"כשהתותחים יורים המוזות שותקות" לפי היגד עתיק יומין זה בעת מלחמה יש  להתמקד רק בה ולהשתיק את קולה של הרוח האנושית המוסרית. אבל הרוח מכוננת את חיינו, ואם היא תדמום ואת מקומה יתפסו 'התותחים', המערכה הצבאית אולי תוכרע אבל האדם ייכשל, רוחו תדעך ועולמו יתרוקן.  המלחמה היא לא רק אתגר צבאי וחברתי, היא בראש ובראשונה אתגר מוסרי של הרוח האנושית

מלחמה צודקת  מתחוללת בהתאמה לכללי המוסר, ומלחמה בלתי צודקת לא עומדת בכללים אלו. צדקת המלחמה נבחנת בשני הקשרים: הראשון, ההצדקה ליציאה למלחמה (jus ad bellum). השני, העקרונות שעל  פיהן המלחמה מתבצעת (jus in bello). ההצדקה היחידה להפעלת כוח צבאי מבוססת על זכות ההגנה העצמית. זכות זו מניחה את הערך היסודי של חיי אדם. לפיכך במקום שבו חיי אדם עומדים בסכנה יש הצדקה להפעיל כוח כדי להגן עליהם.

מלחמה בלתי צודקת היא מלחמה שהמניע המצדיק אותה אחר. הרצון לנקמה מניע מלחמה בלתי מוצדקת, מפני שביסוד של רצון זה  לא עומד העקרון של הגנה על ערך חיי אדם. באופן דומה מלחמה המבוססת על  מאבק של הטוב ברע אינה מלחמה צודקת, משום שמלחמה זו מוותרת על שיקול דעת מוסר. כשצד אחד סומן כטוב והאחר סומן כרע, אין צורך לבחון ולבדוק את האסור והמותר. כל מה שעושה הצד שסומן כטוב הוא טוב; וכל מה שעושה הצד שסומן כרע הוא רע. סימון חד- ממדי זה הופך בני אדם לשקופים וליצורים המסתלקים מאחריות וביקורת מוסרית. במלחמה מעין זאת אין צורך לבחון את אופן ניהול המלחמה, שהרי יש למחוק את הרע מעל פני האדמה. ההיסטוריה של העם היהודי היא העדות הנוראה לתוצאות של מאבק ומלחמה שביסודם מונחת התפיסה שהעם היהודי הוא הרע המוחלט. לפיכך חובה עלינו החיים כאן במדינת ישראל להקפיד שבעתיים על בחינת צדקת המלחמה, כדי לא ליפול לבור העמוק של הרוע.

הזכות המוסרית להגנה עצמית מכתיבה את אופן ניהול הלחימה: שני כללים מנחים מלחמה זו: הכרחיות ומידתיות. הכלל הראשון מנחה את הצבא לבצע רק פעולות הגנתיות והתקפיות, ההכרחיות להשגת הגנה עצמית, הכלל השני מלמד כי גם כשהפעולה הכרחית הפעלת הכוח חייבת להיות מידתית. כלל זה מניח כי במלחמה עלולים להיפגע בלתי מעורבים. פגיעה זו אינה רצויה; אבל אם תיאסר פגיעה בבלתי מעורבים בצורה מוחלטת, התוצאה בלתי סבירה מבחינה מוסרית: ארגון טרור כחמאס משתמש בבלתי מעורבים כבני ערובה המגינים עליו. איסור מוחלט על פגיעה בהם, תימנע האפשרות למימוש זכות ההגנה העצמית. עיקרון המידתיות מאפשר פגיעה בבלתי בלתי מעורבים, אבל קובע כי פגיעה זו חייבת להיות מידתית, יחסית לכורח שבביצוע המשימה.

יתר על כן, על צה"ל לעשות ככל הניתן למנוע פגיעה בהם. הערך "טוהר הנשק" במסמך 'רוח צה"ל קובע: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו, לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". העובדה שהמניע למלחמה מוצדק לא משחררת מחובת הבדיקה המתמדת אם היא מנוהלת באופן ראוי. בישראל של היום עניין זה לא ברור דיו. שכן את מושג ההגנה העצמית החליף המושג 'ניצחון' או אפילו 'ניצחון מוחלט', המייתר ביקורת כלשהי.

'ניצחון' או 'ניצחון מוחלט' אינם חלק משיח מוסרי של מלחמה צודקת. הם משקפים מאווי לב העלולים להטות את המלחמה אל מחוץ לעקרונות המלחמה הצודקת. למושג 'ניצחון' יש משמעות רק בהקשרים בהם מושג זה מוגדר היטב, כגון: במשחק שחמט או כדורגל. אין לו מקום במסגרת מלחמה צודקת שעקרונה המוסרי העליון הוא הגנה עצמית. צה"ל הוא צבא ההגנה של מדינת ישראל. ההגנה היא הערך העליון והבלעדי של הפעלת הכוח. השימוש הלגיטימי היחיד האפשרי במושג 'ניצחון' במסגרת מלחמה צודקת הוא העמידה במשימת ההגנה. וכך אכן התפרש במסמך רוח צה"ל הערך: "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" .

בשיח הציבורי המושג 'ניצחון' הפך ליעד עצמאי בלתי מותנה בעקרונות  המלחמה הצודקת. ניתוק זה עלול להוביל לתוצאות הרות אסון. הבלמים האתיים סולקו והאפלה האנושית יכולה להופיע בחסות הניצחון המיוחל. קביעות, כגון: "יש להשמיד את כל תושבי עזה מנער ועד זקן טף ונשים", "כולם חמאס" או "עמלק" יוצרים הרשאה לפגיעה והרס ללא סייגים. כל תושבי עזה נעשים שקופים. הסיוע ההומניטרי הופך להיות מטרד וחלק מארגז הכלים של המלחמה. ישראל רשאית לפנות תושבים כדי להימנע מפגיעה בהם. אבל בכך היא נעשית אחראית לקיומם. מחויבות זו אינה ברורה, והיא נבחנת לאור זיקתה לניצחון. רגשות נקם גודשים את השיח והדימוניזציה של תושבי עזה חוגגת.

שיאו של עיוות זו מצוי במעמד שאלת החטופים. כשהעיקרון המנחה את המלחמה הוא הגנה עצמית, הצלת החטופים היא יעד מרכזי. מדינת ישראל חייבת להגן על כל אזרחיה ותושביה, גם על החטופים. הם משתנה בסיסי בחובת ההגנה העצמית על כלל האזרחים. האיזון ההולם בין ההגנה על כלל אזרחי המדינה לבין ההגנה על החטופים, היא דילמה אמיתית שפתרונה נעוץ בהשגת הגנה עצמית מיטבית. ככל שהגנה על המדינה מיטבית, כך עובר כובד המשקל של המערכה להצלת החטופים. בשיח הניצחון אין כלל מקום להתמודד עם בעיית החטופים: הסטת משקל הכובד אל הצלת החטופים נתפסת כפוגעת ביעדי הניצחון.

כשהניצחון הופך ליעד עצמאי ובלתי מותנה ניסוחו הוא אמורפי. החרדות, הכעסים, תחושות הנקמה והזעם האין סופי הופכים להיות עקרונות מנחים של הפעילות הצבאית. בעת הזאת אנו עדים לשחרור זה, המוביל את חזון התעתועים שלפיו כל מי ששם סימן שאלה מוסרי עלול להיתפס כבוגד, שמאלן וכיוצא בזה. האויב מסומן כיצור דימוני המאיים על הניצחון, ומי שאינו שותף לחזון העווים הזה מסולק ממלכת הטוב אל המרחב הדימוני.

במלחמה צודקת הנר המוסרי לא כבה והוא אמור להנחות את הלוחמים גם ביחסם לאויב ולבלתי מעורבים. גם האכזר שבאויב לא פסק מלהיות יצור אנושי, לפיכך גם ההתנהגות כלפיו נקבעת על בסיס הנורמות המוסריות והמשפטיות. עקרונות המוסר מאפשרים לנו להתמודד לא רק עם האויב אלא גם עם עצמנו. בעת מלחמה הסכנה לעולמנו הפנימי גדולה. נטיות הנפש הפנימיות אינן מפסקים חשמליים שניתן להפעילם ולסוגרם כאוות נפשנו. חז"ל הכירו בכך ולא היססו לקבוע: "הגונב לגוי, לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי, לסוף שהוא גוזל לישראל" (תנא דבי אליהו, פרק כח).

המלחמה היא מאבק נגד האויב שבחוץ ומאבק כנגד הרוע הפנימי שתוכנו. רק האתיקה מגנה עלינו מפני עצמנו. אבל הגנה זו מותנית באדם המכיר כי הרוע הוא נתון אנושי אוניברסלי הקיים גם בתוכנו; חובה להיאבק בו ללא שיור. הניצחון המוסרי במלחמה מתממש בניצחון הרוח האנושית על הדמוניזציה של הזולת: "אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה, נתח מן האדמה", כתב ג'ון דאן, ולפיכך תבע: "ועל כן אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל". פעמון האזהרה מצלצל לנוכח כל כובע שעליו כתוב "ניצחון מוחלט", העלול לכסות על ריקון הראש מאתיקה. הכמיהה לניצחון, שמעבר לגבולות האתיקה, עלולה לחסום את שמיעת פעמון האזהרה.

• המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ"