על רקע המלחמות המתחוללות בעיראק ובאפגניסטן מתנהל היום בארצות הברית ובקהילה הבינלאומית ויכוח נוקב על תיאוריית המלחמה הצודקת שפיתח הפילוסוף האמריקני מיכאל וולצר. השלכותיו של דיון זה אינן נוגעות רק לדרכי הפעולה של צבא ארה"ב או כוחות נאט"ו; הן נוגעות גם לפעולות הצבאיות הננקטות בסכסוך הישראלי-ערבי. מחקר שכותב כעת ד"ר יצחק בנבג'י מציע פרשנות מקורית לתיאוריה הקלאסית של וולצר
דיני המלחמה נחלקים, ביסודם, לשני ענפים. הענף האחד הוא 'צדק במלחמה' (jus in bello) והוא קובע מהי ההתנהלות הצודקת בעת מלחמה. הוא מתייחס, לפיכך, לשאלה מה מותר לחיילים לבצע בעת לחימה ומה נאסר עליהם לעשות בה. הענף השני, 'צדק של המלחמה' (jus ad bellum), קובע באילו תנאים יש למדינות זכות חוקית לפתוח במלחמה. התיאוריה המוסרית המכונה 'תורת המלחמה הצודקת' בנויה באופן דומה: בהקשר של jus in bello היא מבררת מהן הזכויות המוסריות שיש לחיילים בעת עימות מזוין ולאילו חובות מוסריות הם כפופים במהלכו. בהקשר של jus ad bellum מבקשת תיאוריה זו תשובה לשאלה באילו נסיבות יש למדינה הזכות המוסרית לצאת למלחמה.
העותק המקורי של אמנת ז'נבה הראשונה משנת 1864. המסמך, השייך לארכיון הפדרלי של שוויץ, מוצג כיום בהשאלה במוזיאון הצלב האדום והסהר האדום בז'נבה. צילום: קֶווין קְווין, אוהיו, ארה"ב, 2005
הדין הבינלאומי והפרשנות שהוצעה לו על ידי מיכאל וולצר בספרו הקלאסי 'מלחמות צודקות ולא צודקות' משנת 1977 (שתרגומו לעברית בידי יורם ברונובסקי יצא לאור בהוצאת עם עובד ושמהדורתו המעודכנת ביותר פורסמה באנגלית ב-2006 בהוצאת בייסיק בוקס, ניו יורק), הם המסד של הדיון הפילוסופי במוסריותה של המלחמה, במוסריותו של השימוש בכוח במלחמה ובזיקה שבין תורת המלחמה הצודקת לחוקי המלחמה כפי שמגדירם הדין הבינלאומי.
וולצר כתב את ספרו בעקבות שתי מלחמות שאותן חווה כאזרח בארצות הברית: מלחמת העולם השניה ומלחמת וייטנאם. מעורבותה של ארצות הברית בשני העשורים האחרונים במלחמות שנויות במחלוקת, החל במלחמת המפרץ הראשונה, דרך המלחמה בבלקן, ובעיקר המלחמות הממשיכות להתנהל גם עתה: מלחמת המפרץ השנייה, המלחמה באפגניסטן והלחימה בפקיסטן, הביאו רבים לעיין מחדש בתיאוריה הקלאסית של וולצר. בימים אלה מתנהל, לפיכך, ויכוח חריף בנוגע לתיאוריה של 'מלחמות צודקות ולא צודקות'. השלכות דיון זה אינן נוגעות רק להתנהלות צבא ארה"ב או כוחות נאט"ו: השאלות בהן דן וולצר עוסקות באופן ישיר גם בסוגיות הנוגעות לדרכי הפעולה הצבאיות הננקטות בסכסוך הישראלי-ערבי ובהצדקות הניתנות להן.
בפסקאות הבאות אני מבקש לדון בקצרה בשני נושאים. הנושא הראשון הוא הדוקטרינה שוולצר מכנה "השוויון המוסרי של החיילים". החוק הבינלאומי מקנה ללוחמים זכויות ומטיל עליהם חובות ללא שום זיקה לחוקיות המלחמה שהם לוחמים בה. לשון אחר: החוק מתייחס באופן שוויוני לכל החיילים בין אם הם נוטלים חלק במלחמה חוקית ובין אם הם נוטלים חלק במלחמה נפשעת. לחיילים הלוחמים במלחמה בלתי חוקית מותר, לכן, לפגוע בחיילי אויב הלוחם מלחמה צודקת. יתרה מכך, כשלוחמים נופלים בשבי, החוק אוסר להתייחס אליהם כאל פושעים, אפילו לחמו במלחמה המוגדרת כפשע נגד השלום. דוקטרינה שנייה – שקשה להגזים בחשיבותה – מכונה "חסינות של אזרחים". לפיה, אסור לצבאות הלוחמים להרוג בכוונה אזרחים. הרג מכוון אסור גם כשהניצחון של הצד הצודק תלוי בו. המטרה, אומר החוק הבינלאומי, אינה מקדשת את האמצעים. לפי הקריאה הרווחת ב'מלחמות צודקות ולא צודקות', וולצר מציע הסבר אחד לשתי הדוקטרינות. לשיטתו, הן האיסור על הריגת אזרחים והן ההיתר להרוג חיילים במלחמה הם נגזרת ישירה של האתיקה של הגנה עצמית. כידוע, הריגתו של אדם הבא על חברו להרגו (רודף) מותרת גם ללא הליך משפטי הוגן אם ההרג הזה הכרחי כדי להציל את הקורבן (הנרדף). חשוב לציין שהגנה עצמית כרוכה לעיתים בהרג של אנשים שלא הוכחה אשמתם ושגם אילו אשמתם הייתה מוכחת, לא היו ראויים לעונש מוות. אולם זכות ההגנה העצמית מוקנית כנגד התוקפן בלבד. אם, לדוגמא, כדי לשרוד ירי של תוקפן זדוני אין לקורבן ברירה אלא להשתמש באדם חף מפשע כמגן אנושי, שימוש זה ייחשב לרצח שהזכות הטבעית להגנה עצמית אינה יכולה להצדיקו; אכן, אסור לקורבן להרוג אדם חף מפשע גם אם מעשה זה הכרחי להצלת חייו. לפי הקריאה הרווחת בוולצר, לשיטתו, חייל במלחמה מהווה איום מכוח היותו אוחז בנשק; ככזה, הוא איבד את זכותו שלא להיות מותקף. דהיינו: מותר לאלה שעל חייהם הוא מאיים להגן על עצמם מפניו. אזרחים, לעומת זאת, טוען וולצר, אינם מהווים איום, ולכן הם חפים מפשע בכל מובן ועניין. הרג אזרחים אסור גם בנסיבות שבהן הרג הזה הכרחי כדי להשיג מטרה צבאית בעלת חשיבות מכרעת.
ביקורת חריפה על פרשנותו של וולצר לדיני המלחמה מגיעה מהמחנה שאני מכנה 'טהרני'. הביקורת נסמכת על תובנה מאוד פשוטה: חיילים הלוחמים במלחמה צודקת מגנים על עצמם, על משפחותיהם ועל מולדתם. ככאלה, אומרים הטהרנים, החיילים הללו חפים מפשע גם אם הם אוחזים בנשק. לפי גישה זו, אם חיילים הנוטלים חלק במלחמה צודקת מממשים את זכותם להגנה עצמית, כי אז ליריביהם, שיצאו להתקפה שמלכתחילה אינה חוקית, אין זכות להגנה עצמית. מסקנת הטהרנים היא שעל הלוחם מוטלת החובה לסרב להשתתף במלחמה לא צודקת, משום שההרג שיבצע במלחמה כזו שקול, מבחינה מוסרית, לרצח.
בתגובה לביקורת הטהרנית, הצעתי לאחרונה קריאה אחרת בתיאוריה הקלאסית של וולצר. אני טוען שהעקרונות שלפיהם חיילים ואזרחים צריכים להתנהג במלחמה אינם נגזרת של האתיקה של הגנה עצמית. לפי הצעתי, כדי להבין את השוויון המוסרי של החיילים עלינו להתבונן במצבים שבהם בני אדם מאבדים את זכותם שלא להיות מותקפים, אבל שומרים את זכותם להגנה עצמית מכוח חוזה שהם קיבלו על עצמם. מעבר כזה של זכויות מתרחש בזירת האגרוף: שני הצדדים מוותרים איש לרעהו על הזכות שלהם שלא להיות מותקפים האחד על ידי השני, אבל שומרים על זכותם להתגונן מפני ההתקפה הזו. זוהי, אני מציע, מהותה של החיילות: עם הצטרפותם לצבא, חיילים מקבלים כללים שמשמעותם החברתית היא שמותר להם לתקוף את חיילי האויב, מבלי לבדוק האם המלחמה שבה הם לוחמים היא צודקת. הסדר כזה אפשרי רק אם גם לחיילי האויב מותר להשתתף במלחמה מבלי לבדוק האם המלחמה אליה יצאו צודקת. הסדר זה, הנקבע באמצעות אמנות בינלאומיות, מטיל מערך שלם של מגבלות על הכוחות הלוחמים, ובמרכזו האיסור להרוג אזרחים ושבויי מלחמה. לפי הקריאה שלי את חיבורו הקלאסי של וולצר, תיאוריה של מלחמה צודקת אמורה לעסוק גם, ואולי בעיקר, במעמדן המוסרי של אמנות כאלה. עליה להסביר כיצד קבלת האמנה על ידי החיילים יוצרת שוויון מוסרי ביניהם, גם כאשר אין שוויון כזה בין הצדדים עבורם הם לוחמים.
