הנשים בשושלת בית דוד, ממנה יצא המשיח, הן גיבורות חתרניות ונועזות, אשר נעות משולי החברה אל מרכזה באמצעות תחבולות, פתיינות ופריצת גבולות מיניים. בעזרת תיאוריות מגדריות ופסיכואנליטיות מתחקה ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל אחר מיתוס אם המשיח כפי שהוא מתגלגל מן המקרא לחז"ל ומשם לספר הזוהר
בשושלתו של דוד המלך, שקורותיה משתרעים על פני עלילות המקרא – החל מספר בראשית, דרך מגילת רות ועד לספרי שמואל ומלכים – בולטת הדומיננטיות של מספר גיבורות נשיות, האמהות לשושלת בית דוד: בנות לוט, תמר כלתו של יהודה, ורות המואביה. אלו נשים זרות וחלשות מבחינה אתנית, חברתית, כלכלית ומגדרית; אלמנות הפוגשות את המוות, ומתמודדות עם רעב, הפקר וכיליון. נשים אלו נחלצות ממצבן באמצעות פיתוי, תחבולה וחתרנות מינית, מעשים שבעקבותיהם עתיד להיוולד לפי המיתוס היהודי המשיח לבית דוד.
בעבודת דוקטורט המעובדת בימים אלו לספר עסקתי במיתוס אם המשיח בשלושה קורפוסים יהודיים מרכזיים: המקרא, ספרות חז"ל וספרות הזוהר, ודנתי בהשפעותיו על דמותה של מריה ותיאור הולדת ישו במסורת הנוצרית. ביקשתי לבחון כיצד כל אחד משלושת הקורפוסים היהודיים מפרש את הקשר החידתי בין החטא והגאולה בשושלת בית דוד. מכיוון שמדובר במיתוס שבמרכזו מוצבות גיבורות נשיות ואמהות, והוא כולל בתוכו יסודות פסיכולוגיים חזקים כגון יחסי גילוי עריות, תבניות אדיפליות ומיניות אסורה, ניתחתי את המקורות בעיקר דרך שתי פריזמות – המגדרית והפסיכואנליטית. פרספקטיבה מרכזית נוספת בדיוני היא חקר המשיחיות ועיון בתפיסת הגאולה שמפעמת במיתוס זה בכל רבדיו – במקרא, בחז"ל ובזוהר.
אחד ממאפייניו הייחודיים של מיתוס אמהות בית דוד הוא שהמשיח איננו מוכתר בו כמשיח בזכות מעשיו שלו, אלא בשל המקום ממנו הוא בא, מעשי אמהות השושלת ועלילותיהן הסבוכות. כך מוסטת נקודת הכובד אל הדרמה המטרימה את הולדת הגואל, דרמה הנפרסת על פני כמה וכמה דורות. מתוך התמונה הרחבה אבקש לדון כאן בכמה היבטים של דרמה נשית זו, ולעמוד על מעט ממאפייני אם המשיח לבית דוד במיתוס היהודי.
בטקסט המקראי מוצג לראשונה, קרעים קרעים, הסיפור על אמהות שושלת בית דוד. בעבודתי ביקשתי לתאר "סצנת דפוס" (מושג שטבע חוקר המקרא רוברט אלטר) של לידת אמהות בית דוד. לסצנת דפוס זו תשעה שלבים קבועים, כמו למשל: הופעתה של האישה הזרה – המואבית, הכנענית או הארמית; המצוקה ממנה היא מגיעה – כיליון סדום והפקרת בנות לוט לאונס על ידי אנשי העיר, אי-קיום ההבטחה לתמר והעמדתה לשריפה, או האלמנות והרעב של רות ונעמי; המכשול והאיסור המיני הטמון בזיווג – גילוי עריות, זנות ופיתוי; הסוד ואמצעי הפיתוי – יין, התחפשות והסתתרות; הלידה עצמה, ההצדקה האלוהית למעשה הנשי, ועוד.
ניתוח מופעיה של סצנת דפוס זו במקרא מלמד כי בכל מופע שלה הולכים ומתעדנים האלמנטים שונים של הסצנה ועוברים סובלימציה. כך למשל, מוטיב בדידותה וזרותה של האישה, השוזר את השושלת, מתעדן מסיפור לסיפור: במופע הראשון של סצנת הדפוס מופיעות בנות לוט, נשים צעירות שהופקרו על-ידי אביהן ואשר אמן הפכה לנציב מלח בהפיכת סדום. במרכז המופע הבא של סצנת הדפוס עומדת תמר, אף היא דמות זרה, שמצליחה בשם המאבק בעוול שנעשה לה להציל את חייה וחיי ילדיה, ואף זוכה בסיום הסיפור לתמיכת המיילדת. במקרה של רות, לפנינו סיפור שמראשיתו עוסק באחווה נשית המפצה על זרותה של רות באמצעות זיקתה לנעמי ותמיכתה האימהית. מוטיב אחר ההולך ומתעדן בין הסיפורים הוא החטא המיני, החל בגילוי העריות – במקרה של בנות לוט, עבור למעשה זנות וספק חטא בין כלה לחמיה במעשה תמר, וכלה בסובלימציה ופיתוי מרומז בין רות לבועז בגורן.
מגילת רות היא התחנה האחרונה בשרשרת הסיפורים. והיא מסכמת בעזרת אמצעים אינטרטקסטואליים את המופעים השונים של סצנת הדפוס ומדגישה את הדומיננטיות של הנשים בסיפורי שושלת בית דוד.
תמר ויהודה, ציור אנונימי מן המאה ה-17, שמן על בד
ספרות חז"ל מפתחת את מיתוס אמהות המשיח, ומחלצת מתוכו אתיקה נשית יוצאת דופן אותה כיניתי 'אתיקה של גאולה'. הדבר בולט במיוחד בסוגיה התלמודית במסכת הוריות (ומקבילתה במסכת נזיר) העוסקת במושג "גדולה עבירה לשמה". עד כה נזכרה סוגיה זו בהקשר אנטינומיסטי, לאור המסר שלה החורג משורת החוק וההלכה. אך ניתוחה לאור מיתוס אם המשיח מגלה כי הסוגיה בנויה סביב גיבורות משושלת בית דוד – בנות לוט, תמר ורות – אליהן מצטרפת גם יעל. לחכמים חשוב להדגיש כי הנשים הזרות הללו הן למעשה צדיקות, לשבח את מעשיהן ואף לגנות באופן חריף את הגברים המופיעים באותם סיפורים. בדרשה נוספת במסכת יבמות בתלמוד הבבלי, מסופר כי בשושלת ר' יהודה הנשיא חיקו הנשים את מעשה תמר, שעל-פי חז"ל קרעה את קרום הבתולין של עצמה בכדי להתעבר מיהודה. התלמוד אף מוסיף כי כל נשות שושלת הנשיאות נקראו גם הן "תמר". דרשה זו חושפת את האופן בו השפיע מיתוס אם המשיח על עולמם הריאלי של נשים בתקופת חז"ל, והפך לפרקטיקה חתרנית שמשחררת את בנות האצולה מ"טענת בתולין" – כלומר מהאפשרות שעם חתונתן יטענו כנגדן בעליהן כי הן אינן בתולות.
בחינה של דרשות הזוהר על גיבורות בית דוד מגלה כי הזוהר ממשיך את מגמת ההצדקה של מעשי הנשים ואף מעמיק אותה. כך, המיתוס מועתק מן העולם האנושי לאלוהי, תוך כדי זיהוי של אותן דמויות עם השכינה, הצד הנקבי באלוהות. בדרשה מפתיעה ומפעימה על אודות בנות לוט ורות, מתאר הזוהר כיצד הן מניעות את מעגל החסד בעולם ובכך מביאות לתיקון האלוהות (הזוהר דורש כאן את המילה "חסד" בזיקתה לגילוי עריות, כמו למשל בויקרא כ, יז). בדרשה אחרת העוסקת בכיסוי הפנים של תמר ב"פתח עיניים", מתמקד הזוהר בסוד המיניות הנשית וקושר אותה לדינים וכוחות ההרס והארוס של השכינה, שיש לעדנם ולמתנם.
כאמור, טענה נוספת אותה ביקשתי להעלות באמצעות מבט כולל על מיתוס נועז ונפתל זה היא השפעתו וזיקתו לרעיון אם המשיח בנצרות. למעשה, הצעתי היא כי נרטיב הולדת ישו בבשורות על פי מתי ולוקס מהווה תגובה למיתוס נשות שושלת בית דוד במקרא. בעקבות כך ניתן לזהות דגמים של דיאלוג, פולמוס והשפעה הדדית בין שתי הדתות בשאלת הנשיות והמשיחיות. כך למשל, חז"ל דורשים את דברי בנות לוט – "ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט לב) וטוענים כי הכוונה ל"זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה? – זה מלך המשיח" (בראשית רבה, נא, ח). דרשה מפתיעה זו מצדיקה את מעשה בנות לוט באמצעות רמיזה לכך שמואב לא נולד מזרעו של לוט, אלא מ'זרע אחר' ואלוהי. קשה לחשוב כי דרשה זו, שנאמרה בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, אינה מושפעת מהמיתוס הנוצרי על אודות עיבור הבתולין של מריה.
דוגמה להשפעה הפוכה ניתן למצוא, כאמור, בפתיחת הבשורה על פי מתי, שמתארת את תולדות ישו, ושוזרת ברשימת היוחסין הארוכה של הגברים ארבע נשים: תמר, רות, רחב ואשת-אוריה (כלומר, בת שבע). הקשר הניגודי בין מריה, אמו של ישו, לבין גיבורות בית דוד מתחדד באמצעות רשימה זו – מריה בתולה ואינה נגועה בחטא מיני לעומת הנשים הפרוצות המתאפיינות במיניות חריגה. אלא שלטענתי ניגוד זה גם משיב את המודחק המקראי, ולמעשה רומז לדמיון שבין עיבור הבתולין, שבמידה רבה מעורר חשד להתנהגות מינית פרוצה, לבין מעשי הזנות שבטופוס אם המשיח. בהחלט ייתכן שמחברי הבשורות, שחלקם הגיעו מרקע יהודי, רואים בסיפור הלידה של ישו המשך למיתוס היהודי הגדול על אודות אמהות המשיח לבית דוד.
