לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל (דברים, יז, יא) – רש"י: אֲפִילּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל
בעשור האחרון התחוללה בעולם המערבי תמורה משמעותית בשיח הפוליטי: חלקים ניכרים בימין אימצו עמדות, ערכים ושפה שהיו עד כה נחלתו של השמאל. לתמורה זו מימדים וביטויים שונים. היא כוללת, בין השאר, את ההשלמה, אם בשמחה ואם מתוך כניעה מרירה, עם הלגיטימציה למיניות הומוסקסואלית ולשוויון זכויות לקהילה הלהט"בית; היא כוללת את זניחת "המלחמה בסמים" ואף את אימוצה של הדרישה ללגליזציה של סמים; עוד היא מציגה העצמה של מגמות שהחלו לפני כן, כגון הפניית עורף לדת הממוסדת והפנמת הפמיניזם הליברלי. אולם יחד עם התפתחויות אלה, שהקו המשותף להן הוא הדגש המתגבר על זכויות וחירויות הפרט, התפתחה גם תנועת ימנית מורכבת יותר, המלווה את הימין המרכזי אולם גם מזנבת בו. זו תנועה המאמצת את האינדיבידואליזם המתעצם שהימין מציג, אולם חותרת תחת ההומניזם שברגיל נלווה אליו. זהו הימין החדש, הרדיקלי, שחלק ממנו מכונה בארה"ב Alt-Right. התנועה הזאת, שהפכה ידועה לכל אחרי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, החילה את דרכה ברשת הרבה לפני שהיה לה ביטוי בשטח, ובוודאי לפני שטראמפ הפך לאלופה הנישא עלי כפיים. גם הימין מהסוג הזה אימץ למעשה אתוס שמאלי, אולם הוא עשה זאת באופן אחר, חלקי, והרסני. ברצוני לנסות לאפיין את אופן פעולתו.
הימין הרדיקלי העכשווי צמח לא באתרים אנטישמים ונאו-נאצים, אלא בעיקר בפורומים אינטרנטיים שונים כ-4chan ואתרי בלוגים כ-Tumblr. הרשת, שתיאורטיקנים משמאל היללו בסוף שנות התשעים כענן האנונימי האוניברסלי שיאפשר לכל אדם להתפשט ממאפייניו ולהתחפש לכל דבר שירצה, אפשרה לכל אדם גם להוציא את יצריו הקמאיים יותר, את שנאותיו ותאוותיו. לא רק שדה הפורנוגרפיה גדל והתגוון יותר מאי פעם, אלא גם ביטויי הגזענות, האנטישמיות, ההומופוביה והמיזוגניה. אולם הרשת אפשרה לא רק אנונימיות, אלא גם שיתוף פעולה. גזענים לבנים היו יכולים לראשונה לצבור קשרים ענפים עם בעלי השקפת עולם דומה. המחזיקים בדעות מנודות ומצורעות היו יכולים לראשונה למצוא רבים אחרים כמוהם, לאגד כוחות ולפתח שיח פנימי מתגלגל. אותו שיח התנהל לא רק במילים, אלא גם באימג'ים. הפצת ממים (Meme) פוגעניים – תמונות ואיורים המקדמים מסרים פשוטים – הפכה לפרקטיקה מרכזית בפעילות זו.
כמובן, הרשת אפשרה גם לשמאל לגבש קבוצות שונות, שהתהדרו בקידום מטרות פרוגרסיביות ובאקטיביזם חברתי (שפעמים רבות הסתכם בלחיצת "לייק"). אלה נאבקו, למשל, למען זכויות להט"ב, מניעת הרג בעלי חיים והגנת הסביבה. גם המאבק בהטרדות מיניות הרוויח מכך. אולם הבדל חשוב חילק בין הקבוצות. בעוד השמאל נהנה מרוח גבית, חברתית ופוליטית, הימין שחה נגד הזרם. בעוד עמדות השמאל הרדיקלי נחשבו לגיטימיות לדיון, עמדות הימין הרדיקלי הוחרמו. ובעוד המרחב הציבורי הלך והתאים עצמו לחזון הפרוגרסיבי (בוודאי בשנות כהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב, אולם גם לפני כן), הימין הקיצוני, בין אם דתי או חילוני-שמרני, הלך ונדחק אל הפינה. הגיעו דברים עד לכדי כך שבארה"ב קמו קבוצות של נוצרים מאמינים שהודו שהובסו במלחמת התרבות, ושיש לזנוח את המאבק על לב הציבור ולפנות להסתגרות בקהילות הומוגניות (ראו הפולמוס סביב הספר The Benedict Option של רון דרהר).
חלקים ניכרים בימין הרגישו מודרים מהזרם המרכזי, ואף שתפיסת עולמם וזהותם בסכנה. האינטרנט אפשר לצעירים שבהם לא רק למצוא סולידריות, אלא גם לקרוא תיגר על הקונצנזוס. כפי שכותבת Angela Nagel בספרה (בו נעזרתי רבות בכתיבת המאמר) Kill All Normies, הדגש בקבוצות האינטרנטיות הימניות היה התרסה כנגד המקובל, כלומר כנגד המיינסטרים הליברלי וביטויי הפוליטיקלי-קורקט. השיח עסק בעיקר בניסיונות לפירוק הנחשב נורמטיבי, למשל באשר לזכויות להט"ב, אולם גם באשר לגינוי אנטישמיות. אמנם, גם משמאל חגגו אנרכיסטים ופעילי שמאל-רדיקלי את אפשרותה של תקשורת אנונימית והפצתם של רעיונות אנטי-ממסדיים, אירגנו אירועי מחאה כגון Occupy Wall Street והפעילו אלימות אינטרנטית כלפי מי שנראה כיריב (כמו הכנסייה הסיינטולוגית). גם משמאל פנו קבוצות רדיקליות שונות לתקיפה מאורגנת של אישים או ארגונים שלא עמדו מבחינתם בתנאים הטהרניים של מטרותיהן. אולם הפעילות מימין היתה לא פחות אינטנסיבית, ואפשרה לקבוצות גזעניות, אנטישמיות, פאשיסטיות, מיזוגניות והומופוביות להרים את ראשן ולהתארגן. אלה השתמשו כאמור בממים, אולם גם באלימות מילולית ובבריונות אינטרנטית, כדי לתקוף אישים ונושאים שונים ולחתור תחת הקונצנזוס הליברלי. וחשוב מכל, עבור הימין הרדיקלי מציאת שותפים להשקפת העולם והאפשרות להעלות עמדות מודרות ומגונות חברתית נתפסו כשחרור עצום.
כך התפתח אופייה של התנועה, והפך קשור באופן עמוק לטרנסגרסיה, לשבירת גבולות, לחתרנות. הימין החדש – תחת כותרת זו אכלול את תופעת הימין הרדיקלי העכשווי כולו, ובתוכו האלט-רייט האמריקאי – מתגאה בחתרנותו. בעוד השמאל הרדיקלי מנסה למתוח את גבולות הליברליזם, ותוך כדי כך לתקוף את מי שלא מיישר קו, עבור הימין החדש ההתרסה כנגד מה שמקובל, שבירת הפוליטקלי-קורקט והדיבור ה"אמיץ" נגד הקונצנזואלי הפכו לאידיאלים. ודוק: המונח החבוט "פוליטיקלי-קורקט" אינו תמים. מבלי להכחיש את ההקצנה המגוחכת בשיח הליברלי שהפכה מילים ענייניות לטאבו מוסרי שהחריגה ממנו נחשבת לזוועה חסרת-פרופורציה, עבור הימין החדש "פוליטיקלי-קורקט" משמש כשם קוד לתפיסת העולם ההומניסטית הבסיסית, המחזיקה שכל בני האדם שווים וראויים לכבוד. המאבק בביטויים השטותיים של השמאל הרדיקלי משמש רק כמעטפת היתולית למאמץ המרכזי, שהוא ערעור השיח הליברלי כולו.
במסגרת השיח הימני החדש ומלחמת הקודש בפוליטיקלי-קורקט התפרסמו בארצות הברית פעילי אלט-רייט כמילו ינופולוס, שחגג את הטרנסגרסיה כ"כיף", וקידם גזענות ואנטישמיות למרות שהוא יהודי (והומו), או מייק צרנוביץ', שמקדם תיאוריות קונספירציה, כמו הטענה שהילרי קלינטון עומדת בראש רשת פדופיליה שפועלת מתוך פיצריה בוושינגטון. ידוע כמובן גם ריצ'רד ספנסר, שטבע את המונח "אלט-רייט", ומקדם תורת גזע על פיה אירופאים הם בני גזע עליון ועל בני גזעים אחרים (ביניהם יהודים, ששוב נחשבים לגזע) לעזוב את מדינותיהם. וכמובן אתר ברייטברט, שתחת העורך סטיב בנון הפך לביתו של האלט-רייט ברשת. בן שפירו, אינטלקטואל שמרן יהודי, התפטר מהאתר על רקע מה שהוא כינה "קידום אתנו-לאומיות לבנה כתשובה לגיטימית לתרבות הפוליטיקלי-קורקט והפיכת אזור התגובות באתר למדגרה של יוצרי ממים מחזיקי השקפה של עליונות-לבנה". מילותיו אלה של שפירו מחזיקות בדיוק את לב העניין. זה השילוב: אינטרנט, ממים, וגזענות לבנה. פוליטיקה ימנית קיצונית מעורבבת כאן עם הריגוש שבאמירת האסור, ובהפרחת קביעות שאין להן שום ביסוס עובדתי. האמת נופלת קורבן לתשוקה להרס הסדר הקיים, והימין החדש הופך דומה מאוד לאנרכיזם משמאל.
המונח החבוט "פוליטיקלי-קורקט" אינו תמים. עבור הימין החדש "פוליטיקלי-קורקט" משמש כשם קוד לתפיסת העולם ההומניסטית הבסיסית, המחזיקה שכל בני האדם שווים וראויים לכבוד. כנגד זה הם יוצאים.
וזו אכן נקודת המפגש בין הימין החדש לשמאל הרדיקלי. חתרנות והתרסה נגד הקונצנזוס מהווים מאז שנות השישים אתוס מרכזי בקרב השמאל הרדיקלי, שהפך במחצית השנייה של המאה העשרים לתופעה תרבותית משמעותית. המחוות החתרניות נגד כל דירוג היררכי, מבנה תרבותי או מסגרת של סמכות צומחות מתוך תפיסות רומנטיות שאת שורשיהן ניתן לאתר בהגותו של רוסו, עבורו ההגבלות החברתיות על הפרט אינן הכרח חברתי ותרבותי אלא מכשול בדרכו לחיים של שלמות וחירות. הדגש על הפרט, צרכיו ומימושו העצמי, ההתבוססות בבוהמה של אקצנטריות, הקריאה לחיים מקוריים ואותנטיים שיוצאים נגד המבנים ה"בורגניים" של החברה, הביטול האירוני של טענות לרצינות, יריית חצי סרקזם במיינסטרים, בממוצע, במיושב, ב"סחי" – כל אלה היו תווי ההיכר של השמאל, וכעת מאומצים על ידי הימין החדש.
גם מבחינה אידיאולוגית מוצהרת, השיח הביקורתי שהתפתח מהאגף ההגותי והפוליטי השמאלי-רדיקלי במחצית השניה של המאה העשרים – בין אם אקזיסטנציאליסטי, נאו-מרקסיסטי או פוקולדיאני – ראה בכל יצירה של משמעות הפעלה של כוח, ובמשמעות שנוצרת ביטוי, אישרור ותחזוק של יחסי מרות. ההתנגדות ל"כוח" הפכה לאתוס מרכזי בשמאל, ובהמשך לכך זיהוי "מבני כוח" בכל שדה חברתי ורעיוני, אשר זכה בהמשך לכך בגינוי ושאיפה ל"פירוק". כנגד תפיסות אלה התפתחה השמרנות הימנית של המאה העשרים, שביקשה לשמר היררכיות ומבנים חברתיים מסורתיים. כיום משהו השתנה, התהפך. כפי שכותבת היטב אנגלה נייגל, הימין החדש מאמץ את האתוס השמאל-רדיקלי, ונפרד מהשמרנות הקלאסית.
מה שדוחף את הימין החדש לאימוץ העמדה החתרנית משמאל הוא המציאות הפוליטית והחברתית, דהיינו ההגמוניה של הליברליזם החילוני כיום בתרבות המערבית. אולם אחד הכלים היעילים ביותר בניסוח תפיסותיו של האלט-רייט היא פוליטיקת הזהויות – גם היא כלי ותיק של השמאל הרדיקלי. הדגש על זהות פרטיקולרית, הערעור על קנה המידה האוניברסליים ואף על אמת עובדתית, ראיית כל קביעה של עובדה כטעונה אידיאולוגית, כמוטה ונישאת "מהפוזיציה", המאבק המוצהר למען קבוצת הייחוס המצומצמת ולא למען האנושות כולה – כל אלה מאפשרים לימין החדש לקרוא תיגר, מחד, על הקונצנזואלי ("אבולוציה היא רק תיאוריה"), ומאידך לרכוש לגיטימציה במאבק למען קבוצות גזעיות, מגדריות-פטריארכליות או לאומיות ("אם לשחורים מותר להאבק על זכויותיהם, למה לא ללבנים?"). כל זאת, תוך ערעור מכוון של הנורמטיבי המובן מאליו: נימוסים, הגינות וכבוד הדדי הם "פוליטיקלי קורקט" שראוי לבוז. שוויון הזדמנויות, אי-אפלייה ושלטון החוק הם ערכים לא מחייבים של המעמד הבינוני, או שמא בכלל מזימה ליברלית ו"גלובליסטית" (מילת הקוד של האנטישמים ל"יהודית"). בכל מקרה אלה אינם מחייבם את קבוצת הייחוס "שלנו".
ראוי לשים לב עד כמה מהלך זה שונה מהשמרנות הימנית הקלאסית. וויליאם פ. באקלי, דמות שאין שניה לה בהיסטוריה המודרנית של השמרנות בארה"ב, גינה את הליברלים שאימצו רלטיביזם מוסרי שבו "מה שטוב עבורך אולי אינו טוב עבורי". אירווינג קריסטול, המכונה "הסנדק של הנאו-קונסרבטיזם", קבע שמסוכן לאדם ולחברה להתקיים ללא "משמעות טרנסצנדנטית", שמתקיימת מתוך "קונצנזוס מוסרי". לאו שטראוס, מההוגים החשובים של השמרנות האמריקאית במאה העשרים, התריע מפני "שוויניות מופקרת" (permissive egalitarianism) אשר מאפיינת דמוקרטיות ליברליות ששכחו את העקרונות המוסריים של מייסדיהן, ועל כן מתייחסות לכל יצר ותשוקה פרטית באופן שוויוני, כלגיטימיים. ואילו המונח "Moral Clarity" שימש רפובליקנים אמריקאים כסיסמת קרב אל מול ה"רלטיביזם" ו"חוסר עמוד השדרה הערכי" של הפרוגרסיבים לכאורה. רונלד רייגן, גיבורם, הצטיין בכזו בהירות מוסרית, שאיפשרה לו לדידם להיאבק בנחישות באימפריה הסובייטית, ולהכניעה.
האלט-רייט לא רק מבטל את חשיבות המוסריות האוניברסלית, אלא מתקיף שוב ושוב את הנורמות הבסיסיות במרחב הציבורי, וזאת בשם אינטרסים פרטיקולריים (לבנים, פטריארכליים וכו'). אין לו שום "בהירות מוסרית" והוא בפועל חותר תחת כל ניסיון לכונן כזו. בעוד באקלי הבין מתחילת דרכו שהשמרנות המודרנית חייבת לנקות את עצמה מגזענות ואנטישמיות, האלט-רייט מפגין אותם בכל פה. ובעוד באקלי ידוע בציטוטו על כך שהשמרן אמור "לעמוד אל מול ההיסטוריה ולזעוק עצור", הימין החדש ממתמחה בשימוש בכלים שונים כדי להחיש את התפרקות החברה הנוכחית וצוהל על ערעור הסדר הקיים.
השמרנות המודרנית בארה"ב התמודדה מתחילתה עם המתח הבלתי-פתיר בין ליברטריאנים המדגישים אינדיבידואליזם קיצוני וחירות, לבין מסורתנים המדגישים מסורת דתית וקהילה. שתי תפיסות עולם אלה הן בפועל בלתי אפשרויות לאיחוד, אולם המחזיקים בהן ידעו שיתופי פעולה ארוכי טווח על מנת להאבק יחד כנגד האויב המשותף, האידיאולוגיות הפרוגרסיביות. האלט-רייט נמצא לחלוטין בצד של הליברטריאנים, אולם הוא לוקח את עמדתם צעד קדימה ובז באופן מפורש לשמרנים הקלאסיים. בעוד שבעבר שני הצדדים איחדו כוחות, האלט-רייט לועג לשמרנים (הם מכונים Cuckservatives, ביטוי גנאי המצייר אותם כתמימים וחסרי אונים). השמרנות הוותיקה, על פי הימין החדש, היא חסרת ישע אל מול הליברליזם ועתידה להימחק. ריצ'רד ספנסר הכריז לא פעם במפורש על מותה של השמרנות ועל רצונו להציע לה תחליף.
אותו ספנסר גם קבע כי "השמאל הוא הימין והאלט-רייט הוא השמאל החדש", משפט המבטא את הבנתו שהוא והתנועה שסביבו חותרים תחת ההגמוניה הנוכחית, ההגמוניה הליברלית כמובן. יש אפוא לשים לב היטב: האלט-רייט אינו מסמן ניצחון שמרני, אלא להפך, את ביסוסה של החתרנות השמאלית ופוליטיקת הזהויות כשפה הפוליטית החיה והנמרצת ביותר. דווקא השמאל הרדיקלי, שטובע במשחקי גינוי פנימיים על "מיקרו-תוקפנות", מכלה את זמנו בשרטוט "אזורים בטוחים" בקמפוסים ותועה במאבק מטורלל כנגד המסורת האינטלקטואלית המערבית, אינו שותף לחגיגה ונראה ככוח עייף ואטום, שאיבד את דרכו במבוכי התיאוריה והביקורת.
לא קשה למצוא את המקבילות בישראל לשיח הימני החדש בארה"ב. המאבק נגד הפוליטיקלי-קורקט – כאמור לעיל, שם קוד בלבד למאמץ לפרק את הבסיס ההומניסטי – משותף כאן לכוכבים העולים של הימין, גם הם צעירים ובעלי אוריינות תקשורתית מכובדת. כך נקבל את ינון מגל, חבר הכנסת לשעבר מטעם 'הבית היהודי', שבנאום הבכורה שלו בכנסת, במאי 2015, קבע כי "יש דת חדשה: הפוליטיקלי-קורקט. המצווה החשובה ביותר בדת הזאת היא להיזהר לא לדרוך על מוקשים. אז אני בדת הזאת כופר." או שמעון ריקלין, טלנט בערוץ 20, שבנובמבר 2015 הסביר שהוא מאלו שחושבים "שחייבים לשנות את כל השיח הפוליטיקלי-קורקט שמסרס את החשיבה שלנו." אראל סג"ל, מהקולות הבולטים של הימין הדתי, מכנה את הפי-סי "מחלה" (אוגוסט 2015), ואילו ארז תדמור, ממייסדי תנועת הימין 'אם תרצו', מזהיר מפני "הפריצים הסוטים של הפוליטיקלי קורקט האירופי" (אוקטובר 2012). בשדה הפוליטי דוגמא טובה לימין חדש תהיה השרה מירי ("קפוצי תחת", "קאט דה בולשיט") רגב, שמפגינה ריקנות ערכית, אופרטוניזם קר וכישרון פופוליסטי מסחרר.
לאלה אפשר להוסיף את מנחם בן והלל גרשוני, אמני פרובוקציה שהחתירה תחת המובן מאליו והפגנת ה"אומץ" שלהם לומר את מה ש"אסור" הפכה לעשייתם העיקרית, ואת עירית לינור, שאימצה את הימין החדש כדרך לקפוץ בתור ולעקוף את הימין הרגיל. כל אלה – יש להדגיש: במידות ובאופנים שונים – מתמחים בשיח צעקני, לעגני ורדוד, שבו אחיזה באמת העובדתית אינה מחייבת. המלחמה בפי-סי משמשת להם דגל תחתיו הם נאבקים לפירוק הנורמות האלמנטריות של החברה המערבית ההומניסטית, ובשם המאבק הזה הם גם נמנעים ככל האפשר מלקיחת אחריות, הן כלפי האמת העובדתית, הן עבור טעויותיהם והן לתוצאות המהלך שהם מקדמים. בסוף הדרך הזאת מגיעים אל בנו בכורו של ראש הממשלה נתניהו, שמפרסם ברשת קריקטורה אנטישמית, ושזוכה בעקבותיה לאהדה מיידית בקרב נאו-נאצים. מבלי להתייחס למניעיו או לעמדותיו של נתניהו הצעיר, המעשה שעשה הוא ביטוי מובהק לטרנספורמציה הנידונה בימין. נתניהו אימץ את דפוסי החשיבה והפעולה של ה-Alt-Right האמריקאי, חותר תחת הסדר ההומניסטי, ולצורך כך מקדם ברשת תיאוריות קונספירציה ומפלרטט עם אנטישמיות.
קל מדי יהיה להאשים את לינור, מגל ודומיהם באופורטוניזם או בהתקרנפות. התנהלותם, כמו זו של כלל הקולות הימנים השייכים לתופעה המדוברת כאן, מצביעה על תשוקה חיובית, בעלת חיוניות ותנופה, וקריאת תיגר מתמשכת, יסודית, על כל מה שנעזב מאחור.
מובן שבמעבר לצדו של הרוב והשלטון יש משהו מרגיע, אולם התנהלותם, כמו זו של כלל הקולות הימנים השייכים לתופעה המדוברת כאן, מצביעה על תשוקה חיובית, בעלת חיוניות ותנופה. אין כאן רק הצטרפות לקבוצה המנצחת, אלא קריאת תיגר מתמשכת, יסודית, על כל מה שנעזב מאחור. זו קריאה מעגלית, חורקת, חוזרת ונשנית, שאת תכליתה המעשית אפשר לסכם במילה ערעור. נראה שלינור, סג"ל, מנחם בן, נתניהו הצעיר ואחרים מאוהבים בדמות המורד, החתרן, ה-disruptor, ה-enfant terrible. הם מצוירים כ"מגניבים" שחותרים תחת הסדר ההגמוני, ואילו השמאל הרדיקלי אינו אלא צבא קונפורמיסטי של סחים לחוצים שממשטרים את המרחב הציבורי במסגרות דכאניות של פי-סי. הם הנביאים שעומדים אל מול "הכוח" כדי לאלף אותו בינה ומוסר ללא מורא וללא משוא פנים. אלא שהכוח אותו הם מבקשים להכניע אינו השלטון (לפחות בישראל – הם השלטון), אלא המסגרת ההומניסטית-ליברלית.
וכפי שבארצות הברית אותם אנשים שקצפו בזעם קדוש על יחסי המין מחוץ לנישואים של ביל קלינטון עם מוניקה לווינסקי מכשירים כעת אדם שהודה בפיו שתקף נשים מינית באופן סדרתי, כאן אותם אנשים שזעקו על שרון "כעומק החקירה עומק העקירה" ודרשו מאולמרט להתפטר משום החקירות נגדו – מוחים כעת כנגד ה"לינץ'" או "ניסיון הפוטש" שנעשה בבנימין נתניהו, ולא מעלים על דעתם שיתפטר משום שהוא תחת חקירה. חשוב להבין: אין כאן רק מוסר כפול ודו פרצופיות שגרתיים, אלא בוז מוחלט לשיח הוגן, לסטנדרטים של דיאלוג תרבותי, ליושרה. זו לא סתם צביעות, אלא עקירת עקרונות השיח ההומניסטי משורשם.
הימין החדש מפנה אפוא עורף לשמרנות הימנית הקלאסית, ומאמץ את ההגיון האינדיבידואליסטי של הליברליזם ואת החתרנות של השמאל הרדיקלי. לא בכדי הפער בין שני אגפי המפלגה הרפובליקאית, השמרני וזה של מסיבת התה בואכה אלט-רייט, אינו ניתן לגישור. בארץ המתח הזה לא מורגש שכן אין כאן קהילה מגובשת של שמרנים ראויים לשמם. גם הערצת נתניהו והדרמה המתמשכת, בעד ונגד, סביבו וסביב משפחתו משמשת כמסך המסתיר את המציאות הפוליטית, בזה ובמעגלים אחרים. אבל צריך לשים לב שהימין השמרני מתפרק מנכסיו האידיאולוגיים והמסורתיים. לא רק שהוא מציג מחדש כלגיטימים גזענות, שובניזם ואנטישמיות, אלא שהוא הופך לתנועה שמקדמת פירוק, לא בניה. שחותרת תחת המסגרות הנורמטיביות הבסיסיות ביותר, במקום לנסות לשמרן. אין כמו אימוץ של קריקטורה אנטישמית על ידי בנו של ראש ממשלת ישראל כדי להבהיר זאת.
הדמיון בין הימין החדש לשמאל הרדיקלי הוא אפוא עמוק, וקל להתבלבל ביניהם. לא בכדי נראה בזמננו התלהבות מצד אנשי שמאל רדיקלי כלפי דמויות ימין מובהקות. מירי רגב זוכה לאהדה מצד פעילים מזרחיים משמאל ומשה פייגלין מושך אליו ליברטריאנים שמאליים. הלאומנות של בל"ד גם היא מתקבלת אצל פעילי שמאל מסויימים כלגיטימית אחרי שהיא ניטהרת במקווה זכויות הפלסטינים המדוכאים. זכורה גם לשמצה נטייתם של פעילי שמאל רדיקלי להצביע ש"ס בבחירות האחרונות, מתוך הזדהות עם קריאתו של אריה דרעי לגאווה מזרחית ותוך התעלמות גמורה מהאפלייה שהנהיג כנגד נשים והומואים.
ולאפליה כזו יש לשים לב. למרות הדמיון הגדול בין הימין החדש לשמאל ישנו כמובן הבדל חשוב: לאלט-רייט בפרט ולימין החדש בכלל תמיד תישאר נקודה ראקציונרית שלא תימסר לחורבן. אותם מעגלים ישמרו על יסוד מהותני כזה או אחר שלמענו ילחמו, בין אם הפטריארכיה ההטרוסקסואלית, הגזע הלבן, תפיסת העולם האנטישמית או השובניזם הלאומני. כשהשמאל הרדיקלי מבקש עולם ישן עדי יסוד להחריב, הוא תמיד עושה זאת בשם תפיסה אוניברסלית הרואה את האדם כאדם, בין אם אנרכיסטית, קומוניסטית או ליברלית-קוסמופוליטית. הימין החדש שומר על הפרטיקולרי שלמענו הוא מבקש להרוס את החברה הנוכחית. קבוצת הייחוס, במוגדרת במונחים מהותניים, נותרת עליונה.
אם בארצות הברית האלט-רייט מתמקד בגזענות של עליונות לבנה ופטריארכליות, בישראל תופס הימין החדש את המסורת היהודית כמוקד של זהות קבוצתית. האוניברסליות והמסגרת הלאומית-אזרחית נזנחות. תחתן מקודמות מסגרות פרטיקולריות של גזע ואתנוס.
בשני המקרים לא רק שהאוניברסליות נזנחת, אלא גם הרפובליקניות האזרחית, כלומר המסגרת הלאומית שבה יחידת הבניין המהותית היא האזרח. תחת זאת מקודמות מסגרות פרטיקולריות של גזע ואתנוס. שלא כמו בתנועות הפאשיסטיות של שנות השלושים של המאה העשרים, כאן אין דרישה מיידית לקולקטיביזם וקונפורמיזם. איש לא נדרש ללבוש מדים או לחזור בתשובה. אין למעשה כל ציפייה לשינוי אורח החיים. דווקא האינדיבידואליות נחגגת ומונפת על נס, ואילו את ה"יחד" של הגזע או העם משאירים אי שם לעתיד. אלא שבהציגם מעין גירסה ליברטריאנית של פולקיזם הם לוקחים את הרע משני העולמות: את הפירוק החברתי של הליברליזם, ואת הגזענות המפלה של הפאשיזם. כל זאת, כאמור, תוך חתירה תחת הסדר הקיים, בניסיון לפרקו. כרגע מפרקים, תכף נשוב כדי לבנות.
אלא שבניה לא תהיה. האינדיבידואליזם הקיצוני שהימין החדש מקדם אינו יכול, בסופו של דבר, לשמש בסיס יציב עבור הקולקטיביזם שמוצג בחזונו. הימין, שנכנע לשמאל הליברלי ואימץ באופן גורף את האינדיבידואליזם, לא יוכל להשליכו מעבר לגב אם וכאשר יוכרע מבחינתו הקרב והפוליטיקלי קורקט (שוב, כשם קוד להיבט ההומניסטי שמפריע לו) יודבר. ערכים קולקטיביסטים כאתוס משותף, סולידריות, אחווה ואף כבוד הדדי לא יצמחו בחברה שפורקה לגורמים, לא יישמרו בחברה שפנתה נגד ההומניזם, ולא יטופחו על ידי אנשים שהפנימו אינדיבידואליזם קיצוני. אין ללכת שולל אחר הצהרותיהם לגבי קבוצת הייחוס הקולקטיבית שלהם (היהדות, האומה, הגזע הלבן וכו'). כפי שקבע גאורג זימל כבר בתחילת המאה העשרים, כל אלה מהוות קבוצות רחבות כל כך עד שהמחויבות של הפרט כלפיהן לא באה לידי ביטוי בכל בחינה מעשית. אדרבה, מופשטותן מעודדת אוטונומיה והנאמנות להם באה דווקא על חשבון קהילות הביניים המצומצמות יותר.
מול התופעה הזאת השמאל עדיין מגשש אחר מענה. השימוש בכליו הישנים מוציא אותו מאיזון וגורם לחלק ממנו להתלהב מהימין החדש. אם ננסה להוציא דרכי פעולה אל מול המצב הנוכחי נוכל למנות כמה הצעות ראשוניות:
ראשית, יש להישמר מההתלהבות הילדותית מנציגי ימין שלפתע מדברים שמאל. נכון, הימין השתנה ואינו דומה למה שהיה. חלקו נפרד מהשמרנות הקלאסית ואימץ, במובנים רבים, רעיונות ותבניות חשיבה משמאל. זה טוב. יש שדות, כמו זכויות נשים ולהט"ב, שהניצחון בהם הוא משמעותי. בשדות אחרים המאבק עדיין מתנהל. אולם משום אופיו ההיברידי ויחסו הקליל לאמת, בימין החדש המצב תמיד מורכב יותר. יש לחקור ולגלות את אותה קבוצת ייחוס פרטיקולרית המוחזקת אצל כל נציג של הימין החדש. אם להשתמש בדוגמאות זמינות, עבור פייגלין זכויות הפרט מוגבלות על ידי זכויות היתר של העם היהודי. עבור רגב המאבק המזרחי מוגבל על ידי הלאומנות. עבור מגל, סג"ל או ריקלין פירוק הקונצנזוס הוא כלי לטובת בניית קונצנזוס מצומצם יותר, יהודי-ימני. עבור בצלאל סמוטריץ' או הלל גרשוני ההלכה גוברת על חירויות הפרט. לא נמצא איש ימין-חדש שאינו פועל לטובת קבוצה פרטיקולרית מסויימת באופן שחותר תחת ערכים הומניסטים. יש להדגיש: עצם הנאמנות לקבוצה פרטיקולרית אינה שלילית כשלעצמה. לאומיות אינה דבר רע וכך גם דת. הבעיה, כרגיל, היא במינון ובאיזון. בימין החדש הקבוצה הפרטיקולרית תזכה לבכירות מעל שוויון הזכויות, כבוד האדם וההגינות האנושית הבסיסית.
על השמאל להפנים שהוא אינו יכול עוד לצפות לכריזמה טבעית, חסרת מאמץ, רק מתוקף היותו בצד "הנכון", דהיינו המתקדם, זה שמייצג את הפרוגרס ופירותיו, או מעצם היותו "מורד" או "חתרן", זה שנאבק נגד מבני הכוח ההגמוניים.
שנית, על השמאל להפנים שהוא אינו יכול עוד לצפות לכריזמה טבעית, חסרת מאמץ, רק מתוקף היותו בצד "הנכון", דהיינו המתקדם, זה שמייצג את הפרוגרס ופירותיו, או מעצם היותו "מורד" או "חתרן", זה שנאבק נגד מבני הכוח ההגמוניים. שכן ההגמוניה, במקרים רבים, היא כבר ליברלית, וגם ה"קידמה" כבר אינה מה שהיתה (על כך אני מקווה לכתוב מאמר נוסף). השמאל הרדיקלי לא יכול לקוות שההמונים יצטרפו אליו במשחקי זהות וניתוחי תיאוריה-וביקורת מסוגננים על "כוח", מפני שאת הילת המורדים אימצו בימין, ולמען האמת מאבקם כנגד האליטה המשכילה יושב עליהם הרבה יותר טוב. אפשר גם, ריבונו של עולם, להפסיק לצפות שההמונים יפתחו "תודעה מעמדית". זה לא קרה, וזה לא יקרה. בקיצור, השמאל הקלאסי לא יכול לצפות להתגייסות של הציבור ולאימוץ האידיאלים שהוא מציע רק כדי להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה" משום שהן ההיסטוריה והן צדדיה כבר אינם כפי שהיו.
שלישית, וכתוצאה מכך, על מחנה השמאל להציג ערכים חיוביים. אלו לא יכולים להסתכם בהשתבללות מעמיקה והולכת במחילות של פוליטיקת-זהויות ובמבצעים מחזוריים של טיהור פנימי מכל מי שחרג בנימה מהקו המפלגתי הרשמי. ערכים אלה חייבים להתבסס על שורשי השמאל המרכזי הקלאסיים: הומניזם וליברליזם. הדגשת ערך האדם, כבוד האדם, השוויון בין בני אדם והחירות אליה שואפים, ואשר לה זכאים, כל בני האדם. ערכים אלה צריכים להיות מודגשים, ויש לחזור ולהדגישם ולהימנע באופן מודע מהגלישה לנתיבים צרים של פוליטיקת זהויות ורלטיביזם תרבותי. עם זאת, אין להתעלם ממבנים חברתיים כלאומיות ומסורת. אדרבה, על השמאל לאמץ אותם, תוך הבנה שהם הכרחיים לכל חברה אנושית. הלאומיות היא כרגע המסגרת היחידה שמסוגלת להגן על זכויות אדם ואזרח. המסורת מהווה אוצר תרבותי שויתור עליו ידלדל את החברה ויהפוך אותה לשטוחה ותפלה. תרבות לאומיות ודתית אינן נטל, אלא נכס. ממילא, מדובר במימדים של זהות שעבור רובנו הינם חסרי תחליף. דחייתם פירושה דחיית הרוב. אימוצם המחודש הוא הדרך להטעין את השמאל בלהט שכל כך חסר לו.
רביעית, על מחנה השמאל לפעול למימוש הערכים האלה, והכוונה כאן היא קודם כל מנטלית: על השמאל ללמוד מחדש כיצד להניע פעולות. לשם כך עליו להשיל את הפחד מעוצמה שהוטבע בו על ידי השיח הביקורתי. עליו להבין שלא כל פעולה היא "אלימות", לא כל היררכיה היא עוול, ושעם סמכות אפשר לעשות הרבה דברים טובים. עוצמה אינה פשוט "כוח" ובוודאי אינה תוקפנות חסרת הצדקה, אלא הדרך הפשוטה והמקובלת להניע שינוי בפוליטיקה. ושינוי בוא יבוא. השאלה היא רק לאיזה כיוון. עלינו לדאוג לכך שהמציאות תשתנה לכיוון הטוב ביותר האפשרי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
