הקדמה
תנועת החסידות, שחוללה מהפכה תיאולוגית, חברתית ודתית בעולם היהודי החל מהמאה ה-18, ביקשה לשנות גם את האופן שבו תופס האדם את אלוהים ואת נוכחותו בעולם. אחד מהעקרונות החוזרים בכתביהם של המורים החסידיים, ונחשב לחידוש חשוב ומרכזי של תנועת החסידות, הוא נוכחותה של האלוהות בכל המציאות – בכל אדם ובכל חי, צומח ודומם, ולא רק במרחבים 'קדושים' או בעלי משמעות דתית. בלשון ששאלו החסידים מספרות הזוהר: "לית אתר פנויה מיניה", אין מקום פנוי ממנו, כלומר מן הקב"ה.
לתפיסה רדיקלית זו השלכות הרות משמעות על תפיסת האדם, הדת והעבודה הדתית, ואחת מהן היא עקרון ה'עבודה בגשמיות': אם האל אכן נוכח בכל אתר ובכל מצב חיים, ניתן לעבוד אותו לא רק בעזרת קיום מצוות, לימוד תורה ותפילה, אלא גם באמצעות פעולות גשמיות, יומיומיות, ובמגע עם העולם הארצי. רעיון זה חוזר בפנים שונות בכתבי המורים החסידיים, מתוך פרספקטיבות מגוונות. כמה מראשוני הכותבים החסידיים ביטאו אותו באופן נועז במיוחד, כמו שנראה בטקסטים שלהלן.
שני המקורות הראשונים שלפנינו לקוחים מהחיבור 'תולדות יעקב יוסף' מאת ר' יעקב יוסף מפולנאה (1695-1781), תלמידו של מחולל החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, וממוריה הראשונים של תנועת החסידות. ר' יעקב יוסף מציג בכלליות את רעיון העבודה בגשמיות וקושר אותו לתפיסה כי האל נמצא בכל מקום וכן לתורת "העלאת הניצוצות" מאת המקובל החשוב בן המאה ה-16, ר' יצחק לוריא (האר"י). לפי תפיסת האר"י, בתוך תהליכי התהוות המציאות התפזר האור האלוהי לתוך העולם ונפוץ לכל חלקי המציאות בצורה של 'ניצוצות קדושה', המוסתרים וגנוזים בתוך העולם הגשמי, שם הם ממתינים ל'העלאתם' בחזרה אל האלוהות.
הטקסט השלישי לקוח מהוגה חסידי מאוחר יותר, אברהם יששכר בער רבינוביץ (1843–1892), האדמו"ר השני לשושלת חסידות ראדומסק (פולין), אולם הוא מייחס את דבריו לבעל שם טוב עצמו. הן קטע זה, והן הקטע הרביעי, הלקוח מחיבורו של ר' ברוך מקוסוב, בן דורו של הבעל שם טוב, מחברים את רעיון העבודה בגשמיות לעונג האנושי: התענוג הגופני שחש אדם ממעשים גשמיים כמו אכילה, שתיה והמעשה המיני – הוא המפתח למימד הדתי והרוחני הטמון במעשה עצמו.
"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג) – ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו [מן האל], כי הוא המצוי בכל המציאות כולם.
ולכך יכול האדם השלם לייחד ייחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכל ומשתה ומשגל,
ומשא ומתן, ודבריו הגשמיים שבינו לבין חברו…
וזה שכתוב "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג ו), כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד א), שהוא יחוד וזווג.
זה כלל גדול בכל פעולותיך: שתעשה לשם שמים. תראה שתהיה מיד בעשותך הדבר יהיה בו עבודת השם. הן באכילתו, שלא יאמר שיהיה כוונת אכילתו לשם שמים – שיהיה לו כח אחר כך לעבודת ה' יתברך. הגם שזה גם כן כוונה טובה, מכל מקום עיקר השלימות שיהיה בו עוּבדא [=מעשה] לשם שמים מיד, והיינו להעלות נצוצין.
בשם אור אלוהי הריב"ש [ר' ישראל בעל שם טוב] ז"ל על פסוק "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהלים לד ט). דבכל אוכל ומשקה – יש בהם מתיקות וטעם טוב ותענוג רוחני. בודאי הטעם והתענוג ההוא נלקח מעולם התענוג [=העולם האלוהי] ונתגשם בתענוג וטעם הגשמי שבאוכל ומשקה.
ואם כן, מהראיה ההוא שבשעת אכילתו והרגשת תענוג הגשמי – ידבק את עצמו בו [=בקב"ה] שהוא תענוג של כל התענוגים… "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב" – שבאוכל ובמשקה הוא ה' יתברך שנלקח ממנו, ואם כן ראוי שתדבק על ידי אכילתם בו יתברך. עד כאן לשונו הקדוש.
שמעתי פעם מאיש צנוע, שהיה מצטער על מה שהוטבע הטבע שעל ידי תשמיש המיטה יימשך עונג גשמי לאדם, והיה חפץ יותר שלא יימשך עונג גשמי כלל, כדי שישמש המיטה רק לקיים מצוות בוראו…
ועל פי דבריו פירשתי פירוש פשוט על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שכל אדם יקדש עצמו בשעת תשמיש המיטה (בבלי שבועות, יח ע"ב), ואין ידוע במה יקדש את עצמו ואיך יקדש את עצמו. וחשבתי בדעתי שעניין הקידוש הוא שיקדש מחשבתו, להוציא ממחשבתו כוונת הרגשת עונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזאת הרגשת עונג גשמי, והלוואי שלא היה הדבר כן.
ואחר זמן חנני ה' חסד חינם, וזיכני להבין אמיתת עניין הקידוש בשעת תשמיש, ודווקא עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא.
עקרון ה'עבודה בגשמיות' כמו שהבינו ופיתחו אותו המורים החסידיים, עשוי לשנות מן היסוד את עולמו הדתי של האדם. התורות החסידיות הללו מרחיבות את היסוד הרוחני בחייו של האדם מעבר למצוות הפורמליות ולחיי בית הכנסת אל כל מישורי המציאות: האכילה והשתיה, המיניות, עולם העבודה, הקשרים החברתיים, ועוד. האדם נקרא לחפש בכל פרט מפרטי חייו הארציים מימד רוחני חי המסתתר בהם.
כפי שמדגיש ר' יעקב יוסף מפולנאה בקטע השני, אין מדובר בתפיסה פונקציונלית, המתייחסת בחיוב למציאות הארצית ולתפקודים הגופניים משום שהם מעניקים לאדם כח לעסוק בדברים החשובים באמת, כלומר התורה והמצוות. זו אמנם, בלשונו של ר' יעקב יוסף, "כוונה טובה" אולם "עיקר השלימות" הוא עמידה בדרישה אחרת, רדיקלית יותר: למצוא בחיים הארציים כשלעצמם משמעות רוחנית.
תפיסה זו ממוססת אפוא את הגבול שמשרטטת הדת היהודית לא פעם (כמו גם דתות אחרות) בין חיי הגוף לבין חיי הרוח. היא כורכת יחד את הגוף האנושי והמציאות הגשמית יחד עם המימדים הרוחניים שבמציאות ועם עולם האלוהות.
אולם כיצד ניתן לממש הצעה זו בפועל? ר' יעקב יוסף מציע את המונח הקבלי "העלאת ניצוצות", אולם דומה שהוא דורש "תרגום" נוסף, במיוחד עבור מי שהקבלה אינה שפתו המרכזי. בשני הטקסטים האחרונים המופיעים כאן מוצעת דרך קונקרטית יותר, המדגישה את הקישור שבין העונג החושי לבין החוויה הרוחנית. בבסיס דרך זו עומדת תפיסה ייחודית ויוצאת דופן לגבי האלוהים: האל הוא מקור כל העונג שבעולם, והוא עצמו ה"תענוג של כל התענוגים", כפי שמנסח זאת ר' אברהם יששכר בער רבינוביץ. תפיסה זו עשוייה להזמין גם מחפשי דרך רוחנית שאינם מגיעים דווקא מתוך עמדת מוצא דתית נורמטיבית או עם מטען של ידע קבלי נרחב.
דומה שטמונה כאן קריאה להיות קשוב לעונג שמזמנת המציאות ולנופך הרוחני הקיים באותו עונג, הנסתר לעתים מן העין. פניית נפש כזו דורשת מושקעות ומכוונות למעשה הגשמי עצמו ולתחושות שהוא מעורר בגוף ובתודעה. בשונה מפרשנויות אחרות לרעיון העבודה בגשמיות, המזמינות את האדם 'להשתמש' בעונג הגשמי – להפשיט ולזכך אותו עד להגעה למהות רוחנית מקודשת, מן הטקסטים המובאים כאן נראה כי בחוויה החושית עצמה טמונה ההתרחשות הרוחנית, והאדם נדרש בעיקר לפתח את המודעות לכך. הדבר מחדד את תפיסת הרציפות הטמונה בדברים אלו: החיים בעולם הזה, על תענוגותיהם, אינם מנותקים מן הקדושה ומן האלוהות. במובן זה, ניתן למתוח קווים מקשרים בין הרעיונות החסידיים הללו לבין תורות רוחניות שונות – חדשות ועתיקות – שלהן נוכחות בעולם המערבי כיום, לא פעם כחלק מן העידן החדש; למשל תורות המדגישות את תודעת הרציפות בין חומר לרוח או כאלו המזמינות את האדם להעניק תשומת לב וקשיבות לכל פעולה שלו.
הקריאה להחיל סוג זה של קשב גם בתחום המיני, כפי שמציע ר' ברוך מקוסוב בטקסט הרביעי, נושאת מטען רדיקלי במיוחד. ר' ברוך מתאר בדבריו מהפך רוחני שעבר. בתחילה הלך בדרכן של מגמות דתיות המקימות חיץ בין המישור הדתי והרוחני לזה המיני. כה קיצוני היה הדבר, עד שהוא סבר כי על האדם להצטער על כך שהמעשה המיני כרוך בהנאה, ושמטרת האדם בעת קיום יחסי מין היא לזכור זאת ולהרגיש את הצער הטמון בעונג. מאוחר יותר – אולי עם התקרבותו לתורת הבעש"ט – הבין ר' ברוך "סוד נפלא ועמוק נורא" אודות הקשר בין העונג הגשמי המיני לבין פעולת ההתקדשות: הקדושה נמשכת דווקא על ידי העונג הגשמי. תורה זו מנוסחת כאן בקצרה ובתמציתיות, אך היא צופנת בחובה אפשרות להבנה מעמיקה של המימד הרוחני הטמון במעשה המיני ובעונג המיני.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
