תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

הצופן המספרי של שירת דבורה

פרופ' ישראל קנוהל הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן וכן פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית. הוא מופקד על הקתדרה למקרא על־שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית, ומרצה אורח באוניברסיטאות הארוורד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. מספריו: רבי המכר "איך נולד התנ"ך" (דביר, 2018) ו"מאין באנו" (דביר, 2008). ספרו האחרון,  "מחלוקת המשיח – למי מחכים היהודים" יצא לאור בהוצאת דביר וזכה להערכה ולתהודה רבה. כמו כן כתב את "אמונות המקרא" (מאגנס, תשס״ו), "בעקבות המשיח"

ניתוח ספרותי של שירת דבורה מצביע על כך ששלושה מפסוקיה מהווים שכבה מאוחרת שנתוספה לשירה רק בתקופת המלכים. פרופ' ישראל קנוהל מראה כיצד גריעת הפסוקים הללו חושפת את המבנה המספרי המרהיב של השירה, אשר "מקודד" בתוכו ייצוגים מספריים סמליים של שם האל המפורש

מוסכמה רווחת במחקר היא ששירת דבורה (שופטים ה) הינה מהטקסטים המקראיים העתיקים ביותר. רוב החוקרים, וביניהם אף אני, סבורים כי השירה נכתבה בסמוך לתקופה ההיסטורית אותה היא מתארת, כלומר סמוך למלחמת ישראל במלכי כנען בסביבות שנת 1,100 לפני הספירה.

עם זאת, קריאה מדוקדקת בשירת דבורה מגלה כי שלושה פסוקים מתוכה (ו-ח) אינם הולמים תקופה היסטורית זו, והם אף עומדים במתח עם הרוח העולה משאר פסוקי השירה ועם הממצאים הארכיאולגיים של התקופה:
(ו) בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.
(ז) חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
(ח) יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל.

פסוקים אלו מתארים כיצד החל עם ישראל לחטוא בעבודת אלילים ובחר לו "אלהים חדשים". בשל כך איבד ישראל את כוחו הצבאי עד שלא היה בידיו נשק כלל ("מגן אם יראה ורומח"). מתוך חולשה צבאית זו אף נטש העם את ערי הפרזות ("חדלו פרזון") ובחר להתבצר בערי חומה ומבצר. לפי פסוקים אלו שירת דבורה היא אפוא שירת תודה לאל על כך שהוא נלחם עבור עם ישראל, למרות חטאיו, וכך הושיע אותם מתבוסה מובטחת בשדה הקרב.

אך כאמור, תיאור זה, העולה משלושה פסוקים אלו בלבד, מנוגד לתמונה הכללית המצטיירת לאורך השירה. בשאר הפסוקים עם ישראל מכונה דווקא "עם ה'" (פס' יא, יג) והשירה מתארת כיצד לוחמיו הגיבורים יוצאים למלחמה לצד האל המסייע בידם. ודוק, האל אמנם משתתף בקרב, אך לא כמי שמציל עם חלש ומדולדל נשק אלא כמי שנלחם שכם אל שכם לצד גיבורי ישראל (למשל בפס' יג: "אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים", ובפסוקים נוספים). אין מדובר אפוא בהתערבות שמימית שמטרתה להציל עם חוטא וחסר כוח צבאי, בבחינת חסד חינם, אלא בלחימה משותפת מתוך ברית בין האל לבין עמו, "עם ה'".

חשיבות רבה טמונה בכינוי "עם ה'", שכן בתקופת השופטים התקיים עם ישראל ללא כל מוסדות שלטוניים, ללא מנהיג ריכוזי וללא צבא קבוע. העם שכן לשבטיו ומנהיגיו היו שופטים מקומיים. כאשר פרצה מלחמה הוזעקו השבטים הסמוכים להצטרף לקרב, וכל שבט החליט על דעת עצמו האם להיענות לקריאה אם לאו (כפי שעולה גם משירת דבורה עצמה). אם כן, מה הפך את קיבוץ השבטים המפוזרים הללו לעם אחד? התשובה שמספקת שירת דבורה היא שישראל הקדום בארצו הינו "עם ה'" – הדבר המאחד אותו הוא נאמנותו לאלוהיו. כמה מנוגדת תמונה זו לתיאור שבפסוקים ו-ח, בהם מצטייר ישראל כעם חוטא שנטש את אלוהיו ובחר תחתיו ב"אלהים חדשים".

אכן, גם הממצאים הארכיאולוגיים של התקופה סותרים את התיאור שבפסוקים ו-ח ומצדדים בתמונה העולה משאר השירה. הממצא החשוב ביותר בהקשר זה הוא העדר כל עדות לקיומה של עבודת אלילים בקרב עם ישראל בתקופת השופטים. בניגוד מובהק לתקופות אחרות, בממצאים הארכיאולוגיים מתקופת השופטים אין אנו מוצאים פסלים וצלמיות בישובים הישראליים. בנוסף, גם במתח שבין תיאור גיבורי העם הלוחם לבין העם החלש נטול הנשק, מצדדים הממצאים הארכיאולוגיים דווקא באפשרות הראשונה. התמונה העולה מפסוק ח', לפיה אין למצוא בישראל כלי נשק, סותרת את הממצא הארכיאולוגי המעיד על קיומו של נשק רב בעם ישראל באותה תקופה. גם תמונת ההתבצרות בערי החומה אינה הולמת את הממצאים הארכיאולוגיים, המצביעים על כך שבתקופת השופטים לא ישב ישראל בערים בצורות אלא דווקא בערי פרזות.

דבורה הנביאה בתחריט מאת גוסטב דורה

לאור שורת הסתירות הזו דומה שיש לקבוע כי פסוקים ו-ח בשירת דבורה מהווים תוספת מאוחרת, שהוכנסה לתוך השירה בתקופת המלכים. אכן, בתקופה זו עבר ספר שופטים עריכה מקיפה שמגמתה היתה הצגת תקופת השופטים כתקופה שבה חטא עם ישראל לאלוהיו בשל העדרו של שלטון מלוכני מרכזי. כך התווספו בין סיפורי ההצלה של השופטים השונים תיאורים מאוחרים, החוזרים ומספרים כיצד חטא העם שוב ושוב במהלך תקופה זו והפנה עורף לאלוהיו. כדברי אחד הפסוקים המפורסמים בספר, שאף הוא הוספה מאוחרת ברוח זו: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא כה). אך כאמור, מבחינה היסטורית ההיפך הוא הנכון: תקופת השופטים היתה תקופת זוהר של עם ישראל הקדום – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דתית.

והנה, תובנה טקסטואלית זו, הנסמכת על מחקר היסטורי, ארכיאולוגי וספרותי, פותחת פתח לגילוי מפתיע ביותר. כאשר נגרעים שלושת הפסוקים המאוחרים מן השירה, מסתבר כי שירת דבורה ערוכה במבנה ספרותי מופלא. חלוקת הבתים הפנימית של השירה (עליה כבר הצביעו חוקרים קודמים) מעלה כי שירת דבורה בנויה משבע פסקאות שונות: שש פסקאות המהוות את לב השירה, ואחריהן פסקת סיום. לאחר גריעת שלושת הפסוקים המאוחרים ניתן לראות כי מספר המילים בפסקאות השונות הינו מחושב ומוקפד, וערוך במבנה כיאסטי. הבית הראשון והבית השישי של השירה מכילים כל אחד 44 מילים (יחד – 88 מילים); הבית השני מכיל 33 מילים ואילו החמישי שכנגדו – 55 מילים (יחד – 88 מילים); הבית השלישי מכיל 22 מילים ואילו הרביעי שכנגדו – 66 מילים (יחד – 88 מילים). הבית השביעי והמסכם כולל בתוכו 51 מילים.

ברי כי סידור זה אינו מקרי, אך מלבד ההיבט האסתטי והספרותי שלו, טמון בו סוד תיאולוגי עתיק, הקשור לשם המפורש בן ארבע אותיות – שם יהו"ה. בשיטת הגימטריה הקטנה (שיטה מקובלת לפיה הספרה 0 אינה נושאת כל ערך, ולפיה ערכה של האות כ' הינו 2, ערכה של האות י' הינו 1, וכן הלאה) ערכו הגימטרי של שם יהו"ה הינו 17 (1+5+6+5). "מספר הבסיס" של 17 הוא 8 (7+1). נוסחה זו, 7+1=8, אכן חוזרת שוב ושוב בפולחן הכוהני ובשירות המקראיות, שכן היא מייצגת את שם ה' המפורש בן ארבע אותיות. כך למשל, מזה הכהן הגדול ביום הכיפורים 7+1 הזאות על הכפורת.

מספרים אלו הם המרכיבים גם את שירת דבורה העתיקה: ששת הבתים יוצרים בכל פעם סכום של 88 מילים, המבוסס כמובן על כפולה של 8, ואילו הבית האחרון מייצג כפולת 3 ב-17 (כלומר, 51 מילים).

לדעתי שילוב ייצוגים מספריים וסמליים אלו של שם ה' בשירה המקראית נועד להענקת עוצמה לאל ולהגברת כוחו בעולם. ואמנם, ייצוג מספרי דומה אנו מוצאים במזמור כט בתהלים ("מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים"), אף הוא מזמור עתיק ביותר העוסק בהענקת כוח לאל באמצעות שירת בני ישראל ושירת המלאכים.

אלמנטים אלו – הייצוג המספרי של שם האל והענקת כוח לאל באמצעות תפילה ושירה – היוו בתקופת המקרא מעין חכמת סוד שהיתה ידועה למעטים בלבד. מאוחר יותר הם התגלגלו בדרכים עלומות לספרות הסוד היהודית הקדומה ולספרות הקבלית בימי הביניים, והפכו לעקרונות יסודיים בספרויות אלו. כדוגמא אחת ניתן לציין את השם הקדוש הנזכר בספרות ההיכלות – שם "אזבוגה", הבנוי משש אותיות, היוצרות יחד שלוש פעמים את הסכום 8 בצימודים שונים (א+ז, ב+ו, ג+ה), מבנה המזכיר באופן מפתיע את הסוד המספרי העתיק של שירת דבורה.

 

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics