ל"ג בעומר הוא אחד הימים החידתיים יותר בלוח השנה היהודי, שמעורר סדרה של קושיות היסטוריות: כיצד הפכו ימי העומר, המתוארים בתורה כימים של שמחה וחגיגה, לימי אבל וצער? ואם בתלמוד מתוארת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא "בין פסח לעצרת", מהיכן צמחה המסורת על י"ח באייר – הוא ל"ג בעומר – יום שאין לו כל אזכור בספרות חז"ל? ומה הקשר בין ל"ג בעומר לבין רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי ובר כוכבא?

סיפורו של ל"ג בעומר הוא סיפורה של האניגמטיות הזו. למרות אי-הבהירות לגבי משמעותו, ל"ג בעומר צמח ושגשג בתרבויות יהודיות שונות: התרבות העממית, התרבות המיסטית והתרבות הציונית. כל תרבות, בנפרד, טענה שהמשמעות ה"אמיתית" של החג הודחקה בתרבויות האחרות בכוונה, והיא נחשפת רק כעת. במילים אחרות, ל"ג בעומר הפך להיות חג כה משמעותי לא למרות אי הבהירות, אלא בגללה.

ראשית דרכו של ל"ג בעומר נעוצה במהלך המאות האחרונות של ימי הביניים, אז צמח כחג מקומי בגליל. במאמר מבריק ומרתק (ובחלקו – ספקולטיבי, בשל היעדר מקורות) שחזר ההיסטוריון אלחנן ריינר את צמיחתו של פולחן רשב"י בל"ג בעומר. ריינר עמד על התפתחות החג מתוך מסורות קדומות יותר: הראשונה היא מנהג קדום של עלייה לרגל למירון, למקום שלפי התיאורים בני התקופה אינו אלא קבר רשב"י של היום, למרות שבימי הביניים עדיין לא זוהה כך; השניה היא מסורת המציינת את י"ח באייר כתאריך פטירתו של יהושע בן נון. בימי הביניים המאוחרים נשכח יהושע בן נון, ובמקומו עלתה דמותו של ר' שמעון בר יוחאי כקדוש גלילי שאף 'ירש' את יום פטירתו של יהושע. זאת בין השאר בהשפעת העלייה המטאורית של ספר הזוהר אשר "התגלה" במאה ה-13 ורשב"י נחשב למחברו. במאה ה-16, העלייה לקבר רשב"י במירון כבר הייתה מנהג שריר ורווח בתרבות העממית, המשותף ליהודים ולפלאחים מהסביבה. אמנם, חלקים נרחבים מהאליטה הרבנית ההלכתית ובראשם ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך התנגדו למנהג – לאווירת ההפנינג המתירנית, לעירוב בין המינים, לביטול התורה וגם למנהג הדלקת המדורה ושריפת הבגדים לכבוד הצדיק ובעיקר לעצם ההילולא שאת ערכה לא הבינו.

דווקא אי-הבהירות שאפפה את החג העממי המקומי הקדום, שטיבו לא היה ברור ולתאריכו לא היה מקור כתוב, הפכה את ל"ג בעומר ליום חגה המרכזי של התרבות המיסטית שפרחה במאה ה-16 בגליל העליון. אחרי שהפך ליום הפטירה של רשב"י, נדחסו לתאריך י"ח באייר גם יום הולדתו של רשב"י, יום יציאתו מהמערה שבה התחבא עם בנו מאימת הרומאים 13 שנים (לפי הסיפור התלמודי, בבלי שבת, לג ע"ב), וחשוב מכל – היום שבו קיבל רשות לגלות לחבורה הקדושה של תלמידיו המתוארת בזוהר ולעולם כולו את תורת הסוד. מבחינה זו, ל"ג בעומר הקביל בחשיבותו ליום מתן תורה, ואולי אף עלה עליו. את העמימות ואי הבהירות שסבבו את ל"ג בעומר הבינו המקובלים כתופעה מכוונת, שכן בסופו של דבר זהו חגה של תורת הנסתר, שבמרכזו נצבים סודות שאין ראוי לגלות ברבים. במילים אחרות, ל"ג בעומר הפך להיות חג המיסטיקה היהודי לא למרות שהיה תמוה ולא ברור, אלא בגלל אפיונים אלו.

במובן זה, נקטו המקובלים באסטרטגיה פרשנית המכונה על-ידי הפילוסוף הצרפתי פול ריקר "הרמנויטיקה של חשד", לפיה על מנת להגיע למשמעות הצפונה בטקסט (או במקרה שלנו – במנהג כמו ל"ג בעומר) יש לחשוף אמת שהוסתרה שם ולא ניתן היה לגלותה עד כה. ויש לשים לב: כדי להסביר את ל"ג בעומר, נדרשה ההרמנויטיקה של החשד לספק הסבר לא רק למנהגים עצמם, שאפופים היו באי-בהירות, אלא גם לאי-הבהירות עצמה, שפורשה כאמור כהסתרה מכוונת.

אסטרטגיה פרשנית זו הופעלה גם בשלב ההיסטורי הבא של התפתחות החג – בתרבות הציונית. באופן יצירתי למדי, הפכה הציונות את ל"ג בעומר ליום המציין את הגבורה הפיזית היהודית ואת הקוממיות החדשה.

כיצד עשו זאת הציונים? כאן הצטרפה לרשב"י דמות נוספת שעד אותה תקופה לא נחשבה לדמות מופת בזיכרון הקולקטיבי היהודי, ולא היה לה כל קשר לל"ג בעומר: שמעון בר כוכבא, מנהיג המרד ברומאים בשנים 135-132 לסה"נ, שצבר כמה הצלחות צבאיות בתחילתו, אך דוכא באכזריות וסופו שהביא לחורבנה של ארץ יהודה ולהתרוקנותה מיהודים. למעשה, אפילו שמו של שמעון מנהיג המרד שנוי במחלוקת: במקורות חז"ל הוא מונצח בדרך-כלל כ"בן כוזיבא", כלומר כמנהיג שהכזיב. לעומת זאת, במקורות אחרים הוא מוזכר כ"בר כוכבא", כינוי שמשקף כנראה דימוי חיובי של גבורה ומנהיגות, ואותו אמצה הציונות. כינויו זה נרמז גם בדברי רבי עקיבא שקרא על בר כוכבא את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד יז) וסבר שהוא המשיח (ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה). בשנות החמישים נפתרה התעלומה בדבר שמו האמיתי, בזכות ממצאים ארכאולוגיים בהם מופיע שמו: "שמעון בן כוסבה נשיא ישראל". מסתבר ששני הכינויים נפוצו עוד במהלך המרד בין תומכיו ומתנגדיו, אך כאמור, המקורות יהודיים-רבניים שימרו את השם "בר כוזיבא", ובאופן כללי הפגינו אמביוולנטיות נוטה לשלילה בהערכת דמותו.

בחיפושיהם אחר גילויי גבורה גופנית, צבאית ומדינית בהיסטוריה היהודית, הפכו הציונים את שמעון בן-כוסבה לדמות מופת בפנתיאון היהודי. עוד במאה ה-19, נוסדו באירופה אגודות סטודנטים ומועדוני ספורט בשם "בר כוכבא". ההיסטוריונית יעל זרובבל שחקרה את דימויו של המרד בספרות הילדים, בכתיבה ההיסטורית, בפזמונים הציוניים ובאתרים תרבותיים נוספים, תיארה את הפער בין הזיכרון הציוני לבין הזיכרון הקולקטיבי היהודי-רבני במספר שאלות מפתח בהערכת המרד. ראשית, מתי החלה הגלות: האם, כעמדתם של חז"ל, אחרי המרד הגדול, חורבן בית המקדש וירושלים והסתרת פני השכינה, או כפי שסברו הציונים – בעקבות מרד בר כוכבא, המפלה המדינית והטיהור האתני שביצעו הרומאים בארץ יהודה? איזה חלק בסיפור יש להדגיש: האם את ההצלחות הצבאיות בראשית המרד, שביטאו אומץ לב וחירוף הנפש למען האומה, או את התוצאות הקטסטרופאליות שהודגשו במקורות חז"ל? ובהתאם, באיזה תאריך יעוגן המרד בלוח השנה: האם בתשעה באב שבו לפי המשנה חרבה ביתר, המעוז האחרון של מרד בן כוסבא (תענית ד ו), או בל"ג בעומר, שזוהה עתה עם גבורתו של בר כוכבא? המחשה קיצונית לקו הציוני יכול לספק הנאום "יהדות השרירים" שנשא מקס נורדאו בפני הקונגרס הציוני השני ב-1898, ובו קבע כי רק "מעריצי ההצלחה הנקלים" יכולים להחשיב את בר-כוכבא פחות מאשר את החשמונאים.

כמו המקובלים לפניהם, גם על הציונים היה להסביר כיצד ומדוע הפכו את ל"ג בעומר להיות חגו של בר כוכבא, בהיעדר כל רמז לקשר בין הדמות לבין החג במקורות הקדומים. וכמו המקובלים, גם הציונים השתמשו בהרמנויטיקה של חשד כאסטרטגיה פרשנית, והסבירו שמשמעות החג האמיתית צונזרה והוסתרה: תחת השלטון הרומאי ולאורך שנות הגלות לא יכל העם לחגוג את הגבורה הגופנית היהודית ואת הקוממיות הלאומית. כך, למשל, היו שהציעו כי מנהג הדלקת המדורה בל"ג בעומר מזכיר את המדורות שבעזרתן היו לוחמי המרד מעבירים הודעות בין ראשי ההרים. המשחק בחץ וקשת התפרש כאימון צבאי סמוי, אף שהמנהג צץ רק במאה ה-19 בחוגים חסידיים במזרח אירופה ויוחס בתחילתו דווקא לרבי שמעון בר יוחאי ולעובדה שבימיו לא נראתה הקשת בענן (בבלי ברכות, סה ע"א). גם שתי הדמויות הקודמות שעמדו במרכז ל"ג בעומר נוכסו למאבק הלאומי: רבי עקיבא, מורו של רשב"י, שכאמור מופיע במקורות כתומך נלהב במרד, נתפס כעת כמנהיג לאומי שהצית את אש המרד; עינויו והמתתו בידי הרומאים, נבעו אליבא דפירושים ציוניים לאו דווקא מהתעקשותו לקיים את מצוות הדת, אלא מענישה רומאית של מנהיגי המרד. כמובן שהמגפה המסתורית שהרגה 24,000 מתלמידי ר' עקיבא בין פסח לעצרת (בבלי יבמות, סב ע"ב) התבארה כעת כתיעוד מרומז של המוות בקרב מול הרומאים, שצונזר כביכול בתלמוד. גם רשב"י, שעמדותיו האנטי-קולוניאליות החריפות גרמו לרדיפתו האישית בידי הרומאים ולהסתתרותו במערה (כמתועד בסיפור התלמודי הידוע: בבלי שבת, לג ע"ב), נתפס כעת כמנהיג לאומי. אמנם קשה לדבר ברצינות על צנזורה רומאית לתלמוד, אבל ציונים רבים טענו שאלמנט הגבורה הגופנית הוסתר מתוך מעין צנזורה עצמית של חז"ל עצמם. הם תיארו הדחקה תרבותית של היהודים את עניין הכוח הפיזי והמלחמה, כחלק מהמנטאליות הגלותית שדבקה בהם וכתגובה פוסט טראומתית לחורבן הנורא שהביא איתו המרד. רק כעת, בתקופה הציונית, ניתן לדידם "לגאול" את הדמויות המודחקות ואת האירועים הנשכחים ולהעלות אותם חזרה לתוך התודעה הלאומית.

אם כן, ל"ג בעומר צמח מלכתחילה מתוך תרבות עממית יהודית מקומית, בגליל של ימי הביניים, ללא הנמקה ברורה – בדומה למנהגים רבים של תרבות עממית שההסברים להם באו בעקבות היווצרותם, ולא להפך. בעלי ההלכה הסתבכו עם משמעות החג והסתייגו ממנו, ולכל היותר ראו בו חג של המשכיות התורה שבעל-פה אחרי מות תלמידי רבי עקיבא. אך הן בעלי הסוד והן הציונים טענו שיש בידיהם הסבר מלא ומפורט למקורו של החג, הנעוץ במסורת מודחקת שלא באה עד כה לידי ביטוי בקאנון הכתוב בשל צנזורה. המיסטיקנים טענו כי תורת הנגלה לא יכלה לפרט את תוכנו האמיתי של חג תורת הנסתר, שלפני זמנו של האר"י במאה ה-16 טרם נתגלתה להמונים. בדומה להם, הציונים טענו שהיהדות המסורתית לא רצתה לפרט את תוכנו הצבאי האמיתי של החג מפני חשש מן הגויים ובשל הדחקה פנימית, ולכן החביאה אותו תחת שמות קוד. אף שהמשמעויות שיוחסו לחג בשתי התרבויות שונות בתכלית, האסטרטגיה הפרשנית היתה דומה; וככל שמנהגי החג נראו תמוהים יותר, כך הפכה 'הרמנויטיקה של חשד' לשיטה פרשנית הולמת ואפקטיבית יותר.

יש להניח שהדברים נכונים גם לגבי המנהג הנוכחי, לפיו בני נוער מדליקים מדורה במגרשים ריקים בערי ישראל. ככל שמרד בר כוכבא או ספר הזוהר – ובכלל: ההיסטוריה היהודית – כבר אינם משמשים כמקור למשמעות המנהג עבור בני הנוער הללו, הופך המנהג להיות תמוה יותר ויותר. אכן, קשה לדמיין מה יהיה השלב הבא בהתפתחותו של החג…

‍