לפני מספר שנים פנו אליי שלושה גברים חרדים וביקשו שאעזור להם "להציל את אחותם", שיינדי. היא הייתה בהליך גירושין מבעל אלים, שדרש שתשלם לו 800 אלף שקל בתמורה לכך שהוא ייתן לה גט. כחלק מהליך חלוקת הרכוש, הדיינים לחצו עליה להסכים. הפנייה האוטומטית שלה לבית הדין הרבני, במקום לבית משפט אזרחי, עלתה לה ביוקר.
המקרה מדגים שאלה פשוטה: עד כמה "בחירה" במערכת בתי-הדין מהווה בחירה חופשית? החוק אמנם מאפשר לפנות לבית משפט אזרחי – אבל מה המחיר שתשלם אישה חרדית על בחירה כזו?
מקרה זה מתקשר לחוק שהעבירה לאחרונה הקואליציה באמצע לילה גדוש בשיגורי טילים ומסמיך את בתי הדין הרבניים לדון בכל עניין כמעט (חוזים, נזיקין, תאגידים ועוד), בניגוד למצב הקיים שבו סמכותם מצומצמת לדיני משפחה. הטיעון המרכזי שמצדדי החוק העלו כדי להצדיקו נעוץ ביסוד "הבחירה": החוק חל רק על צדדים שחתמו על הסכם בוררות.
ואולם אני מבקשת לערער על טיעון "הבחירה" מכמה טעמים:
מדוע בניגוד לכל הליך בוררות אחר במדינת ישראל, בחוק הנוכחי הוסרה הדרישה לאישור בית המשפט לפסק הבוררות? האם מבקשים המחוקקים להצמיח מערכת משפטית דתית שלא כפופה למערכת החוק הישראלית?
המסקנה היא, כמובן, שמחוקקי הקואליציה לא מעוניינים באופן אותנטי ב"בחירה" (אחרת הם היו מתחילים מלבטל את המונופול של הרבנות על נישואין, למשל).
מעבר לרטוריקה שעושה שימוש ציני ברעיון הבחירה, מוסווה חוק שאין לו הצדקה, שפוגע בזכויות החלשים ובערכי ליבה של מדינת ישראל. ועל כן, החוק שנחקק תוך מלחמה מתישה, שמונעת את יכולת ההתנגדות של הציבור – הוא אחד החוקים הראשונים שעל הממשלה הבאה עלינו לטובה לבטל לאלתר.
