תמכו בנו
חוסנה של הציונות מותנה בערכיות מוסרית
עתידה של ישראל והציונות מחייב אותנו להבין כי לעתים קרובות האויב הגדול ביותר נמצא בתוכנו וכי החיוניות והלגיטימיות של מדינת ישראל ושל הציונות תלויים בכוחנו המוסרי.

אחד האתגרים המכריעים הניצבים בפני מדינת ישראל במשא ומתן הנוכחי עם הפלסטינים הוא לזכור כי אנחנו לא רק מנהלים משא ומתן עם הפלסטינים, אלא גם עם עצמנו.

השאלה איננה רק מה יאפשרו הפלסטינאים והקהילה הבינלאומית, אלא מה אנחנו, בתור עם היהודי, רוצים להציב במרכז המדיניות שלנו. הכישלון בהבנת נקודה זו מוביל לערעור כוחה ומרכזיותה של הציונות בחברה הישראלית והצית תהליך של דה לגיטימציה של מדינת ישראל גם בקרב ידידינו ברחבי העולם, ובכך מהווה סכנה אסטרטגית.

אם הציונות משמעה נכונות לשלוט בעם אחר והצבת ערך קדושת הארץ מעל לעקרונות המוסר הכלליים והיהודיים הדורשים יחס שוויוני לכל אדם הנברא בצלם אלוהים, רבים ירצו להתנער מהאידיאל הציוני ולאמץ זהות פוסט-ציונית. הבאת הכיבוש לסיומו תוך שמירה על צרכי הביטחון הלגיטימיים שלנו הוא עקרון הכרחי לעתידה ולחוסנה של הציונות. הציונות לא תתעצם מהסברה וחינוך אודות תולדות הציונות, אלא בהיותה ביטוי לערכיות מוסרית.

הדרישות המשפטיות והמוסריות מישראל אל מול הכיבוש הן ברורות: הכיבוש הוא לגיטימי רק אם הוא תוצאה של מלחמה צודקת; אם הוא זמני; אם נעשים מאמצים עקביים וכנים לסיימו, מבלי להתפשר על אינטרסים לגיטימיים של ביטחון לאומי; ואם אנחנו נמנעים מפעילויות שאינן ביטחוניות אשר מקשות על המאמצים להביא את הכיבוש אל קיצו.

כיבוש העם הפלסטינאי, אשר נבע מהגנה עצמית במלחמת ששת הימים, עונה על סטנדרטים אלו, כל עוד אנו עושים מאמץ מתמיד ואמיתי להביא את הכיבוש אל קיצו. העובדה שראש ממשלת ישראל ורובם המכריע של הישראלים -תומכי הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה כאחד – מצדדים בפתרון שתי מדינות לשני עמים, מאפשרת לממשלת ישראל לבחור במדיניות היכולה לעמוד בתנאי המשפט והמוסר. אמנם הסכם שלום דורש שני צדדים, אך חובתנו המוסרית והמשפטית היא לוודא שאנו עושים הכל בכדי למלא את חובותינו.

זהו ההקשר שבמסגרתו עלינו לבחון את סוגיית הקפאת הבנייה בהתנחלויות. כל הרחבה של התנחלויות חוץ מאשר בירושלים, גוש עציון, מעלה אדומים, ואריאל, מערערים את האמיתות של המחויבות שלנו להביא את הכיבוש אל קיצו ומנוגדים למשפט ולמוסר. מה יכולה להיות ההצדקה להרחיב באזורים מהם אנו מחויבים לסגת? המשך ההתרחבות מחוץ לגושי ההתנחלויות מתפרש באופן לגיטימי כערעור מחויבותנו להביא את הכיבוש אל קיצו.

חשוב שנכיר בכך שהעניין המהותי איננו בשאלה האם הפלסטינאים יתרצו מהשעיה זמנית של הקפאת ההתנחלויות. הענין שעל הפרק הוא מה אנו כישראלים ואנו כיהודים רוצים להציב כמדיניותה של ישראל על פי חזונינו הציוני וערכינו היהודיים. ארצות הברית והקהילה הבינלאומית עשויות להצליח להשאיר את הפלסטינים במו"מ. עם זאת, בהתייחסותנו להרחבת ההתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות כאל שאיפה ישראלית, אנו מחלישים את הציונות מבפנים ומערערים במו ידינו את ערכה של הציונות ומחויבותם של רבים מאזרחי המדינה ויהדות העולם למפעל הציוני.

הגיע הזמן לשינוי תפיסתי. עתידה של ישראל והציונות מחייב אותנו להבין כי לעתים קרובות האויב הגדול ביותר נמצא בתוכנו וכי החיוניות והלגיטימיות של מדינת ישראל ושל הציונות תלויים בכוחנו המוסרי. הנושא אינו יחסי ציבור אפקטיביים, אלא מדיניות מוסרית ברת הגנה. כאשר העם היהודי בארץ ובחו"ל יוכל להתאחד סביב מחויבות משותפת למדינה יהודית, מחויבות אשר מגלמת את השאיפות הנאצלות ביותר -אז תבוא לידי ביטוי עוצמתה של ישראל.

שלום מצריך הסכמה של שני הצדדים. עם זאת, הפיכת החברה הישראלית לחברה יהודית המעוררת השראה ומשמיעה קול מוסרי ברור ואצילי – תלויה בנו בלבד.

פורסם לראשונה ב"מעריב" וב-NRG

השארת תגובה