישה ירושלמית המתמודדת עם הרעב הגדול (איכה רבה ד, יג):
"היה בנה של שכנתה מת, והיה לה קלוסקין [=ככר לחם] אחד, והיה לה לאוכלו היא ובעלה ובנה ולחיות עליו יום אחד.
והיתה נוטלתו מפי בעלה ומפי בניה והולכת ומברה עם שכנתה ומנחמת אותה".
האישה בוחרת לתת את ככר הלחם האחרונה שיש לה לשכנתה השכולה ולא למשפחתה – בעלה ובנה. האֵם בסיפור זה מוותרת על המחויבות שלה להזין את משפחתה הגרעינית ופונה אל הקהילה, במעשה שהוא ביטוי לאחוות נשים, sisterhood. באופן מפתיע, תומך המדרש באשה והקב"ה מתואר כמודה לה על מעשיה: "אמר הקב"ה: בנותיי לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי" (כלומר – בזכות מעשי נשים כאלה לא החרבתי את עולמי).

סיפור זה הוא למעשה תמונת מראה נשית לדיון התלמודי הגברי אודות שניים ההולכים במדבר, כשלאחד מהם יש קיתון מים שיספיק להחיות רק אותו או את רעהו (בבא מציעא סב ע"א). ר' עקיבא פוסק באותה סוגיה כי "חייך קודמים לחיי חברך", ולפיכך על בעל הקיתון לשתות את המים. גם בסיפור שלפנינו יש כיכר אחת שמספיקה להחיות משפחה אחת, אך כאן המרחב הנשי הוא הבית ולא מדבר צחיח, והלחם המברה והמנחם מחליף את המים המחיים. מעל הכל, הדילמה של הגיבורה אינה בין חייה לחיי אחרים אלא בין משפחתה לבין שכנתה, והיא מכריעה בניגוד למסקנת הסוגיה התלמודית כשהיא מעניקה את האוכל לאשה השכולה ולא למשפחתה. האחווה הנשית שהחברוּת היא מרכיב מרכזי בה נתפסת כאן כהרחבה של מעגל הסולידריות, כחסד שבהפניית המבט מן הבית פנימה אל מעגל גדול יותר, של הקהילה.

***
במדרש איכה רבה, כמו בספרות חז"ל בכלל, מופָעים מגדריים מסמנים סדר חברתי, היררכיה וגבולות. עם זאת, מדוגמאות אלה ורבות אחרות כמותן עולה כי באופן פרדוקסלי דווקא הריבוי והעושר של מופעי גבריות ונשיות במדרש איכה רבה מייצרים גבולות מגדריים מורכבים ונזילים, המְפֵרים את אותו הסדר. מתוך מצבי הקצה של החורבן והכאוס באיכה רבה מתערערים גבולות המגדר ומציעים מודל אנושי מורכב יותר; גבולותיהם של הגבריות והנשיות משיקים זה לזה ברַכּוּת נושאת בשורה.

השארת תגובה