לפני שבועות אחדים ניתן פסק דין של בג"ץ (בג"ץ 5988/21, כ"א בשבט תשפ"ה, 19.2.2025) שקבע כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעת מזונות ילדים ה"כרוכה" לתביעת הגירושין, אלא רק באופן מצומצם (ביחס לתשלומים שכבר בוצעו או תשלומים קונקרטיים האמורים להתבצע).
והלוא המחוקק קבע במפורש כי כאשר הוגשה תביעת גירושין, יהיה לבית הדין סמכות לדון "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג" (סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953)?! – בג"ץ סבר כי סמכות זו מוגבלת מאוד, כאמור, וזאת בהתבסס על הלכה ישנה נושנה שנקבעה בבית המשפט העליון בשנת 1969 – הלכת "שרגאי" (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי). הרוחות סערו, ועדת השרים לענייני חקיקה התכנסה מעט אחר כך (ביום ראשון ט' באדר, 9.3.2025) והחליטה על "חוק עוקף בג"ץ", בית הדין הגיש בקשה לדיון נוסף – הכול כמדומה בהתאם לתסריט מוכר וידוע של מערכות קודמות במחזה "יחסי בג"ץ ובית הדין הרבני".
אך לא כך הוא.
המערכה הנוכחית סביב סוגיית מזונות הילדים שונה מקודמותיה: במערכה זו דומה שהתהפכו היוצרות ממה שחזינו בעבר, כמו גם מהתדמית הסטריאוטיפית לכאורה של בית הדין הרבני אל מול בית המשפט העליון. היפוך זה מעורר שאלות ומחשבות על שוויון מגדרי מהותי ופורמאלי ועל שמרנות וחדשנות – וכאמור: השחקנים במחזה שינו הפעם את תפקידיהם. לפסיקה האחרונה קדמה התדיינות ממושכת, בת כמה וכמה שנים ומלווה בכמה וכמה תמורות, בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני: האם יש לבית הדין הרבני סמכות חוקית לדון בנושא מזונות הילדים (בדרך המכונה "כריכה", ולא נאריך לגביה כעת).
לשונו של החוק, הכולל כאמור לעיל "מזונות לאשה ולילדי הזוג" נראית ברורה, אך הלכת שרגאי הנזכרת צמצמה סמכות זו למונח מעט מעורפל: תביעת השבה של הורה אחד מההורה השני. בשאלה זו חזינו בשנים האחרונות בתנועת מטוטלת: בשלבים מסויימים בית המשפט העליון פרש את סמכות בתי הדין בהרחבה, וכך נתן הלכה למעשה לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים (כך, בעיקר, בבג"ץ 5933/14 משנת 2014 בהובלת השופט ניל הנדל). ברם בהמשך הלכה סמכות זו והצטמצמה: כך היה בפסיקת בית המשפט העליון בשנת 2019 (בע"מ 7628/17) בהובלת השופט מזוז (אולם בתי הדין הרבניים פקפקו במידת מחוייבותם לפסיקה זו) וביתר שאת בפסיקת בג"ץ האחרונה. זו סותמת (לעת עתה) את הגולל: הן בכך שאימצה פרשנות מצומצמת מאוד לסמכות בית הדין והן בכך שהיא (מעצם טיבה כפסיקת בג"ץ) מחייבת את בתי הדין ללא עוררין.
המחזה, חשוב לציין, עוד לא הסתיים, שכן בפנינו אפשרות לדיון נוסף ולחוק עוקף בג"ץ, כנזכר למעלה. ברם, שאלת סמכותו של בית הדין איננה העיקר, אלא רק מצע לשאלה המהותית יותר, הנוגעת לליבה של חובת מזונות הילדים. בעשור או שניים האחרונים חל שינוי מגמה ביחס לחיוב מזונות ילדים: באופן מסורתי, לפי פשוטה של ההלכה היהודית, חובת מזונות הילדים מוטלת על האב בלבד (עיינו תלמוד בבלי, כתובות מט ע"ב וס"ה ע"ב ובתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד-1944; הכוונה היא לחובה הבסיסית, ולא להוצאות נוספות, המוטלות על שני בני הזוג).
אלא ששינויים חברתיים וסוציו-אקונומיים הובילו לכך שבמשפחות רבות (בייחוד משפחות מהמעמד הבינוני) יכולתה הכלכלית של האם קרובה לזו של האב, ולעיתים שווה לה או גבוהה ממנה. שינויים אלו התרחשו לצד תמורות בתפיסות ההורות, שהובילו לעלייה במספר הזוגות הבוחרים לאמץ בעת הגירושין מתווה של אחריות הורית משותפת על ילדיהם (מה שמכונה גם "משמורת משותפת"). באופן מדורג, התחילו בתי המשפט לחייב אמהות בהשתתפות בתשלום המזונות, לא רק בהוצאות הנוספות, אלא גם בחובה הבסיסית. תהליך זה הגיע לשיאו בפסיקת בית המשפט העליון בשנת 2017 (בע"מ 919/15) שבה נקבע כי במקרה של משמורת משותפת, כשלשני הצדדים יכולת כלכלית מתאימה, מוטלת על האם חובת מזונות ילדים שווה.
מבלי להכנס יותר מידיי לפרטי פסק הדין, נעיר כי לא מדובר בפסיקה זו בדיון "רגיל" בחוק הישראלי, אלא בניתוח עמדה הלכתית שנעשה על ידי בית המשפט העליון. לפי החוק, מזונות ילדים נדונים לפי "הדין האישי", והיינו, ביחס ליהודים, לפי ההלכה (גם אם הם נדונים בבית משפט אזרחי). בית המשפט מחוייב היה אפוא להלכה, אך הוא נקט מהלך פרשני מרתק, וקבע כי בהתבסס על תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד (1944), במקרה של ילדים מעל גיל 6, חובת המזונות מוטלת מדין צדקה, והיא חלה על האב ועל האם (במידת האפשר) גם יחד. בבית הדין הרבני התמונה מעט שונה.
גם בבתי הדין חל שינוי מסויים בתפיסת חובת המזונות בשנים האחרונות, ומצבה הכלכלי של האם הוביל לעיתים להטלת חובת מזונות ילדים במידה משתנה גם עליה. הדבר אף זכה להתייחסות מפורשת בהחלטת מועצת הרבנות הראשית משנת תשע"ו (שלהי 2015), לפיה "היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם". אולם ככלל, בתי הדין נטו להמשיך לחייב את האבות במזונות הילדים יותר מאשר את האמהות.
מציאות זו הביאה לכך שבשנים האחרונות חל שינוי מגמה ביחס לבתי הדין. אם בעבר (ובעניינים מסויימים גם כיום) נשים העדיפו את בתי המשפט על פני בתי הדין, ובד בבד בתי הדין הואשמו באפליית נשים, ובמיוחד באי מתן מענה למצוקתן של מסורבות גט, הרי בעקבות התהליכים המתוארים השתנתה התמונה: בתי הדין נטו לטובת אמהות בחובת המזונות (לא בלי ביקורת, ואף היה על כך פולמוס פנימי נוקב בתוך בתי הדין בהובלת הדיין הרב אוריאל אליהו – אך זו המגמה הרווחת), ובשל כך נשים רבות העדיפו לפנות לבית הדין הרבני בסכסוך הגירושין שלהן ולצרף ("לכרוך") לתביעת הגירושין גם את נושא מזונות הילדים.
התוצאה שהתקבלה, והיא שעמדה לפני בג"ץ הנוכחי, היא תוצאה מרתקת: העתירות השונות שהובילו להחלטת בג"ץ הנזכרת הוגשו כולן על ידי גברים, על ידי אבות, שביקשו לשלול את סמכות בית הדין הרבני כדי לדון בבתי המשפט וכך להקל מעליהם את חובת המזונות. המשיבות, אלו שתמכו בסמכות בית הדין, היו כולן נשים – אמהות, שביקשו כי עניינן יידון בבית הדין. הלוא דבר הוא כי שתי השופטות שהובילו את החלטת בג"ץ (השופטת וילנר והשופטת רונן, כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג) תמכו למעשה בעמדה שיוזמיה ומוביליה הם גברים, ואשר הלכה למעשה מניעה אותה השאיפה להרחיב את חובת המזונות המוטלת על הנשים.
השאלה מעוררת כמובן דיון בשאלות של שוויון מגדרי: עד כמה עקרונות השוויון מחייבים גם הטלת חובה על נשים במקרה של פער לטובתן (על אף שדרך כלל החתירה לשוויון מגדרי מתבטאת במאבק לזכויות נשים)? הקו בו נקט בית המשפט העליון בהחלטה הנוכחית בעקיפין (באמצעות שלילת סמכות בית הדין) ובהחלטות קודמות מפורשות (בעיקר בע"מ 919/15 הנזכר לעיל) תומך בכך, אך יש מקום להרהר בדברים (כפי שאכן רמז השופט סולברג בדעת המיעוט). האומנם הגענו למצב בו השוויון הפורמאלי הוא חזות הכל? האין עדיין פערי שכר ופערים חברתיים מובנים, שמצדיקים התייחסות מסוייגת לחובה זו? באופן מפתיע, דווקא המגמה בבית הדין מתאימה כעת יותר למה שניתן לכנות שוויון מהותי – אך סמכותו, כאמור, נשללה.
הנקודה המעניינת היא כי היפוך המגמות איננו רק בנקודה זו, אלא גם בהיבט אחר, הנוגע לתורת המשפט של בית המשפט העליון. שיטת המשפט הישראלית בנויה על שיטת "התקדים המחייב" (שיטה אנגלו-אמריקאית), שמעניקה סמכות לבית המשפט העליון לפרש ולעצב את המשפט. הפילוסופיה של המשפט דנה באריכות בשאלת היקף הסמכות הפרשנית ומידתה, ויש רבים שמעניקים סמכות אקטיבית יחסית לבית המשפט העליון. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, ואפשר לדון על הגבולות – לא בכדי זהו אחד הצירים (הענייניים) המרכזיים שהוויכוח סביב המהפכה (או: הרפורמה) המשפטית סובב סביבו.
אולם מה שברור הוא שכלי הפרשנות קיים בשיטת המשפט הישראלי, ובית המשפט העליון נוטה כידוע לפרש אותו ולהשתמש בו בהרחבה. בית המשפט העליון כבר עשרות שנים איננו פורמליסט. הוא מחוייב אומנם למסורת שיפוטית, אך לא נרתע מחדשנות כשנזקק לכך. והנה, דווקא בענייננו הפסיקה משדרת פורמליזם פרשני נוקשה למדיי. לא זו אף זו, למרבה התמיהה, פורמליזם זה איננו כלפי החוק, אלא כלפי הלכה שקבע בית המשפט העליון עצמו לפני כמעט שישים שנה. בית המשפט העליון רשאי כמובן לדבוק בעמדות מהעבר, אך לא זו הנקודה. הנקודה היא כי מתקבל הרושם שדעת הרוב בבג"ץ מתייחסת לאותה הלכה, הלכת שרגאי, כהחלטה קנונית כמעט, ומפרשת אותה בפרשנות נוקשה ומצמצמת. בהיבט התורת משפטי, בג"ץ עטה אפוא את גלימת השמרן בשני היבטים: האחד – ביחס למחוייבות להלכה הישנה, והשני – ביחס לפרשנותה של הלכה זו. האומנם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה מבחינת השוויון המגדרי, כך שניתן להחיל שוויון פורמאלי בענייני מזונות ילדים? האומנם נכון שהלכה שנקבעה לפני עשרות שנים תהפוך לקנונית במידה כזו שלא רק שלא ניתן לשנותה, אלא חובה לפרשה בצורה דווקנית ומצמצמת? לטעמי, הן השאלה המהותית והן השאלה התורת משפטית ראויות למחשבה נוספת. ומכל מקום, בפסיקה הנוכחית – דומה שהתהפכו התפקידים בין בג"ץ לבית הדין בשני ההיבטים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
