את סיפור המסע היהודי שלה, שסיפרה בשיחה עם מורן מישל בתוכנית "לבי ער – מסע בעקבות מרכיבי הזהות היהודית חילונית ליברלית" בערוץ נפש יהודי פתחה שירה בן סימון, מנהלת מכינת חברותא מבית מכון הרטמן דווקא בתיאור המכינה:

"הנוער החילוני הכי חילוני, והדתי הכי דתי, האמריקאי הכי אמריקאי והישראלי הכי ישראלי עוברים מסע באמצעות ראיית השתקפותם במבט של האחר: זה גם אחד הקטליזטור הכי טובים לשינוי ולהתפתחות."

בן סימון תיארה את  הזיקה של המסע היהודי האישי שלה לעבודתה עם בני הגיל הזה: "יש משהו בבני 18 שהוא כל כך חשוף ופגיע ואמיתי. קל יותר להגיע לשיחה אמיתית עם בן אדם שבאמת מחפש.

"נמאס לי להתווכח כל הזמן. אני רוצה באמת לשבת וללמוד ביחד עם האנשים האלה, בני ה-18, שפתוחים מנטלים לעולם. אני מזדהה איתם, ולא עם השיח השונא והמקטב."

בן סימון תיארה את עצמה כמי שגדלה ב"בית חילוני אוניברסליסטי, הומניסטי, בלי כל הטקסים. ממש הסטראוטיפ החילוני. אפילו לא ידעתי שאני חילונית – כי המילה 'חילוני' מרמזת על זה שיש משהו שהוא אחר. אפשר לקרוא לזה עיוורון לכל העושר המגזרי שהיה סביבי בירושלים.

"עברתי צד – לא לצד השני, אלא לצד האמצעי."

את היציאה מה"בועה" ייחסה בן סימון גם לנישואיה לגבר דתי, שהכריחו אותה לעמוד מול ההבדל העקרוני שהיא זיהתה בין מי ש"קיבל את הכול בחבילה", לבין מי שחייב לשאול את עצמו לגבי כל דבר, אפילו עד השאלה מה זה לכבד את אמא ואבא, ולשאלה האישית מכל בעיניה: מה קדוש בשבילי.

"תוך כדי מסע הבירור העצמי של זהותי החילונית, גיליתי על עצמי באופן משונה שאני מעדיפה להיות חילונית שמוקפת בדתיים מאשר חילונית שמוקפת בחילונים. בסביבה הזאת אני מרגישה יותר גאה בזהות החילונית שלי. זאת גם אחת הסיבות שאני אוהבת לעבוד במכון הרטמן."