שלש צפירות מפלחות־לב מלוות את ימי הזיכרון הישראליים – אחת נשמעת בבוקרו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ז ניסן) ושתי צפירות נשמעות במהלך יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי מערכות האיבה (ד' אייר). שתי הצפירות מעוגנות בחוק הקובע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותפסק כל תנועה בדרכים".
צפירות ימי הזיכרון מלוות את הטקסים הממלכתיים ואת הטקסים הקהילתיים והפרטיים ברחבי המדינה ומקנות לימים אלה מעמד של ימי אבל וזיכרון לאומיים. מנהגי אבלות נוספים מתלווים לימים אלה: טקסי זיכרון בבתי קברות, סגירת מקומות בילוי, ערוצי הטלויזיה והרדיו מתאימים את שידוריהם לאופיו של היום ועוד.
עשרות שנים מלוות אותנו צפירות ימי הזיכרון ודומה כי קול הצופר הבוקע הינו חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו. יחד עם זאת עולות שאלות הנוגעות לתרומתה של הצפירה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. עד כמה מסייעת לנו הצפירה בשימור הזיכרון? מהו תפקידה (הרגשי, החברתי, הלאומי) בכל הנוגע לעיצוב יום זה? בצד זאת עולות טענות על הכפייה שיש בצפירה על יחידים וקבוצות המבקשים להימנע ממנה. ואולי במציאות החברתית שלנו, המורכבת מ'שבטים' שונים, לא נכון לכפות את הצפירה על אלה שאינם מזדהים עם משמעותה?
בשיעור זה נבחן את משמעותה של הצפירה, נבין מה היא מייצגת בזהותנו ונחדד את השקפותינו בנוגע לחשיבותה.
פעילות פתיחה: בצפירה אני מרגיש.ה
הקשיבו לקול הצפירה בסרטון הבא:
כתבו במנטימטר לפחות שלושה ביטויים של רגש.
מדוע קול צופר?
הצפירה אינה מנהג ישראלי בכל הנוגע לביטויי אֵבֶל. זהו מנהג שרווח בבריטניה ומשם הגיע אלינו, אך כיום הוא הופך להיות נדיר ובארצות רבות מוחלפת הצפירה בצלצול פעמוני כנסיות, או בצלצולים אחרים.
ראו את ההסבר הבא לכוחה ולמשמעותה של הצפירה דווקא:
הצפירה דומה לקולו של השופר, זעקה עמוקה היוצאת מנקודה פנימית של הלב. ישנם זמנים בהם הקול, ההברה, היללה, הבכי, מספרים את הסיפור ומבטאים יותר מכל את התחושה הפנימית. באין מילים לתאר חוויה מסוימת, אירוע שקרה, נותרת הזעקה. הצפירה מפנה מקום לקול ומשחררת מהצורך בשימוש במילים. בעזרת הכלים הלא-מילוליים ייתכן ואפשר לבטא את רצון הלב.מיה טושינסקימיה טושינסקי, בית פרת
געגוע / אלישע פורת
בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן אֲנִי נִכְנָע |
("יוֹרֵד בַּבַּרְזֵלִּים וּמַאֲרִיק" – הארקה היא התקן למניעת התחשמלות המעביר את הזרם החשמלי המסוכן לאדמה. בשיר מתוארת היבבה של הצפירה נטמנת עמוק באדמה כמו זרם חשמלי הזורם בהארקה.)
הצפירה בין סולידריות ושותפות לבין ניכור וחוסר משמעות
צפירת ימי הזיכרון מצליחה לעצור את תנועת החיים במרחבים הציבוריים ואף במרחבים הפרטיים. מכוניות עוצרות בצידי הדרכים ונהגיהם עומדים בדומייה, אנשים נעצרים ברחובות, בשווקים, במקומות העבודה ומרכינים את ראשם לשתי דקות. נראה כי רוב הציבור מפנים התנהגות ואווירה של יום אבל ויום זיכרון.
אך יש החושבים כי עמידת דום במהלך הצפירה ריקה מתוכן, מפעילה לחץ מיותר על האזרחים ומדגישה את "הפנמת מבטה של המדינה" אל תוך חיינו. לדעתם, הצפירה אינה תורמת לשימור הזיכרון, אלא מסגלת מחוות התנהגות אוטומטיות. מנגד, יש הרואים בצפירה סמל חשוב המחבר בין כל חלקי העם, שמזכיר לנו שיש לנו סיפור הגדול מסך כל מעגלי שייכותנו ומאיר את ערכה וייחודה של המדינה.
התחלקו לחברותות והתמקדו בדעה אחת מתוך השתיים. התייחסו לשאלות המצורפות.
דעה א'
"לאיזה עוד מדינה בעולם יש קול משלה? הקול של מדינת ישראל, בו היא קוראת לאזרחיה, היא אותה יבבה מתכתית, לא-אנושית ומבשרת רעות. הקריאה הזו שוטפת את הרחובות ועוצרת ביעילות גדולה יותר מכל שביתה מגזרית את החיים במסילותיהם. המדינה נותנת קולה אבל האזרחים מביטים: כל אזרח רואה ונראה בו זמנית. אזרחותו מוצגת לראווה כאשר הוא עומד דום, והוא רואה היטב ששאר האזרחים זקופים כמוהו. המבט נותן תוקף לקול ודואג לכך שאף אזרח לא יעלה על דעתו שלא לכבד את הרגע.
רוב האזרחים, אני מאמין, עומדים גם כשהם לגמרי לבד ואין איש רואה. אבל הם רואים את עצמם עומדים, ומכיוון שרק הם שם, הם יכולים להיות בטוחים שהם עומדים מתוך תחושת כבוד אמיתית ולא מתוך רגש חובה. אני לא מתכוון להלעיג את המנהג הזה, אלא שהוא מדגים עד כמה הפנמנו את מבטה של המדינה. אנחנו עומדים גם כאשר אין לנוהג הזה שום תפקיד חברתי. אנחנו עומדים משום שלמדנו לזהות בין זיכרון לבין המחווה השרירותית, הפורמלית של עמידת הדום. לעמוד דום כאשר איש אינו שם כדי לזהות את המחווה הגופנית פירושו לנהוג מתוך דחף פאבלובי (אוטומטי) ולא מתוך חשיבה עצמאית; פירושו להחליף את חשבון הנפש שכל אדם צריך לערוך עם מתיו בסדרה של פעולות ריקות מתוכן. אין שום קשר, אני חוזר ומדגיש, בין עמידת דום וזיכרון. אפשר לזכור היטב גם בישיבה. נהפוך הוא, עמידת הדום היא תחליף לחשבון שצריכה החברה הישראלית לבוא עם עברה.
ואלו הסיבות שאינני עומד בצפירה: משום שאני מסרב לזכור דרך הרגליים, או באמצעות הטקסים המאובנים והמחוות החלולות שמציעה לי המדינה. משום שבכל פעם שאני מסרב לפעולה האוטומטית הזו אני חייב לשאול את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. משום שאינני מוכן לאפשר למדינה לאכלס כל פינה במרחבי הזיכרון שלי ומשום שאינני מוכן שהיא תמדוד אותי גם כאשר אני לבד לגמרי. משום שבימי הזיכרון אני צריך לבחון, בכל שנה מחדש, את זהותי כישראלי וכיהודי. אלה הם ימי העצמאות שלי.נמרוד לין, אתר וואלה, 16.4.2007
דעה ב'
'הצפירה הפשוטה' מבטאת את כבוד המדינה, ויחד עם זה היא מעוררת, כמו השופר, את הזיכרון. זיכרון הנופלים, אלה שהיו ואינם, מחבר ומשיב אותנו אל הארץ…
הזיכרון המשותף אופף אותנו, תחושות הסולידריות העמוקה והשותפות עם הכלל העולות בזמן הצפירה, הן תוצר של המצב שבו אינך רואה את מי שעומד לצדך ברחוב כזר וכאחר אלא כמי ששייך כמוך לזיכרון; מתעוררות שותפות ורעות שאינן 'עמידה לצד', או לחלופין 'עמידה מול', אלא 'עמידה עם'.
הצפירה מנכיחה לפתע במציאות רובד נוסף, הרובד של הסולידריות העמוקה בין החיים השותפים לאותה פיסת קרקע, לאותה מולדת, לאותה משפחה, לאותם מתים ולאותו זיכרון. הצפירה מבשרת לי כי אני חי את הסיפור שמעבר לי, ולכן יוצרת אחווה ביני לבין האנשים הללו הנמצאים ברחוב – אחי ואחיותי
הגאולה שבהקמת המדינה אינה נמצאת בפניית האדם אל עצמו, אלא בשכחת עצמו ובהיטמעותו בכלל ובהזדהותו עמו. זהו הפאתוס של השותפות והעוצמה של ההרמוניה שלפרקים אנו חשים בשירת 'התקווה' בצוותא, כשלבנו מתמלא כיסופים וגאווה 'להיות עם חופשי בארצנו'. אך הארה זו איננה נובעת מהיום יום, מהעכשיו, אלא מעצמאות העתיד, מהרטט של מה שעדיין לא בא ויבוא גם יבוא.הרב שג"ר, הארת הצפירה
אסיף וסיכום
בפדלט או בכתיבה רגילה: