פרשת הרב אמסלם מש"ס עוררה שאלה עמוקה יותר מהסוגיה הפוליטית המיידית, הנוגעת לאימוץ הגישה ההלכתית החרדית-אשכנזית על ידי ההנהגה הדתית הספרדית. האם באמת התקיימה מסורת מתונה יותר בקרב היהודים בארצות האסלאם, ואם כן, מדוע היא ננטשה על ידי ההנהגה הדתית הספרדית בעשורים האחרונים? חוקרי מכון הרטמן פרופ' צבי זוהר וד"ר אריאל פיקאר משוחחים על הפסיקה הספרדית, ומציעים פרשנויות שונות לתמורות שחלו בה
במהלך השנה האחרונה עורר חבר הכנסת הרב חיים אמסלם סערה בעקבות ביקורת פומבית שמתח על תנועתו, ש"ס, שלדבריו התרחקה מתפיסת העולם הספרדית ומשרתת כיום אידיאולוגיה אשכנזית-ליטאית. בראיונות לתקשורת הביע הרב אמסלם תמיכה בהשתלבות חרדים בשוק העבודה, בלימודי ליבה ובשירות בצה"ל. בתגובה, דרשה ממנו מועצת חכמי התורה של ש"ס להתפטר מהכנסת, וביטאונה של התנועה, יום ליום, אף כינה אותו "עמלק".

ביקורתו של הרב אמסלם על ש"ס – ותגובת המפלגה אליה – העלתה סוגיה עמוקה יותר, הנוגעת לאימוץ הפרשנות ההלכתית החרדית-ליטאית על ידי ההנהגה הדתית הספרדית. במדור החודש בחרנו לשוחח עם שניים מחוקרי מכון הרטמן על הפסיקה ההלכתית הספרדית, ההבדלים בינה לבין הפסיקה האשכנזית במאות האחרונות, ואימוץ הגישה הליטאית על ידי גדולי התורה הספרדים בעשורים האחרונים. כפי שניתן לראות, השניים מציעים פרשנות שונה לחלוטין לתמורות הללו.

צבי זהר, מחבר הספרים "מסורת ותמורה" ו"האירו פני המזרח", העוסקים ביצירה ההלכתית והתורנית של חכמי המזרח בעת החדשה: "במאתיים השנים האחרונות היו לפסיקה המזרחית כמה מאפיינים. ראשית, הרעיון שפסיקת הרב צריכה להתייחס למצב ולצרכים של כל חברי הקהילה, על המגוון הרחב של מידת הדבקות שלהם בדקדוקי המצוות. זו פסיקה שביקשה להיות מכילה. תופעות כמו אלו שהתרחשו בגרמניה או במזרח אירופה, של קהילה הפורשת או המסתגרת כי האווירה הכללית מסביבה אינה מספיק דתית, או פסיקה המכוונת למגזר המסור יותר של שומרי המצווות ומתעלמת מהעובדה שחלקים ניכרים מהציבור אינם כאלו – לא היו מקובלות בארצות המזרח.

"גישה זו לא נבעה מאי ידיעה של המצב באירופה. רבנים מזרחים היו מודעים למצב אך לא קיבלו את הגישה המדירה שרווחה אצל רבים מרבני אירופה, ולא את הרעיון של פסיקה המיועדת רק עבור מיעוט בקהילה.

"כתוצאה מכך, רעיון שהפך מקובל בחברה האירופאית – ש'כל המחמיר תבוא עליו הברכה' – לא התקבל בפסיקה הספרדית. רבנים שינו את הפסיקה במכוון כדי לא להותיר יותר מדי אנשים מחוץ להגדרת שומרי המסורת. גם הרב עובדיה הכריז – ובכך הלך בדרך שסללו רבים לפניו – שעדיף לנסח פסק מקל יותר כי הוא מאפשר ליותר אנשים להיות מחוברים למסורת.

"הנה דוגמה היסטורית: במאה ה-19 קמו בהודו קהילות של יהודים ממוצא עירקי. אחדים מהם התעשרו והצליחו מאוד, אולם גם כאשר הקהילות גדלו והכילו אלפי חברים, הן הוסיפו לראות בעירק ובבגדד את מרכז הידע והסמכות המסורתית.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953)
"הרב החשוב בבגדד במחצית השנייה של המאה ה-19 היה עבדאללה סומך (אבי סבו של פרופ' ששון סומך מאוניברסיטת תל אביב). יום אחד שמע הרב סומך שרב חשוב אחר, אליהו מאני, רבה הראשי של חברון, נסע להודו ופסק שם שבבומבי הרחובות אינן רשות הרבים דאורייתא, ולכן חברי הקהילה יכולים להשתמש בעוזרים ומשרתים לא יהודים כדי לבצע פעולות שונות בשבת. כשהרב מאני עשה את דרכו חזרה לארץ ישראל דרך בגדד, הרב סומך קרא אותו לשיחה ואמר לו כי היה עליו לאסור את ביצוע פעולות אלו, כפי שמתחייב חד משמעית על פי השולחן ערוך.

"הרב מאני השיב שהגישה ההלכתית האוסרת היא אמנם המקובלת בפסיקה הספרדית — ובכל זאת פסק באופן שונה. זאת מפני שהוא ראה שכל היהודים העירקים בבומבי לוקחים איתם בכיס בשבת לבית הכנסת תיבת טבק להרחה ומטפחת, ונושאים בידם פאראסול כדי להגן על עצמם מפני השמש הקופחת.

"אם נגיד שמדובר ברשות הרבים דאורייתא, המשיך הרב מאני, כולם ייחשבו למי שמטלטלים בשבת ברשות הרבים, שזוהי עבירה חמורה. אבל אם נפסוק שמדובר ברשות הרבים דרבנן בלבד, אפשר להציע להם פיתרון – שמשרתיהם הלא-יהודים יטלטלו את החפצים. וגם אם מקצת היהודים ימשיכו לטלטל, הם יעברו עבירה חמורה פחות. כך נמנע מבני הקהילה להיות מוגדרים – בעיני עצמם ובעיני אחרים – כעבריינים כבדים.

"לאחר מחשבה נוספת, הרב סומך קיבל את הדברים – וזאת למרות שבבגדד הפסיקה היתה הפוכה.

"מאפיין נוסף של הפסיקה המזרחית הוא התפיסה לפיה מה שקורה בעולם הלא-יהודי אינו בהכרח עוין. כל מקרה צריך להיות נידון לגופו. במזרח התיכון ובצפון אפריקה הגישה הבסיסית של חכמי התורה היתה להסתכל בצורה חיובית על בתי ספר מודרניים שישלבו לימודים כלליים עם לימודי יהדות, ובלבד שיחנכו לקיום אורח חיים מסורתי ולא לנטישת המסורת. רבנים אפילו טענו שזה שיפור לגבי דפוסי החינוך המסורתי שהיה בקהילות קודם לכן. כך גם לגבי חידושים טכנולוגיים ורעיונות דמוקרטיים – רבנים בולטים הכירו בהם ואף תמכו בהם.

"הרב עוזיאל, שבאחרית ימיו היה הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, תמך בזכות ההצבעה של נשים בבחירות לגוף המייצג של היהודים בפלשתינה המנדטורית, בעוד הרב קוק, למשל, התנגד. הרב עוזיאל הודה שנשים לא היוו בעבר חלק מההנהגה הציבורית והפוליטית, אולם לדידו זה אינו מה שצריך לקבוע בהווה. וכי הנשים אינן 'יצורים שנבראו בצלם ובדעת?', הוא שאל. הן אינן כפופות להחלטות האספה הנבחרת? 'ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשין: להטיל עליהן החובה המשמעתית [חובת הציות להחלטות] של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתם?'

"בעשורים האחרונים, רבנים שהיו גדולי הדור – הרב עוזיאל, הרב יוסף משאש, הרב חיים דוד הלוי, הרב משה מלכה ואחרים – הלכו לעולמם. עד סוף המאה העשרים כמעט כל הדור הישן נפטר, ומי שהיו תלמידים בשנות החמישים והשישים, אלו שהחלו ללכת לישיבות הליטאיות, הם שנטלו את ההנהגה. אנשים אלו, שבמוצאם האתני הם מזרחים ועדיין מדברים בחי"ת ועי"ן, קיבלו עליהם את האתוס של ההסתגרות, את היחס העוין כלפי העולם החיצוני, את ההחמרה כערך דתי, ועוד עמדות חרדיות-ליטאיות בשאלות חברה ודת. עבור הדור הנוכחי של רבנים ממוצא מזרחי, הרעיון של חברת הלומדים, של ההסתגרות כערך דתי, הפכו ליהדות האותנטית.

"השינוי הזה התרחש לא רק בישראל אלא גם בחלק ניכר מקהילות יוצאי ארצות האסלאם במקסיקו, בצרפת ובמקומות אחרים. גם שם אומצה הגישה החרדית על ידי המנהיגות הרבנית והמושפעים ממנה. אסיים באנקדוטה שממחישה זאת: לפני שנתיים הייתי במקסיקו בכנס אקדמי. גרנו במלון קטן, ונאמר לנו שיש עבורנו מארח לסעודת שבת, ושנפגוש אותו בבית כנסת גדול של הקהילה החלבית, שנקרא 'מגן דוד'. תהינו כיצד מארחינו ימצא אותנו, אולם כשנכנסנו לבית הכנסת התשובה הפכה ברורה מאליה – אנחנו היינו היחידים שלא בלבוש חרדי.

"מארחינו היה אדם שהצליח מאוד בעסקים. ישבנו בביתו סביב שולחן שבת גדול, הנשים בצד אחד והגברים באחר, והם היו מופתעים מעט שאשתי משתתפת בשיחה על ענייני היהדות. בשלב מסוים, שאלתי את מארחי מדוע הגברים בבית הכנסת לבושים כמו חרדים. הוא ענה: 'כי הם מאוד דתיים'. 'אבל הם חלבים', עניתי לו. 'גם בחלב היהודים היו דתיים מאוד', הגיעה התשובה. 'כן', אמרתי, 'אבל לא התלבשו ככה!' המארח נדהם: 'כיצד ייתכן שיהודי חלב היו דתיים מאוד, ולא התלבשו בלבוש דתי?' הנה אם כן, לא רק שהקודים האשכנזים אומצו באופן מוחלט, אלא שאפילו השינוי עצמו כבר נשכח".

אריאל פיקאר, מחבר הספר "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות: חקר הלכה וביקורת תרבות"": לטענתי, כמו שאי אפשר להכליל את הפסיקה האשכנזית – הרי ליטאי אינו דומה לגליציאני או להונגרי – כך גם חלב אינה דמשק ושתיהן אינן קזבלנקה. יש הבדלים בין פוסקים במקומות שונים ובתקופות שונות, וההבחנה בין פוסקים מזרחים לכאלו שאינם מזרחים אינה נכונה יותר מהבחנות אחרות. תחושתי היא שאנחנו איננו מרוויחים הרבה מההכללות האלו, ושבקיומן, אנחנו רק ממשיכים לחזק את השסעים החברתיים בישראל.

"לטעמי, במקום להתווכח איזו מסורת מתאימה יותר למציאות היום ואיזו 'לא מתאימה', עלינו לחפש מקורות השראה שונים ומגוונים מכלל התרבות היהודית לדורותיה.

"באמירה כאילו הספרדים 'שכחו את מסורתם' בישיבות הליטאיות יש בעיני משהו מוטעה, אם לא ממש מזלזל. הרב עובדיה והרב מאזוז מבני ברק הם שמרנים בפסיקתם – על אף שהם לא למדו בישיבות ליטאיות. הקיצוניות שאנחנו רואים בקרב חכמים ספרדים כיום אינה כי הם תינוקות שנשבו בידי ישיבות ליטאיות. הקיצוניות הזו היא תגובה טיפוסית, אפילו מתבקשת, לחברה המודרנית המוחצנת שיהודי המזרח פגשו בישראל. זוהי תגובתם למפגש עם הציונות המודרנית.

"אמנם יהודי מרוקו ואלג'יריה ידעו מהו חילון. המפגש עם ישראל לא היה עבורם בהפתעה מוחלטת, כמו ליהודי תימן. גם בבגדד היו יהודים קומוניסטים ויהודים ציונים, אבל מבנה הקהילה היה ברור, ובראשה עמדו רבנים מחויבים למסורת. לא היתה מנהיגות אנטי דתית. בישראל השלטון ההגמוני בשנות החמישים והשישים היה של חילוניות סוציאליסטית, שהיתה לא-דתית באופן אידיאולוגי. חילוניות שבזה למסורתיות המזרחית. האירוע הקריטי מבחינת יהדות המזרח אינו המפגש עם הישיבה הליטאית, כי אם המפגש עם ההגמוניה החילונית.

"יהודי בגדד וקזבלנקה שהגיעו למדינת ישראל נתקלו בחילוניות הרבה יותר אגרסיבית אפילו מזו שהם הכירו בערים הקוסמופוליטיות שלהם. הרבנים הגיבו כמותקפים. בקהילות האם היתה להם תחושה של ביטחון; בישראל הם חשו שהם מאבדים את הילדים להגמוניה החילונית. כנגד החילון העמוק הם הגיבו בצורה הרבה יותר קיצונית מאשר בארצות המוצא.

"הבחירה בדגם החרדי כתגובה למפגש עם הציונות גם היא ברורה: הרי זה הדגם היחיד שעבד. יהודי המזרח מגלים בארץ שהיחידים שעמדו באופן יציב וגאה מול נחשולי המודרניות היו החרדים. הרב עובדיה יוסף, למי הוא יתחבר? ברור לו באופן כמעט אינסטינקטיבי שהחרדים האשכנזים מדברים אותה שפה כמוהו.

"הרב עובדיה הוא חרדי במובן של ראיית המודרניות כאויב. הוא בא ממסורת של מתינות, ולכן פסיקתו יותר מתונה, אולם צריך להיזהר מלהתבלבל בין מתינות להתמסרות. הרב עובדיה יוסף אינו הומניסט, בניגוד למה ששמאלנים חושבים עליו. הוא עשוי לתמוך בהסכם כזה או אחר, אבל אין לו עמדת שמאל מהותית. הוא פשוט השתכנע שהסכם השלום עם מצרים היה טוב. עמדותיו המהותיות ודאגותיו הגדולות הן אותן הדאגות של היהודי החרדי.

"הציבור הליברלי מחזיק בעמדה רומנטית לגבי יהודי המזרח ורבניהם, ולכן הוא שרוי באכזבה מתמדת מהם. הוא רוצה שהעמדות הליברליות שלו ימצאו ביטוי בתוך המסורת היהודית, ולכן הוא נאחז בחכמי המזרח כעוגן למודרניות שלו. אבל הניתוח הזה שגוי לטעמי. חכמי המזרח ברובם לא אימצו את המודרנה כמו שהאורתודוקסיה המודרנית מאמצת אותה היום.

"אין הבדל לכן בין דרעי לישי. דרעי אולי נראה יותר נחמד לחילונים. הוא חברמ'ן, ואלי ישי לא. אבל עמדות היסוד שלו מנוגדות למודרניות. המחשבה שאחד חשוך והשני נאור היא השלכת התפיסות והתקוות שלנו כליברלים עליהם. יש בזה משהו מאוד פטרנליסטי. גם דרעי וגם ישי היו שותפים למהלך הגדול של ש"ס, שהוא ביצור של עולם תורה שיגן על הציבור הספרדי בפני המודרניות. יותר מעשרים שנה הם עובדים על זה בהצלחה אדירה, בונים מוסדות נפרדים, לא הולכים לאוניברסיטה, יוצרים חברה נבדלת ומגובשת, ועכשיו מגיע הרב אמסלם ורוצה להפוך אותם למזרוחניקים, לכיפות סרוגות שכאלו? ברור שהם יצאו נגדו בכל הכח".

תמונה ללא תיאורפרופ' צבי זוהר הוא מרצה בפקולטה למשפטים ובפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.

תמונה ללא תיאורד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של תוכנית בארי במכון שלום הרטמן ועמית מחקר במכון.