תמכו בנו
ר'` בנימין והתביעה להשבת הפליטים

הסופר והמסאי ר' בנימין בקש לראות את היישוב היהודי בארץ ישראל כחלק מהמרחב הגיאוגרפי הערבי הרחב. כפי שמראה אבי-רם צורף, על בסיס זה, ומתוך ביקורת מוסרית נוקבת, פעל ר' בנימין ליצירת מסגרת פוליטית דו לאומית בארץ ישראל, ומאוחר יותר – תבע את השבת הפליטים הפלסטיניים לבתיהם

הסופר והמסאי יהושע רדלר-פלדמן (1880 – 1957), הידוע יותר בכינויו ר' בנימין, היה אחת מן הדמויות המובילות בתנועות שחתרו ליצירת מסגרת פוליטית יהודית-ערבית משותפת בארץ-ישראל-פלסטין במחצית הראשונה של המאה העשרים. כיהודי שומר תורה ומצוות ביקש ר"ב לבסס את תפיסת השותפות היהודית-ערבית על יסוד הזיקות הדתיות והתרבותיות ההדוקות בין היהדות והאסלאם. ר"ב קרא תגר כנגד ההיגיון המרחבי הבדלני שעיצבה התנועה הציונית וכנגד הניסיון לכונן את הישוב היהודי כמובלעת מערבית המנותקת מן המרחב שבו היא נתונה. עמדה זו היתה מושתתת על ביקורת אנטי-קולוניאלית ועל תביעה לשותפות של התנועה הציונית במאבקם של הערבים וארצות המזרח כנגד השלטונות הקולוניאליים. ביסודה עמדה תפיסה מרחבית שביקשה לראות את הישוב היהודי משתלב במסגרת גיאוגרפית רחבה יותר. ברשימות אותן פרסם בכתב העת 'נר' אותו ערך בשנות החמישים, תבע ר"ב את השבתם של הפליטים ויצא כנגד ההיגיון הפוליטי של ההומוגניות האתנית ודגם מדינת הלאום האירופית שעליהם הושתתה מדינת ישראל. מאמרים אלה נכתבו שנים בודדות לאחר גירושם והברחתם של הפליטים הפלסטיניים ב-1948, מניעת חזרתם לבתיהם והפקעת רכושם.

במאמריו ב'נר' ביקש ר"ב לתקוף את שיח הסרת האחריות כלפי מצבם של הפליטים שרווח במדינת ישראל ואת רטוריקת המחווה ההומניטרית שנספחה אליו, וכך, למשל, כתב בנובמבר 1950:
דיר-יאסין איננה מקרה אחד, בודד, לא-טהור, אלא משל ודוגמא לכמה וכמה "מקרים" דומים, מקרים שאינם כלל וכלל מקרים, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה,– ולאו דווקא ע"י הפורשים במרכאות או שלא במרכאות.

ר"ב היה מודע לניסיון לבודד את הטבח שהתרחש בדיר-יאסין ולהציגו כיוצא מן הכלל אשר איננו מעיד על הכלל, כרגע של אבדן שיפוט מוסרי, או לחילופין כביטוי לשפל המוסרי אליו הגיעו האצ"ל והלח"י, ארגוני הפורשים. הוא ביקש לחתור כנגד דפוס זה ולדובב את מקרי הטבח והגירוש שהוכחשו, ואף טען במפורש כי אין המדובר במפקדים זוטרים ובמספר מקרים שחמקו מעיניהם הבוחנות של המושכים בחוטים, אלא אדרבה, הדברים נעשו 'במחשבה תחילה', בפיקוחם המלא של האוחזים בהגה השלטון וברצונם. שלילת המעשים לא היתה מבחינתם אלא למראית עין, אך 'בחוגים אינטימיים', טען, הם מחייבים אותם ואף 'ממשיכים בהם בכל הזדמנות אפשרית'. במקום אחר הוא יצא כנגד ההדגשה היתירה של חורבן כפר-עציון לעומת ההתעלמות המוחלטת מדיר-יאסין: "את חורבן כפר-עציון […] מזכירים, אך את טבח דיר-יאסין, שקדם לכל אלה, ושבמידה ידועה גם גרם להם […] משתיקים ולא מזכירים". ר"ב היה מן הידידים הקרובים של כפר עציון, השתכן בו לעיתים קרובות, ואף שיכן בביתו חלק מילדי כפר עציון במהלך המלחמה. מקרה זה מהווה ביטוי רדיקלי לסירובו ליטול חלק בשיח הזיכרון הישראלי, שהיווה מבחינתו שיח של השכחת הגירושים ומעשי הטבח, ושימש להלבנת חלקה של ישראל במלחמה ולהסרת אחריותה כלפי הפליטים.

ר"ב אף חתר כנגד השיח שהציג את יציאתם של הפלסטינים כ'בריחה', או כפועל יוצא של הבטחות מדינות ערב והוועד הערבי העליון לפליטים לשוב לבתיהם כמנצחים, ובכך הטיל את כלל האחריות לבעיה על כתפיהם. בניגוד לתיאור המבקש לייחס משמעויות דיפלומטיות לבריחה, ובכך להפוך אותה למעשה מודע שיש בו משום ויתור על האדמות שהיו בחזקתם של הפליטים, הציג אותה ר"ב כפעולה אינסטינקטיבית המונעת מן החשש מאימי המלחמה. כך חתר ר"ב תחת השיח שהוביל דוד בן-גוריון, שביקש לראות במנוסתם של הפליטים הוכחה לקשר הרופף שלהם אל הארץ ולהתייחסותם אליה כאל "מותרות שאפשר בנקל לוותר עליהם". בדחיית המשמעויות הללו שלל ר"ב את הניסיון לבטל במחי יד את דרישותיהם של הפליטים וסימן מחדש את הבסיס לתביעותיהם. ר"ב גרס כי "הזכות הקדושה של אדם ועם לארץ מולדתם אינה נפקעת על-ידי יציאה, גירוש או בריחה מרצון או מאונס". בדברים אלה יצר ר"ב זיקה מוחלטת בין התפיסה הציונית שראתה בעלייתם של יהודים לארץ ישראל שיבה לארץ מולדת, לבין תביעתם של הפליטים לשוב אל אדמותיהם. לשיטתו, קבלת תביעה זו לא היוותה ביטוי לשלילת התפיסה הציונית, אלא להגשמתה. רגע המלחמה הפך, מבחינתו של ר"ב, לרגע של טשטוש הגבולות בין היהודי המבקש להגיע לארץ ישראל לבין הפליט הפלסטיני המבקש לשוב לאדמתו.

ר"ב סבר כי המונח 'חטא' איננו הולם את חומרתם של המעשים אשר גרמו להנצחת מצבם של הפליטים, וכי מוטב להשתמש בלשון 'פשע' או 'תועבה'. החטא איננו אלא עבירה סתמית שאין לה כל ייחוד מצד עצמה. ה'תועבה', בהקשריה המקראיים, מסמנת לעומת זאת בדרך כלל עבירה החורגת בחומרתה מן הכלל, דוגמת מקרים מסוימים של גילוי עריות או עבודת אלילים. בהקשרים אחרים היא מורה על ההתעלמות מן החטא כחילולה של עבודת הקודש. באמצעות הביטוי 'תועבה', כך נראה, סימן ר"ב הן את הכחשתם של מעשי הטבח, הגרוש והגזל וההתנערות מן האחריות לטיפול בפליטים והן את מה שזיהה כעבודת אלילים – המיליטריזם והפיכת הלאומיות לתכלית כשלעצמה – כחטאים המרכזיים של המלחמה. ב-1954 כתב ר"ב כי "הפילוסופיה שלנו כמעט בכל המחנות […] הוא פולחן הכח. האמונה הנפרזת, 'בכחי ובעוצם ידי', במשק ובנשק. אין אלהים בשמים, אין צדק בארץ". תשוקתה של החברה הלאומית-חילונית לאיין את האלוהות היא שעמדה, לשיטתו של ר"ב, בתורף התהוותו של פולחן הכוח. היעדרה של האלוהות היא שהכשירה את הרצון הניטשיאני לעוצמה העומד בשורש הריאליזם המדיני, המוכן לנקוט בכל פעולה על מנת להבטיח את המשך קיומו של המבנה הפוליטי של מדינת הלאום.

ר"ב אף היטיב לראות כי בתשתית התעקשותה של ישראל להותיר את בעיית הפליטים בעינה ולשלול את חזרתם לאדמותיהם עמדה השאיפה לכונן את ישראל כמובלעת מערבית המנותקת מבחינה תרבותית מסביבתה המזרחית והמוסלמית. תביעתו של ר"ב להשבת הפליטים נבעה, לא רק מן הדרישה המוסרית הנוקבת לכפר על חטאי הגירוש, ההברחה, גזל האדמות והכחשתם, אלא גם מן התשוקה לתקן את המרחב שהפך לחצוי. הרחקתם של הפליטים היתה מבחינתה של ישראל אף ההדחקה של המזרחיות והאסלאם, אשר מבחינתו של ר"ב היוו תשתית מרכזית לקיומו כיהודי במרחב המזרח-תיכוני. ר"ב סירב להתבונן על המלחמה כרגע שבו "ההיסטוריה הכריעה" – כפי שתיאר זאת הוגו ברגמן באחת מתגובותיו אליו – כנגד עמדתו הדו-לאומית. בראייתו היתה הכרעה זו תולדה של מדיניות מחושבת ומתוכננת, אשר במשך כל תשע שנות חייו האחרונות, עד מותו ב-1957, הוסיף לבקר אותה בחריפות ולסמן את הדרכים לתיקונה.

השארת תגובה