קורונה אינה מחלה גרידא. היא מגפה המאיימת לא רק במוות, אלא גם על מכלול ההיבטים של חיינו המעשיים והתודעתיים. קביעה זאת מיוסדת על ההבחנה בין מחלות האופייניות לחיים השגרתיים לבין מגפה כמחלה. חולי הוא מציאות אנושית בסיסית, בנאלית ויומיומית. גם מחלות קשות של יחידים מוסדרות במערכי החיים היומיומיים. כשאדם חולה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי נוצר מרחק בסיסי בינו לבין זולתו: הוא החולה והם הבריאים. מחלה קשה של הזולת מאיימת על חיינו היום-יומיים, היא מעוררת בנו אימה ואת ההכרה כי חיינו שבריריים, כי אנו יצורים מועדים למחלה. אבל המחלה והאימה ממנה אינה משביתה ומצמיתה את חיינו. אנו ממשיכים בשגרת היום-יום, למרות הצורך המתמשך לדאוג לאדם החולה. במצב עניינים שגרתי, חולי קשה מייסד הטרוטופיה של מחלה – המרחב שלה הוא בית החולים או ביתו של החולה – אבל מעבר למרחבים אלה עולם כמנהגו נוהג. הקרובים לחולה עלולים לחוש מצוקה עמוקה מעובדה זו. הם עלולים לצעוק ולהתריס: כיצד ממשיך העולם לחוג על צירו ומסביב לשמש, כשעולמו של אדם קורס עליו? איך אפשר להמשיך לחיות בחיי היומיום כשהאהוב או האהובה דועכים אלי מותם?
אין להקל ראש בחוויה זו. אבל היא חלק ממציאות חיינו. עובדת יסוד זאת מתגלמת בכך שילדים מתרועעים שמחים ברחובות, זוגות חווים את אהבתם, עסקים ממשיכים לשגשג. החולה והקרובים לו חווים בדידות איומה דווקא משום שעולם כמנהגו נוהג ואין מי שיבין למצוקת ליבם. ובכל זאת, רובנו חיים מציאות זאת, מוצאים נחמה באהוב או אהובה, ביד מושטת לעזרה, בחיוך שמופנה כלפינו. נחמה זו לא משכיחה את הצער והאימה אבל יש בה כדי לנחם מעט דווקא משום שהיא צופנת בחובה את ההכרה בעובדה שיש חיים; כי החולי הוא חלק מהוויית החיים. נחמה זו מבטיחה את אהבתם של האוהבים, את חמלתם של החומלים, את התמסרותם של המתמסרים. אמנם כן, קיים חולי, אבל חולי זה לא מאיים על ההיות בבית. האדם אינו גולה מביתו, מהביטחון שהעולם כבית מעניק לו; זאת גם אם כתלי הבית מזדעזעים. בני אדם מבינים כי כאב וסבל הם מנת חלקם של החיים, והחיים ימשיכו.
אבל יש מחלה המשבשת כליל חווית יסוד זאת; דֶבֶר , קורונה, או כל מגפה גדולה אחרת הם מחלה שהאיום שבה גדול גם מהחולי הקשה ביותר. דומה שיש במגפות אלה חוויות יסוד קשות במיוחד, המציבות בפנינו אתגר תודעתי חדש. החוויה הקיומית העמוקה היא ערעור האמון בסדרו של עולם. מחלות כאלו מערערות את הבטחון הקיומי שלנו. אנו מתהלכים בעולם, והעולם נעשה זר ומאיים עבורנו.
כברת דרך ארוכה עשתה התרבות האנושית עד שהפכה את העולם המאיים לביתה, שבו היא שוכנת לבטח. בשחר ההיסטוריה נתפס העולם כמערך של כוחות שרירותיים מאיימים. קיומו של האדם אינו מובטח ועליו למצוא דרך לרצות את האלים כדי שיאפשרו לו להמשיך ולהתקיים. חיי האדם היו מאבק מתמשך להישרדות, למציאת דרך, כדי שלפחות לרגעים אחדים ישוב האדם לחיות שאנן ובוטח בקיומו.
הדת, כמו הדת היהודית, פתרה מתיחות זאת לתקופה ארוכה. היא הבטיחה לאדם כי העולם מסודר ומאורגן. כפי שמשורר מזמור קד בתהלים, מזמור תודה לאל על הסדר המופלא של העולם: "תהום כלבוש כסיתו" (פס' ו). התהום, הכאוס המאיים נבלם. האל סידר את העולם בצורה כה מופלאה עד שמשורר תהלים אומר מתוך גודש של תודה: "מה רבו מעשיך ה'" (פס' כד). לשיר ההלל היהודי התווספה המנגינה היוונית הקלאסית, שתיארה את העולם כקוסמוס, מילה שמשמעותה מחנה צבאי מסודר. העולם אפוא מסודר כליל ויש בו חוקיות מופלאה הניתנת להכרה ולהבנה. לא עוד כוחות אפלים עומדים ביסוד הקיום, לא כוח שרירותי אכזר שולט בו, אלא סדר וחוקיות מופלאים הניתנים להכרת האדם.
במסגרת תפיסה זו הוסברה המגיפה כחלק מהסדר העולמי: היא נתפסה כענישה על חטא. ההיסטוריה של המגפות היו חלק מההיסטוריה הקדושה, שידעה לקבוע מהי סיבת המגפה, מה תכליתה ובמיוחד כיצד יש להיאבק עליה: יש לחזור בתשובה ולמלא את דבר האל, שמצוותיו הן חלק מסדר העולם.
העולם היה לביתו של האדם, משום שהאדם חש בו בטחון. הוא מבין אותו ויודע להתנהל בו. האדם, יותר מכל היצורים, זוכה להבנה זו שכן הוא תפארת הבריאה ובו היא משתקפת במלוא אורה. פסקל העיר כי גם אם האדם חלוש בברואים, הוא היחיד המודע לכך. חוקיו וסדריו יכולים לעמוד בהלימה מלאה לסדר הטבעי המושלם – לחוק הטבעי. האדם נעשה לריבון וליצור נבחר לא משום כוחו אלא משום יכולתו להבין את הכול, וגם להבין כי יהיו נושאים שלא יוכל להבינם עד תום, כגון האל.
קביעות אלו אין פירושן שבני אדם לא חוו משברים והועמדו בפני תחושת חידלון ואפסות. תמיד היו רגעים בהם האדם חש ניכור וזרות לעולם. ככל שהעמיק האדם לדעת ולהבין, כך הכיר עד כמה דלה הבנתו ועד כמה הוא יצור חלוש. בספרו 'מסות' הדהד מונטן חוויה זו: "היש להעלות על הדעת דבר מגוחך מזה, שבריה עלובה ומרודה זו שלא עולה בידה לשלוט בעצמה, אלא נתונה היא לפגעי הדברים – בריה זו תראה עצמה אדון ושליט על עולם שאין בכוחה לדעת אפילו מעט שבמעט ממנו, ולא כל שכן לרדות בכולו". קול זה אינו יחידאי, ובמרוצת ההיסטוריה צפה ועלתה חוויית הזרות, הניכור וההעדר משמעות החיים.
ברם, דרך המלך של החיים החברתיים והתרבותיים המודרניים דחקה קולות אלה לשוליים. תודעת האדם המודרני עוצבה על יד ההכרה הגוברת והולכת ביכולתו של האדם להבין, להשתלט אפילו על הטבע ולנצלו לטובתו. האדם למד להאמין בכוחו למצוא מזור למחלות ולשפר את חייו במכלול ההקשרים: בתחום המדעי, חברתי-תרבותי, ועוד. מיצור החי כאובייקט של הטבע הפך האדם לדמות כבירה של יוצר עולמות. המאבק בכאוס המאיים הלך ודעך. מעתה המאבק ממוקד ותכליתי יותר, ובמסגרתו צבר האדם הישגים רבים שנטעו בו חוויית בטחון ומשמעות.
ללב חיים אלה מתפרצת המחלה, המגפה, והופכת באבחת חרב את בני האדם ליצורים מושפלים, למלכים שירדו מגדולתם. חוויה זו קשה במיוחד לאדם המודרני שהורגל לחשוב כי הוא מבין את העולם ושולט בו בצורה מיטבית. האדם המודרני, גם זה המאמין, מתקשה להניח שמגפה היא עונש על הפרת הסדר האלוהי. גם המאמין יודע שלמגפה יש סיבות ריאליות: וירוס הקורונה אינו שליח האל. הוא וירוס ותו לא.
אכן, היצור המודרני אינו אלוהים. הוא אינו יכול לכלות כל חולי, עוול, אי צדק, התפרצות של הרי געש ורעידות אדמה; הוא אינו יכול למנוע כל אסון. אבל הוא חי כבר שנים ארוכות בחוויה של שליטה מיטבית, ובוודאי בחוויה של יכולת התארגנות וההיערכות לנוכח התפרצויות של הטבע. חוויה זו נכונה גם לגבי הקוסמוס עצמו. איננו יכולים לשלוט בטבע, אבל ביכולתנו לפעול לצמצום החור שבאוזון. האדם לומד באופן מתמשך להפעיל את כוחו. הוא גובר תדיר על חולשתו ביחס לעולם באמצעות המדע והמאמץ האנושי המתמשך. מגפת הקורונה, כמו הדבר לפניה, משבשת כל זאת. היא מהווה התפרצות של טרנסצנדנטיות בלתי נשלטת לתוך חיינו. משהו מביטחוננו בעולם מתפורר.
מעבר לחוויית הערעור בסדרו של עולם, הקורונה מציבה בעיה קיומית פנימית, שבמרכזה עומדות שאלות היחס של האדם לעצמו ולזולתו. המגפה והסגר מחוללים תמורה דרמטית. הבנאליות היומיומית של הזיקה הבין-אישית הופרה. בני אדם אוהבים שנפרדו באקראי מבלי לתת דעת על הפרידה הזמנית, מוצאים עצמם רחוקים זה מזה. האמפטיה, האהבה, הידידות, היחסים הדיאלוגיים פסקו. איננו רואים איש את רעהו אות רעותנו. החמלה הוקפאה: שוב אי אפשר ללטף, לחבק אב או אם זקנים, ואי אפשר לסייע בבדידותם; אהוב או אהובה, ילדים והוריהם, הכמהים לזולתם, הורחקו זה מזה ביד חזקה.
ביצירתו "הדבר", המגוללת התפרצות מדומיינת של הדבר באוראן שבאלג'יר, תיאר קאמי במדויק תופעה זו: "פעולתה הראשונה [של המחלה] הייתה לאלץ את בני עירנו להתנהג כאילו אין להם רגשות אישיים" (שם, עמ' 63). אנו איננו עם הזולת. ייצוג שלנו, שאיננו אנחנו, מופיע במקומנו, והעידרתנו הולכת ומכבידה. כובד זה מטיח, וחוזר ומטיח בנו את הייאוש: חיי בני אדם הופכים לחיים ללא כיוון, ללא תוחלת ותכלית. בני אדם "מרחפים יותר מאשר חיים, נתונים לחסדם של ימים בלי כיוון ושל זיכרונות עקרים" (שם, עמ' 68-69). אנו חווים "גלות בבית" (שם, עמ' 68). אנו חיים כאסירים ושבויים של כוח בלתי נודע המתפרץ לחיינו ונוטל מאיתנו את תווי פנינו האישיים: "הדבר כבר השתלט על הכול, שוב לא היו גורלות אישיים, כי אם פרשה קיבוצית, לאמור, הדבר, ותחושות שהיו משותפות לכול. החזקה מכולן הייתה תחושת הפרוד והגלות" (שם, עמ' 149).
בסופו של דבר, בעידן זה של חולי מוצב האדם מול עולם בין-סובייקטיבי כבודד מול קוסמוס ריק, "יחידי מול השמים" (שם, עמ' 69). חוויה זו של נעזבות היא עמוקה. בעידן זה של חולי, חוויית הבדידות כה עמוקה, שכן איש "לא יכול לקוות לעזרת שכנו וכל אחד נשאר עם דאגתו לבדו" (עמ' 70). בימים אלה של מגפה, אי אפשר לאדם להשיח את אשר עם ליבו לזולתו, הסובל כמוהו. מגפה שולטת בחיינו; אי אפשר אף לבטא את הסולידריות שלנו עם זולתנו, כי אנו נידונים להיות מבודדים, נטולי זיקה בין-אישית, נטולי אינדיבידואליות. הקורנה קובעת את מיקומנו בעולם: חולים, מבריאים או מי שטרם חלו.
מגפה כקורונה הופכת בנקל למסע צלב כנגד האשמים. בדבר השחור הואשמו היהודים, וכבר שמענו כי גם היום אנטישמים בעולם מאשימים את היהודים בייצור המחלה. זהו הארכיטיפ של היהודי הזר, זומם הרעה מרים ראש בעולם, ואיש אינו יודע אחריתו. בעידן של מגפות אנו נוטים לחפש את הזר, השונה, הנתפס כמאיים כגורם המחלה או מפיצה. פעולה זו של סימון הזר "הנגוע" מאפשרת לנו להתנקות, להיטהר מחולי ולהשיב משהו מהסדר האבוד כל כנו. שיבוש הסדר מוטל על הזולת ומאפשר לשוב ולחשוב על היותנו חיים בעולם מסודר; מישהו, שאיננו אנו, שיבש אותו. חפות מדומה זו משיבוש הסדר היא נחמת אסירי המגפה. בישראל של ימינו, לעיתים החרדים ממלאים תפקיד זה; הם הזרים הנבחרים, שכנגדם נוצרת קהילת "אנחנו" הדוקה ומוסגרת.
ברם, בימים אלה ממש מתחוללת גם התנועה ההפוכה, המגלה כי מעבר להבדלים ביננו, כולנו יצורי אנוש, פגיעים, העלולים לחלות בקורונה. שותפות במגפה ובהשלכותיה יכולה להוליד סולידריות חדשה, וקירבה עמוקה: כולנו בני עיר אחת, כולנו כאחד נצורים, נפגעים, אין הבדל בין דם לדם, בין אומה לאומה, בין עשירים לעניים. בני אדם אנחנו כולנו, ברואים בצלם.
קורונה היא איום נורא; עולמנו כמעט חרב. איננו ידועים אם יש שומע לתפילת האדם או שמא אכן האל מת, שכן גם אם הוא אכן קיים, הוא רלוונטי בימינו פחות מכל אחות ואח, נהג ונהגת אמבולנס, או כל אשת ואיש סיוע המחרפים נפשם למען החולים. בימים אלה השאלה המקראית ששואל האל את האדם, "אייכה?" חוזרת ומהדהדת בימינו: היכן האדם, מה הוא היה ומה הוא יכול להיות; כיצד יתמודד האדם עם הכאב, האבדן והריחוק הכפויים עליו? איך יתמיד האדם להיות יש פעיל ולא אובייקט של חולי פוטנציאלי.
מגפת הקורנה משהה את חיינו אבל לא את תודעתנו. אנו יכולים לשקוע לתוכה, אבל ביכולתנו גם לחשוב אותה בתודעתנו ובמעשינו. מחשבה זו לא תיעשה על ידי זולתנו. עברו הימים שבהם היה כומר, רב, או אינטלקטואל נוסח ז'ליאן בנדה בספרו בגידת האינטלקטואלים, נושא את האמת הטהורה. הקורונה היא מצב שכל אחת ואחד מאיתנו חווה אותו בדרכו. הסבל והכאב הם תמיד סבלם וכאבם של יחידים. לא ראוי שנמיר זאת בהסברים וצידוקים, שכן תהיה זו פגיעה ביחידים ובחוויותיהם.
אבל אפשר לחשוב על החיים האפשריים במציאות קשה זו. כל עוד נשמה באפינו אנו יכולים להרהר ולפעול. כל עוד אנו כאן אנו יכולים לחלוק את מחשבותינו, חרדותינו, תקוותינו ומכאבנו זה עם זה. זהו ההבדל שבין המגפה בימים אלה למגפות בימים עברו. בימים עברו לא נותר לבני אדם אלא להתכנס בכנסיות, במסגדים או בבתי כנסיות והתפלל ולהמתין. אנו חיים אחרת. ביכולנו לסרב להיות אובייקטים, אלא להמשיך ולהיאבק באופן תודעתי ומעשי. גם אם משימה זו היא סיזיפית איננו יכולים להתייאש. הייאוש עצמו גם הוא כוח המחייב ומאפשר לנו לחשוב, להרגיש ולפעול, כי אין לנו דרך אחרת. נותרנו בני-אדם, לא יותר אבל גם לא פחות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
