תמכו בנו
לפתוח את ארון הספרים: כיצד מקרבים את הציבור הישראלי לטקסטים היהודיים?

בשנים האחרונות בולט מקומם של הטקסטים היהודיים בדוכני שבוע הספר. מאידך, ישנה תחושה רווחת שארון הספרים היהודי נשאר בחזקת הציבור הדתי, ושבכל דור, יותר צעירים מתרחקים ממנו. לרגל שבוע הספר, פרופ' משה הלברטל, ד"ר גילי זיוון וד"ר מיכה גודמן דנים בשאלה עד כמה באמת מחובר קהל הקוראים בן זמננו לנכסים התרבותיים של העם היהודי, והאם פרויקטים מסחריים כמו סדרת "עם הספר" של ידיעות אחרונות מסוגלים לקרב אליהם דור חדש של קוראים

כבכל שנה, יתקיימו בתחילת חודש יוני אירועי שבוע הספר בכל רחבי הארץ. בין אלפי הכותרים ומאות הדוכנים, יזכו הפעם למקום בולט במיוחד, טקסטים יהודיים קלאסיים כמו "מורה נבוכים" או "שולחן ערוך", שעד לא מזמן הוגלו לפינות נידחות ולדוכני ההוצאות הדתיות, בין השאר בזכות פרויקט "עם הספר" של הוצאת ידיעות אחרונות.

במסגרת הפרויקט, שבא אל קצו בשנה החולפת, התפרסמו 27 ספרים, שנועדו לייצג את הקאנון התרבותי העברי, מהתנ"ך ועד ש"י עגנון. לפרויקט נלווה מסע יחסי ציבור נרחב אשר עורר שבחים וביקורת כאחד. היו שראו בסדרה מהלך תדמיתי-שיווקי; אחרים תהו על ההחלטה לפרסם את הטקסטים כלשונם, בליווי הקדמות קצרות בלבד: מה הסיכוי שקהל קוראים בן זמננו יפתח את ספר הכוזרי או את כתבי הרמב"ם, גם אם אלו הופיעו בהדפסה מחודשת ובכריכה קשה?

עם בוא שבוע הספר, בחרנו לשוחח עם שלושה מחוקרי מכון הרטמן על מקומם שלהטקסטים היהודיים בעולם התרבותי הישראלי, ועל הדרכים שבהן ניתן לגרום לציבור החילוני לגעת באופן בלתי אמצעי בנכסיו ההיסטוריים של העם היהודי.

באדיבות התאחדות הוצאות הספרים בישראל,
מתוך ספרה של ברכה פלאי ז"ל "חיים של ברכה".

ד"ר גילי זיוון עוסקת מזה שנים בחשיפה של טקסטים יהודיים לקהל הרחב. לתחושתה, על אף המהפכה שהתרחשה ביחסה של האליטה החילונית לקאנון היהודי, מרבית הציבור נותר מנותק משורשיו התרבותיים. "אני מהלכת עם שתי תחושות שונות: האחת, קשורה לעבודתי במרכז הרצוג ובמכון הרטמן וביתר החוגים להתחדשות היהודית, שם אני פוגשת קהל שמגלה את הטקסטים היהודיים, מתאהב בהם ומאמץ אותם אל לבו", אומרת זיוון. "השנייה נוגעת בחוויה היומיומית שלי בישראל, כשאני נוסעת ברכבת או כשאני משוחחת עם אנשים בזמן הקניות, אני מרגישה שאני מדברת שפה אחרת לגמרי. בעולם העבודה שלי תחושתי היא שהקהלים הצמאים לטקסטים היהודים הולכים וגדלים, גם אם זה נעשה טיפין טיפין, ואילו בקהל הרחב תחושתי היא שהשפה היהודית אינה חלק מהעולם של האנשים עימם אני נפגשת. אני מוצאת את עצמי מצנזרת אסוציאציות יהודיות ומוותרת על רבדים בשפה. ברגעים הללו אני נזכרת שההתחדשות היהודית היא עדיין תנועה אליטיסטית, שלא פרצה את הגבול".

"המקום בו אני מבחינה יותר מכל בהתחדשות היהודית הוא במוזיקה. הייתילאחרונה בהופעה של קובי אוז ולא יכולתי שלא לשים לב לציטוטים, לשימוש במקורות ולעירוב בין שפה גבוהה ושפה נמוכה. אוז מתכתב עם טקסטים כבדים וחשובים וזה נהדר כל כך עד שאני תוהה כיצד אפשר ליהנות ממנו בלי לחיות אתכל הרבדים הללו. כך גם אצל ברי סחרוף, שהקים לתחייה את אבן גבירול בשירירוק. במוזיקה נוצר חיבור בין המקורות היהודיים לציבור בין זמננו. במידה מסוימת, התופעה הזו מתקיימת גם בקולנוע הישראלי ובכלל, התחושה שלי היא שבקרב אמנים המשיכה ליהדות חזקה יותר. ייתכן שאמנים, שאינם מוכנים להסתפק בחיים שהם רק 'כאן ועכשיו' מחפשים משמעויות עתיקות ועמוקות יותר ומגיעים גם לשורשים היהודיים".

האם סדרות כמו "עם הספר", המלוות ביחסי ציבור ובמבצעים מסחריים, מסוגלות לקרב דור חדש לטקסטים?

"אני מתקשה להאמין שהפרויקט הזה לבדו יביא את הספרים לציבור, אבל לא הייתי מתנגדת לו. אם בזכות החשיפה שמוענקת לספרים יהיו קוראים בודדים שייגעו בהם – דיינו. אולם צריך לזכור שפרויקט שכזה לעולם לא יכול להספיק לבדו. החיבור האמיתי לטקסטים יתבצע דרך סוכנים תרבותיים. החשיפה חייבת להיעשות בערוצים נוספים: בספרות מודרנית, בפיוט, במדרש, במחזות, בשירה ובאמנות הפלסטית. ליצירות תרבות יש חשיבות עצומה: הן אינן חושפות את הטקסטים באופן ישיר, אבלהן מביאות אותם לקהלים חדשים. וזהו למעשה המפתח, שהרי מי יקנה סדרה כמו "עם הספר"? לציבור הרחב זה קשה וסתום, ואילו עבור המומחים זה רק לקט מוגבל והם מעדיפים את ארון הספרים המלא; נותר רק הקהל שקונה את הספרים כי הם נראים טוב על המדף – למרות שגם זה ראוי; אינני מזלזלת בשום קהל ובשום מוטיבציה".

"ככלל, אדם נפתח אל חומרים שנוגעים בו. זהו המלכוד הגדול של התרבות: כיצד פורצים לקהל שאין לו ידע או נגיעה לנושא. לכן, לא אכפת לי מי ייצור את המגע הראשוני: שורה בשיר של אתי אנקרי או קובי אוז, או פרסומת של יאיר לפיד. כל אמצעי שיעזור לשבור את הפחד מהספר, מהאליטיזם – מבורך".

"בעיה נוספת היא שאנשים חושבים שהם אינם חכמים מספיק להבין את הטקסטים היהודיים. לכן המהפכה הגדולה היא לא זו שמדפיסה את אותם הטקסטים מחדש אלאזו שמנגישה אותם לציבור הרחב. אולי פרויקט הספרות היהודית החשוב ביותר הוא התלמוד הבבלי של הרב עדין שטיינזלץ, שהוציא את כל הספרים, אחד אחרי השני, מנוקדים ומפוסקים, עם הסברים בעברית צחה. הרגע בו הטקסט הכי קשה, הגמרא, עם הטקסטים בארמית ואתיות רש"י, הופך לנגיש לציבור – זו בעיני המהפכה האמיתית". פרופ' משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית, חבר מערכת פרויקט "עם הספר", חש גם הוא שהאתגר שבחשיפת הציבור הישראלי לקאנון היהודי אינו מסתכם בספרים עצמם. לתחושתו, התרבות הישראלית כולה שרויה באובדן הממד היהודי שלה.

"זו לא רק שאלה של ספרים, אלא כמעט שאלה של שפה. העברית נעשית יותר ויותר מנותקת מהשורשים הקדומים שלה. ביטויים מלשונות חז"ל, מהמקרא, מן הרבדים הקדומים של התרבות היהודית, כבר כמעט שאינם קיימים בספרות היום. כיום, למעטחיים סבתו, אין סופר ישראלי שעושה שימוש ברבדים קדומים של השפה כמו שעגנון עשה. נכון, השפה העברית המודרנית עוברת תהליך של העשרה גדולה והשתכללות, אולם במקביל היא גם סובלת מהידלדלות ומשכחה. אפשר לומר שהמלים הפסיקו להדהד את משמעותן העברית הקדומה".

"כמו שהיעלמותה של היידיש הוא אובדן, כך גם סוג מסוים של עברית שנעלם לנוהוא אובדן. אלא שזהו אינו תהליך חד כיווני ויש עניין של קבוצה חילונית מאוד מסוימת במקורות. מהבחינה הזו אנחנו נמצאים בשעת כושר מכיוון שהישראליות כבר בטוחה בעצמה מספיק ואינה מרגישה צורך לשלול את התרבות היהודית לדורותיה. היא לא זקוקה לדילוג מהתנ"ך לימינו. זו הסיבה שהתקופה הזו מתאפיינת בסכנה תרבותית חמורה ובהזדמנות גדולה גם יחד".

איך ננצל את ההזדמנות?

"סוג כזה של היפתחות לעולם היהודי אינו יכול להיות חזרה במובן הפשוט של המילה. זו צריכה להיות פרשנות מחודשת, עם אנרגיות משלה, בה ההווה נותן אתא ותותיו בעבר. זה חייב להיות תהליך יצירתי בו איננו מבקשים לחזור לאחור, אלא ליצור מפה חדשה של העבר. ארון הספרים היהודי צריך להפוך לחומר ליצירה תרבותית בשירה, בספרות, בחוק ובהוויה הישראלים. ההיפתחות המחודשת לטקסטים אינה צריכה להיות כמו שינון של תפילה, אלא מגע בחומר חי שיוצרים ממנו".

האם הניסיון להגדיר ולהפיץ מחדש קאנון ספרותי יהודי, כמו שנעשה בסדרת "עם הספר", יכול לתרום לתהליך הזה?

"זו יוזמה יפה, אך לאו דווקא קאנון. קאנון לא נקבע בדיון בהוצאה מסחרית, אלא על פני תהליך עמוק ומשמעותי יותר, שיכול להימדד רק בטווח ארוך יותר, ממש כמו ששאלת מקומם של הטקסטים היהודיים בתרבות הישראלית חורגת מהייצוג שניתן להם בדוכנים שבכיכר בעת שבוע הספר. גם כשלקחתי חלק בפרויקט "עם הספר" לא התייחסתי אליו כאל קאנוניזציה. האם הפרויקט משנה? התשובה לא תינתן בחנויות הספרים אלא במערכת החינוך. השאלה המכרעת היא האם מערכת החינוך תשכיל לתת לציבור גישה לעולם הזה".

"מערכת החינוך הישראלית לא התנהלה בדיאטה של חינוך יהודי, אלא באנורקסיה של ממש. כדי לקרב דור חדש של תלמידים לטקסטים, לימודי היהדות אינם יכולים להיות מכשיר חזרה בתשובה, או איזשהו תחום שבו העולם הדתי מביט על העולם החילוני מתוך פטרנליזם ותחושת אדנות. המורים ליהדות צריכים להיות לאו דווקא דתיים, אלא אנשים המגיעים מתוך הקהילה, המסוגלים לדבר בשפתה ולספק לההשראה. זה צריך להיות תהליך של שינוי ולא של כפייה. רק אחר כך יגיע הדיון בספרים ובטקסטים עצמם".

ד"ר מיכה גודמן, מרצה למחשבת ישראל, סבור שישנו כעת דור חדש של ישראלים שמעוניין ומסוגל להתקרב לעולם היהודי בדרך מפתיעה, שאינה דומה לחוויה היהודית של הוריו. "זהו דור של ישראלים שהדיכוטומיה דתי-חילוני כבר אינה רלבנטית עבורו", אומר גודמן. "הם לא דתיים, הם לא חילונים, ורבים מהם רעבים מאוד ליהדות. זהו דור שאנרגיות המרד ואינרציית המרד שלו, שהתניעו את דור המייסדים, הסתיימו. הוא אינו מוגדר על ידי שלילת היהדות, אלא להפך, מבקש להשתמש ביהדות על מנת להעצים את זהותו החילונית. במידה רבה, ניתן לראות בדור הזה את מימוש חזונם של אחד העם וביאליק: הוא אינו רואה את ארון הספרים היהודי, את הגמרא ואת התנ"ך ואת היצירות השונות של ימי הביניים כמו שאנשים דתיים רואים אותם, כלומר כמקורות סמכות. הוא רואה אותם כמקורות השראה".

"כשאתה חושב שאלוהים כתב ספר, כלשנותר לך זה להתבטל ולהיכנע מולו. זו העמדה הדתית הרווחת. הדור החדש אינו חושב שאלוהים כתב את הטקסטים היהודיים, אלא רואה בהם את יצירת החוכמה הלאומית שלנו. הוא מעוניין בתכניהם אבל לאמתוך עמדת התבטלות. עבור הדורות הציונים הראשונים המסורת הייתה משהו שמגמד את היהודי. מאחר והדור הנוכחי לוקח מהיהדות את מה שמעצים אותו והודף את מהשאינו מתאים לו, תחושתו אינה שהמסורת מגמדת את האדם ולכן אין התנגשות בינה ובין פרויקט יצירת האדם החדש בציונות".

בתהליך שאתה מתאר, מהו מקומם של הטקסטים היהודיים שרואים אור כעת מחדש?

כל פרויקט הנגשת יהדות – הרב שטיינזלץ, סדרת "עם הספר" ועוד – יוצרים קהל קוראים חדש לספרים ישנים. וברגע שיש קוראים חדשים יש גם קריאות חדשות".

הטענה הצינית היא שאנשים קונים את סדרת "עם הספר" רק כי היא נראית טוב על המדף.".

"ביאליק אמר פעם שהעם היהודי הוא היחיד שבו להיות משכיל זה לסגור את הגמרא. כעת משהו בריא יותר אצלנו. לאט לאט להיות משכיל עברי זה לפתוח את הגמרא, כמו שבריטי פותח שייקספיר. הוא לא מסכים עם כל דבר ששייקספיר אומר, אבל הואגאה בזה ומאמץ את זה כשלו. גם אצלנו נוצרת פטריוטיות תרבותית שמזהה אתהספרות היהודית כשלנו".

"זה מצחיק ומעודד בעיני שמישהו רוצה 'לדפוק קופה' ממכירת יצירות מסורתיות יהודיות. הראשונים לזהות תנודות ברצון ההמונים אינם הפילוסופים אלא אנשי השיווק. דווקא הגישה העניינית הזאת, שמזהה טרנדים ופוטנציאל כלכלי ותדמיתי, היא החדשות הטובות. לפני עשרים שנה אף אחד לא היה מרגיש שאפשר להרוויח כסף או תדמית משיווק ארון הספרים היהודי".

"ככה זה תמיד. אם זה יוקרתי להמון, יש אליטה שמתמסרת לזה. על כל עשרים אנשים שיש להם בארון את הבעש"ט בשביל היופי, יש גם בודדים שיפתחו את זה. מעבר לכך, הטענה הצינית הזאת היא בדיוק החדשות הטובות: אם זה נחשב יוקרתי להיות אדם משכיל ביהדות, אז משהו השתנה בעולם.

גם אם הרוב לא יקראו את הספרים בארון הזה?

"בהחלט. הרי מיהו האדם שקונה ספר כלשהו ומניח אותו על הארון כדי לעשות רושם? מי שרוצה שיאמינו שהוא קרא אותו, ויותר מכך, מי שהיה רוצה להאמין שהוא עצמו יקרא את הספר, גם אם בפועל הוא לא יקרא אותו. כעת, יותר מאי פעם, יש פנטזיה של חוכמה יהודית גם בציבור החילוני. כחברה, מדובר בקפיצת דרך עצומה עבורנו"

השארת תגובה