שנת הלימודים החולפת היתה אחת השנים הסוערות ביותר שידעו הקמפוסים בצפון אמריקה מאז שנות השישים. מחאות הסטודנטים שהלכו והתעצמו עד שהגיעו לשיא לקראת סוף הלימודים באביב, הכניסו ציונים-ליברלים רבים למבוכה: בצד הביקורת והתסכול מאי-ההיכרות של המוחים עם תמונת המצב המורכבת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להודות ביושר שייתכן מאד בכל נושא אחר (אקלים, זכויות להט"ב ועוד) רבים מאיתנו היו מזדהים באופן טבעי עם הצעירים הנאיביים ולא עם המשטרה והאוניברסיטאות התאגידיות שפיזרו את הפגנותיהם, לעתים באלימות מיותרת שהוסיפה דלק למדורה וסייעה להם בגיוס תומכים נוספים. מחאות אלו צפויות לחזור וביתר שאת לקראת פתיחת שנת הלימודים בצפון אמריקה בשבוע הבא. מה הקשר בין המחאות לאקדמיה? והאם התקשורת הישראלית צודקת כשהיא ממסגרת את המחאות האלו כ״אנטישמיות״?
שלוש מחשבות על המצב.
מדוע מוקד הפעילות נמצא דווקא בקמפוסים, ואיך זה קשור לתהליכים שעוברת האקדמיה בארה"ב? צריך לומר שגם באירופה מתקיימות מחאות נרחבות נגד ישראל ומדיניותה; אולם שם נשמע – באופן טבעי – בעיקר קולם של מהגרים ערבים, מוסלמים, וכמובן פלסטינים רבים. לעומת זאת, בצפון אמריקה שבה יש מיעוט של מהגרים מוסלמים לעומת אירופה, מוקד הפעילות הפוליטית הוא הקמפוסים עצמם, ומורגש יותר קולם של צעירים אקטיביסטים לבנים מהמעמד הבינוני. כיצד הפכו דווקא הקמפוסים מוקד לפעילות פוליטית כל כך רדיקלית? ומה הקשר בין מחאה לבין ידע אקדמי?
רק מי שלא עקבו אחרי השיח האקדמי הופתעו מהבורות והחד-צדדיות שניכרו בתגובות מאת סטודנטים וסגל אקדמי לשבעה באוקטובר. ולא, הצידוד האוטומטי בגרסה הפלסטינית של ההיסטוריה לא קשור לעולם ה׳טיקטוק׳ או לסטודנטים בלי קשב – שהרי העמדה הפרו-ישראלית מוצגת שם באופן שטחי ומניפולטיבי לא פחות. זה קשור לידע האקדמי שהם לומדים בכיתות.
המחאה קשורה בטבורה לגופי ידע כמו פמיניזם ולימודי מגדר ולהט"ב, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-הומניזם, האנתרופוקן ועוד. המשותף לכל אלו הוא שמדובר בגופי ידע שנוצרו מאג'נדות חברתיות שמבטאות ביקורת גורפת על "המערב" (איך שלא נגדיר מושג עמום זה). גם אם לא מסכימים עם כל הטענות של מצעים אלו, קל להראות שהגיעו להישגים אקדמיים משמעותיים בהבנת האדם, בין השאר בזכות האג'נדות שסייעו להפניית המבט לתחומי פעילות אנושית שלא זכו לתשומת לב לפני כן, ולימודי מגדר היא דוגמה ברורה לכך. זה תהליך מתמשך שהחל באופן זוחל בשנות השישים וצבר תאוצה בעשורים העוקבים: האקדמיה הצפון אמריקאית הפכה להיות מחויבת לסדר יום חברתי ולמאבק בעד צדק.
אולם בחלקים של האקדמיה האמריקאית ההבדל שבין אמצעים למטרות התהפך. אם המטרה העליונה היא השגת צדק, אזי ידע ומחקר שלא מובילים לצדק חברתי אינם מעניינים; ואם הצדק בשאלה כלשהי נמצא עם צד אחד ולא עם צד אחר, אזי כל ניסיון לעמוד על מורכבות של המצב יוצג כידע ׳לבן׳ ו׳דכאני׳ – שלא שווה לטרוח בו. במילים אחרות, הדומיננטיות שהאג'נדות הצודקות האלו הגיעו אליה לאחרונה מסכנת את סיבת היותה של אקדמיה: ידע, חקרנות וסקרנות. יותר ויותר נמצא ועדות שמפקחות על סילבוסים ומוודאות שיש בהם די פריטים שמחויבים לאג׳נדה חברתית. זו אקדמיה שמתחילה אט אט להזכיר ׳מדע סובייטי׳.
בעבר הלא-רחוק לימדתי באוניברסיטאות אמריקאיות קורסים על חברה ותרבות בישראל, במטרה להציג ידע מאוזן וביקורתי ולעודד סקרנות ונקודות מבט לא שגרתיות – כולל, למשל, נקודות מבט ביקורתיות כלפי העמדה הציונית בנוגע להיבטים הקולוניאליים שלה או בשאלה האם זהות יהודית היא עניין של הבנייה חברתית. ואמנם, היו לי סטודנטים יהודים שהתאכזבו לגלות שאני לא עובד בהסברה ישראלית (ואני מקווה שהצלחנו להגיע לדיאלוג טוב). כלל לא בטוח שהיום הסילבוסים שלי היו עוברים את הקומיסרים המקומיים.
צריך גם לומר שבניגוד לאופן בו הוצגו הדברים בתקשורת הישראלית, האוניברסיטאות, כממסד, לא תומכות במחאות. לאוניברסיטאות יש אינטרסים אקדמיים – וגם עסקיים – שבגללם הן לא מעלות על דעתן לרגע לשתף פעולה עם החרם על ישראל. אבל המחאה הולמת את מה שתלמידים לומדים בכיתות ואת רוח הזמן. אם את צעירה ליברלית משכילה אז יש חבילה שאת צריכה להחזיק בה, כמו שיש חבילה מקבילה אם את בצד השמרני. אם אתה למשל פרו להט״ב ובעד מאבקים למען איכות הסביבה אז אתה צריך להיות גם בעד עמדה פוסט-קולוניאלית באופן שיחייב אותך לראות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני רק במונחים של חזק וחלש, של מדכא ומדוכא, של צדק ואי צדק. וזה מוביל אותי למחשבה השניה:
2. ההיקסמות ממחאת הצעירים
בשנות השישים הסוערות, דוד הרטמן ז"ל לימד באוניברסיטת פורדהאם, ולדעתי הזדהה עם הרבה מרוח התקופה. פעם אחת כשלמדנו יחד בבית המדרש הוא סיפר לנו סיפור שהפתיע אותי. צעירים במהלך מחאה בקמפוס התפרצו לשיעורו שעסק ברמב"ם ושאלו אותו בזלזול: "הי, פרופ'! מה אתה מלמד כאן?". הוא השיב להם שהוא מלמד על הרמב"ם, והוסיף: "האם אתם ראויים להאזין?" (Are you worthy of listening?).
אף שהייתי צעיר בגיל כששמעתי את סיפורו, דווקא הזדהיתי עם הסנטימנט הקצת-שמרני הזה. יש קלישאה שאומרת שבגיל צעיר אנשים רגישים יותר לעוול וכדאי להקשיב להם. אבל יחד עם הרומנטיזציה של רוח שנות השישים, בעשורים האחרונים יכולנו לראות בפוליטיקה ובעסקים את בוגרי המחאות האלו שהתבגרו וגילו ש׳דברים שרואים משם לא רואים מכאן׳. אין לזלזל בקול מוסרי צלול, שלעתים אכן יכול להיות חשוב יותר מאשר המורכבות של הפרטים. אבל אני מבקש להזהיר מההיקסמות הזו ממהפכה של צעירים, ולהסב את תשומת הלב למקרה ההיסטורי הבולט ביותר שבו צעירים אידיאליסטיים ונאיביים הצליחו להפוך את השלטון ולקבל כוח אמיתי לידיהם: רוסיה של 1917. אם נחשוב על הדברים מתוך תפיסת אחריות על המרחב הפוליטי, הרי שההנחה שחוש צדק תלוי בראייה שטחית של העולם היא בשורה רעה לצדק וליכולת הפוליטית שלנו להיאבק על השגתו בפועל ולא באופן מופשט. והמחשבה על הקשיים במאבק על צדק ועל עולם טוב יותר מובילה למחשבה השלישית, האקטואלית והעגומה מכולן.
3. האם המחאות אנטישמיות?
התקשורת הישראלית אוהבת למסגר את המחאות כאנטישמיות. לא מעט קולגות יהודיים שלי מאוניברסיטאות צפון-אמריקאיות – לא מהסוג שזועק "אנטישמיות" בכל פעם ששופט שורק לנבדל נגד קבוצה ישראלית – מרגישים שמאז השבעה באוקטובר האנטישמיים באוניברסיטאות יוצאים מהחורים שהורגלו לשהות בהם בעשרות השנים שקדמו ליום העגום הזה. מה חשיבותן של נימות אנטישמיות שנשמעות בשולי ההפגנות?
ראשית, חשוב להדגיש שטיעונים וסלוגנים אנטישמיים מוצגים במחאות ובהפגנות בעיקר שלא מדעת ומתוך בורוּת. כאמור לעיל, בורוּת ועצלות מחשבתית מאכזבות במיוחד בתוך מרחב אקדמי (אם כי מותר גם לנו לבחון את עצמנו: האם האינטלקטואלים שבנו מתמצאים בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית ובהקשרים ההיסטוריים שלה? שאלת טריוויה לדוגמה: האם ידוע לכם מה מקורו של הדגל הפלסטיני ומה הוא מסמל?). אבל אם נאמץ את אי-ההיקסמות מנאיביות פוליטית, עלינו להיות מוטרדים פחות מהבורוּת בתולדות הסכסוך או המרחב הגאוגרפי, ויותר מאי-ההבנה הבוטה של מושגים כמו קולוניאליזם וג'נוסייד. כך, למשל, ישראל נתפסת כצד התוקפן בסכסוך מפני שהיא מוגדרת במחקר כקולוניאליזם מתיישבים (settler colonialism). בצד זה אין מחלוקת משמעותית על כך שגם ארה״ב וקנדה הן מדינות של לאומיות מתיישבת – כמו ישראל; ושבמהלך שתי המאות הקודמות הן ביצעו מעשים שמוגדרים באופן חד-משמעי כהשמדת עם – בניגוד לישראל. באופן מעניין ואירוני, וקצת אכזרי ביחס לילידים באמריקה הצפונית, אף אחד לא דורש לפרק את ארה״ב ואת קנדה בטענה שהן מבוססות על לאומיות מתיישבת. יש הטוענים שהקולוניאליזם ההתיישבותי הוא החטא הקדמון של המערב בכלל ושל צפון אמריקה בפרט, ואז מרגישים שדווקא הקולוניאליזם ההתיישבותי של היהודים במזרח התיכון הוא שצריך לכפר עליו.
בכל מקרה, יש יהודים רבים בקרב מבקרי ישראל, ואפשר בהחלט להיות יהודי ולא-ציוני או אנטי-ציוני. אם לאמץ רפליקה אנטישמית ידועה: לי עצמי יש לא מעט חברים וחברות כאלו (גם בארץ), ואנחנו מסתדרים מצוין ומתווכחים לפעמים כשמשעמם. הבעיה אינה האנטישמיות במחאות, אלא האנטישמיות הכללית בחברה האמריקאית, שנמצאת בעלייה תלולה ומתמדת כבר מזה כעשור, ובתוכה מחאות הסטודנטים תופסות חלק קטן בלבד.
האנטישמיות מתחילה לשחק תפקיד משמעותי בפוליטיקה באמריקה המקוטבת והמשוסעת של היום באופן שמזכיר תקופות אפלות: הסכמה בין גורמים מסוימים בצידי המתרס השונים שהיהודים הם הבעיה. הנה רשימה חלקית: ב-2018 תומך עליונות לבנה ירה והרג 11 יהודים בבית הכנסת בפיטסבורג, כי חשב שהיהודים זוממים להחליף את הלבנים ולמלא את אמריקה במהגרים, בהמשך לצעקות מפגינים ניאו-נאצים בשרלוטסוויל, 2017, שזכו לרוח גבית מהנשיא טראמפ. ב-2019 ביצע אדם פיגוע דקירה בעיירה היהודית מונסי שבמדינת ניו יורק, הרג אדם אחד ופצע חמישה, כי חשב שהיהודים מנצלים כלכלית את המיעוט האתני והגזעי שהשתייך אליו ואשמים במצבו המדורדר. בצד זה ניכרת עלייה גם בשנאת היהודים מהסוג הישן והרגיל, שמופנית כלפי יהודים שלהם סממנים מזוהים, כפי שהסביר מי שביצע את פיגוע בבית הכנסת של חב"ד בסן-דייגו באותה השנה שבו נהרגה אישה ונפצעו עוד כמה. ועל זה נוספו, כאמור, מבקרי הקולוניאליזם, ובהם אינטלקטואלים יהודים בולטים, שחושבים שדווקא היהודים צריכים לכפר על חטאי הקולוניאליזם המערבי, ושמכל סוגי הקולוניאליזם המתיישב יש לפרק דווקא את זה היהודי מבלי להציע אפילו לאן היהודים יילכו מהארץ שכביכול נטלו לעצמם בכוח הזרוע.
אז הלאומנים הלבנים אומרים שהיהודים קוסמפוליטיים מדי, הליברלים הקוסמופוליטיים אומרים שהיהודים אתנוצנטריים מדי, קבוצות מוגזעות אומרות שהיהודים לבנים מדי ואחרות אומרות שהיהודים מנצלים אותן או זוכרות עדיין את אשמתם במותו של ישוע. בצפון אמריקה של המאה ה-21 יש אנטישמיות מימין ומשמאל, נוצרית ומוסלמית, לבנה ושחורה (ובעוד צבעים), ליברלית ולאומנית. בכל אלו האנטישמיות מהסוג האלים ורצחני נמצאת עדיין בשוליים, אבל היא נעה בהדרגה, אבל בעקביות, לכיוון לגיטימציה שקטה מהמרכז. אי אפשר שלא לחשוש מהרגע שבו כל אלו יתאחדו ויתגברו על הפערים האדירים ביניהם כדי להילחם באויב המשותף שהופך את העולם למקום רע יותר: אנחנו, היהודים. במחצית השנייה של המאה העשרים נראה היה שאנטישמיות היא עמדה שנמצאת בשולי השוליים באמריקה. יהודים הרגישו בטוחים ובמשך כמה עשורים של תור זהב לא היה צורך באבטחה על מוסדות יהודיים. עכשיו, אומר גם המסאי והעורך פרנקלין פויר, זה נגמר.
במילים אחרות, בתוך העלייה התלולה בקריאות ובתקריות אנטישמיות, חלקן רצחניות ממש, המחאות האנטי-ישראליות הן הבעיה הקטנה. יחסית למופעי אנטישמיות אחרים, כרגע ההפגנות אינן אלימות כלפי יהודים באופן ישיר (אמנם אין להקל ראש בסכנה הזו, כיוון שבשוליים יש בהם אלו המעודדים מעשי טרור נגד "מתיישבים", זאת מבלי שיעלו על דעתם לצאת מבתיהם שבקליפורניה ולהחזיר את האדמה לבעליה המקוריים).
עד השבעה באוקטובר, כל זה לא עניין את מרבית הישראלים. גם עכשיו, באופן טיפוסי ומרגיז, ישראלים רואים סכנה באנטישמיות רק כשהיא מופנית כלפי ישראל. סיום המלחמה, אם יבוא, יוריד מעט את הנושא הישראלי-פלסטיני מסדר היום ויקהה את חודן של הפגנות הסטודנטים, אבל לא יפתור את הבעיה המאיימת יותר: הלגיטימציה המחודשת שניתנה באמריקה של המאה ה-21 להאשמת היהודים בבעיות העולם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
