השנה האחרונה חשפה אותנו מצד אחד ליסודותיה פרומי הסדר של המציאות, לכאוס, לחוסר היכולת לנבא את שיהיה ולאוזלת ידו של המדע, ומצד אחר – לעוצמתו של האדם והמדע בהמצאת החיסונים וכלים טכנולוגיים שונים. דומה שכולנו הטלטלנו שוב ושוב בין תחושת הסדר, ההיגיון והרציונלי לבין הכאוטי והלא-ידוע. בדברים הבאים ברצוני לעסוק במתח זה מתוך מקורות היהדות ולהצביע על שתי תפיסות יסודיות שונות של המציאות.
כנגד התפיסה הפילוסופית הרציונלית, המתייחסת אל המציאות כסדורה וכבעלת הגיון לוגי פנימי, קיימת במקורות היהדות גישה הרואה את המציאות ככאוטית ומושתתת על יסודות של תוהו ובוהו. בעוד ההגות הפילוסופית רואה את המציאות כמצייתת לחוק ול'סדר', דרשותיו של הזוהר על בריאת העולם מעידים על הבנה עמוקה לפיה במציאות שלובים יסודות פורמי סדר, ומתוך כך הוא אף מציע כלי עבודה של שכלול ותיקון. ארצה לטעון כי עמדת הזוהר לא רק הולמת יותר את המציאות אלא גם מאפשרת אינטגרציה בריאה יותר עם יסודות כאוטיים סביבנו ובנפשנו.
מובנו החמור של העולם כביטוי לסדר ניכר באטיולוגיה של המונח היווני 'קוסמוס' שמשמעו תֵּבֵל, אך גם 'סֶדֶר' 'לוגוס' ו'חוק'. בבסיס קישור זה מונחת התפיסה כי הסדר הוא המאפיין הבסיסי של הטבע שסביבנו. תפיסה זו אומצה גם על ידי הרמב"ם, שסבר כי החוק התבוני והמציאות הטבעית הם יסודות ראשוניים והכרחיים במציאות (מורה נבוכים חלק ב כט). לכן את הניסים הבין הרמב"ם לא כהתפרצות פתאומית של הרצון האלוהי לתוך הקוסמוס המסודר אלא כחלק מן המערכת הטבעית וכמתכוננים מראש, כבר מראשית הבריאה.
אולם לעומת הקוסמוס כסדר, במדרשי חז"ל נמצא תפיסה המזהה את ה"עולם" דווקא עם ה"העלם" ועם הלא-ידוע (ראו למשל קהלת רבה ג יא). עמדה זו מגבירה את יסוד התעלומה על חשבון הסדר ומאפשרת ליסודות הכאוטיים והבלתי מובנים של המציאות לפרוץ אל פני השטח. בניגוד לתיאור ההרמוני של בריאת העולם המסודרת בששה ימים, בחלק ממדרשי חז"ל ומאוחר יותר בקבלה מפותחת תפיסה לפיה בבסיס הבריאה עומדים התוהו ובוהו ויסודות פורמי הסדר. יסודות אלה אינם שייכים לעבר ש'לפני' הבריאה בלבד אלא אף למציאות בהווה. הם מייצגים לא רק את היסודות עליהם הצליחה הבריאה להתגבר אלא כאלה שנשארו טמונים במהותה.
באופן טבעי, המחזיקים בתפיסה זו מדגישים את הפסוק השני בסיפור הבריאה, היושב בין בריאת השמים והארץ מזה (פסוק א) לבין בריאת האור (פסוק ג). לדידם, פסוק זה העוסק בתוהו ובוהו ובחושך איננו מקרי ואינו מבטא רק מציאות זמנית וחולפת:
(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
בניסיון להבין את המילים המסתוריות 'תוהו ובוהו', נעזר הדרשן במסכת חגיגה במופעם היחידי הנוסף במקרא, בפרק לד בספר ישעיהו (בבלי חגיגה, יב ע"א):
'תֹהוּ' – קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך שנאמר "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו"
'בֹהוּ' – אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים שנאמר "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ"
את ארבעת היסודות המוזכרים בפסוק השני של התורה, תוהו, בוהו, חושך ומים, מציב הדרשן כצמדים. מה'תוהו' יוצא החושך, המתואר כאן כ'קו', ואילו מן ה'בוהו', המובן כאבנים מסתוריות, יוצאים המים. התוהו מקיף וסובב את המציאות, ואילו הבוהו נתפס כיסוד העמוק שלה בתהום. הביטויים שומרים על זיקה למשמעות המקראית המקורית, אולם בעזרת הקישור הסמנטי ביניהם לבין ההשתוממות וההשתאות, כמו בפעלים "תהה" ו"בהה", מובנים התוהו והבוהו מנקודת מבטו הפסיכולוגית-רגשית של האדם ביחס אליהם. הם כמו מעידים על מצבו המשתומם, הנדהם, המתפלא והנבוך של האדם. במדרש אחד מיוחסות תחושות אלו דווקא לארץ, הזוכה להאנשה ומתוארת כמשתוממת על מצבה הקשה:
"כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא"
ספר הזוהר מרחיב את תיאור יסודות התוהו שבמדרש – הקו הירוק, האבנים המשוקעות בתהום, וכו' – ומוסיף עליהם תמונות נוספות, משדה סמנטי שונה, דוגמת 'פסולת' ו'זוהמה". למרות האופי הדמוני והקשה שהם לובשים, חומרים אלה נתפסים כחומר הראשוני של העולם, כחלק הכרחי מן הבריאה. הזוהר גורס כי הטוב נוצר מתוך הרע, והבריאה מתקיימת מתוך הפסולת. הקטע חזיוני ואניגמטי, אך ניכר מתוכו כי תהליך הניקוי והבירור של הזוהמה והרע הוא זה שמגדיר את הקיום ומאפשר אותו:
"תֹּהוּ" – מִמְּקוֹם הַזֻּהֲמָה, קֵן הַפְּסֹלֶת. וָ"בֹהוּ" – בֵּרוּר שֶׁהִתְבָּרֵר מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת וְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ הַחֹשֶׁךְ, הַסּוֹד שֶׁל אֵשׁ חֲזָקָה…
"ורוּחַ אֱלֹהִים" – רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁיָּצְאָה מֵאֱלֹהִים חַיִּים, וְזוֹ מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אַחַר שֶׁרוּחַ זוֹ נָשְׁבָה, נִבְרְרָה דַקִּיקוּת אַחַת מִתּוֹךְ אוֹתָהּ פְּסֹלֶת כְּמוֹ שְׁבִיב הַזֻּהֲמָה…
כְּשֶׁהַתֹּהוּ הַזֶּה נִבְרַר וְנִצְרַף, יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים.
למנוחים 'פסולת' ו'זוהמה' מסורת ארוכה והם מהדהדים תפיסות חז"ליות שונות. כך, המדרש קורא את ציווי האל למשה "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות לד א) לא מלשון פיסול וחקיקה אלא מלשון פסולת, כלומר 'שאריות' הסיתות שמהן "נתעשר משה" (בבלי נדרים, לח ע"א). מדרש אחר מתאר את "זוהמת הנחש", שראשיתה במפגש בין הנחש לאישה בספר בראשית, וסופה במעמד הר סיני, אז נתקנו ממנה ישראל (בבלי שבת, קמו ע"א). המסורות המדרשיות הללו מציגות תמונה מורכבת בה הטוב נולד מתוך הרע ואחוז בו. בניגוד לתפיסה הנוצרית – אין זה רוע קדמון שהאדם אינו יכול לו, אלא כזה שניתן להכניעו או להרוויח ולהתעשר ממציאותו.
התמיהה מול הבריאה, המובעת בזוהר, ממשיכה אף היא את דברי המדרש הקדום, אשר מתאר את התמיהה האנושית נוכח העובדה שארמון המלך בנוי על בסיס הביבים והאשפה, כלומר – העולם והמציאות שברא האל ניצבים על בסיס התוהו ובוהו הראשוני:
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבים ובמקום האשפה, ובמקום הסִרְיוּת [=סרחונות]. כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם?! כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם? אתמהה! ר' הונא בשם בר קפרא אמר: אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו: "בראשית ברא אלהים" – מנין? מן "והארץ היתה תהו ובהו".
המונחים הזוהריים 'פסולת' ו'זוהמה' מחריפים את תמונת הכאוס הרע והמאיים. אולם בדרשת הזוהר מובעת גם תקוה חדשה בעזרת המילים המעידות על אפשרות של תיקון: זיכוך, צירוף ובירור. דימויי הצורפות, המתארים את הבריאה כתהליך של הטבת מתכת המתנקה מסייגיה, צובעים את ראשית הבריאה כתהליך קשה אך כזה שניתן להטיבו בהתכה, בחום גבוה ובמאמץ רב. הם אינם מסתירים את יסודות הבניין הבלתי מושלמים של המציאות, אך פותחים פתח לתיקונה ולהשבחתה.
אכן, סיומה של הדרשה הזוהרית מלמד אותנו כי אל מול ארבעת יסודות התוהו – 'תוהו', 'בוהו', 'חושך' ו'רוח', מוצבים ארבעה שמות אלוהיים:
תֹּהוּ –עָלָיו שׁוֹרֶה שֵׁם שַׁדַּי; בֹּהוּ – עָלָיו שָׁרוּי שֵׁם צְבָאוֹת; חֹשֶׁךְ – עָלָיו שָׁרוּי שֵׁם אֱלֹהִים; רוּחַ – עָלֶיהָ שָׁרוּי שֵׁם יהו"ה.
תפקידם של השמות האלוהיים לרסן את התפרצות היסודות הכיאוטיים, אך עמוק מכך – הם קשורים אל היסודות הללו ונזקקים להם:
"רוּחַ מַנְהִיגָה וּמְחַזֶּקֶת לְאוֹתָם פָּנִים, פְּנֵי תְהוֹם, זֶה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ וְזֶה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ".
התעקשותה של הדרשה הזוהרית לפתח את יסודות הכאוס ולהדגיש את קיומם בסיפור הבריאה המקראי עצמו, חושפת טפח מתפיסתו המורכבת של הזוהר על המציאות כעשויה מצד אלוהי וצד "אחר" – כאוטי ובלתי צפוי. תפיסה זו דוחה את ההגדרה הפילוסופית של העולם כפועל מתוך חוקיות רציונלית ברורה. הזוהר סבור כי המציאות מושתתת על תהום וחושך, מצויה במתח מתמיד עם הכאוס ומוגדרת מתוכו ובו.
הכרה ביסודות הכאוס שבעולם משמעה הכרה בחולשתו של האדם אל מול המציאות והפנמה כי היא עשוייה להיטרף ולשוב אל תוך כוחות התוהו עליהם היא מיוסדת. מבחינה זו תיאור הפסוקים בבראשית איננו רק תיאור היסטורי של בריאת העולם שהתרחשה בעבר אלא תיאור עקרוני של המציאות בהווה.
כפי שראינו, אפילו האלוהות עצמה, "רוח אלוהים" המרחפת, קשורה אל יסודות התוהו בזיקה פנימית. אכן, האל לא ביטל את התוהו כשברא את העולם אלא שתל אותו כחלק מהמציאות. כך מדגיש הזוהר: רק מתוך התוהו ובוהו והחושך והתהום, ומתוך השמים והארץ הבנויים עליהם, ניתן להגיע לשלב שבו אומר אלוהים "יהיה אור!". האור אינו "מגרש" את החושך או מחליף אותו, אלא יוצא דווקא מתוכו. כדברי חז"ל (בבלי שבת עז ע"א):
"כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא"
בתפיסה כזו, התרחשויות שונות בעולם אינן מעוררות הפתעה כה רבה, שכן המציאות כאוטית והחושך והתהום הם חלקים אינהרנטיים לה. באמצעות ההכרה ביסודות אלו אנו מכינים את עצמנו ואת הדור הבא להתמודד לא רק עם שלטון התבונה, כוחו של המדע והצלחות פרי מעשינו בחיים, אלא גם עם הבלתי צפוי האורב בפינה ועם הכאוס ואי הודאות המשחרת לפתחינו. תפיסת הזוהר מסייעת לנו להתרחק ממצג השווא של שליטה מוחלטת על תעלומות המציאות, ומאפשרת לנו להפתח לארועים פורמי סדר, יסודות בלתי צפויים שניתכים עלינו. אנו מביטים נכוחה על כוחנו החותר לקדמה אך בו בזמן מלמדים את עצמנו להכיר במוגבלויותינו. סוד העולם כ"העלם" מלמד אותנו ענווה ומעניק לנו תעצומות לתיקון, צירוף וזיכוך של המציאות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
