תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

לא רק לכהן הגדול מותר: כך הפגישו חז"ל בין אלוהים והעם ביום כיפור

על פי התורה, רק הכהן הגדול פורץ את גבולות הטאבו ונכנס אל קודש הקודשים. מאוחר יותר בחרו חז"ל בתנועה הפוכה, כשהציגו את שם ה' בפני העם בטקס הגורלות
הרב ד"ר שרגא בר־און הוא סגן נשיא המכון, מנהל מרכז קוגוד למחקר והגות יהודית וישראלית ומנהל מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית. מרצה לתלמוד ומחשבת-ישראל במרכז האקדמי שלם. במרכז דוד הרטמן אחראי בר-און על ההכשרות המתקדמות במכון: בית-המדרש לרבנות ישראלית, תוכנית עמיתי דוד הרטמן לפוסט-דוקטורט ותוכנית משכילות לדוקטורנטיות. מחקריו בתחום המחשבה והזהות היהודית עוסקים בקשת רחבה של תקופות ונושאים: בספרות הבית השני, במחשבת חז"ל, בספרות ימי הביניים, בספרות דור התחייה ובזהות יהודית בת-זמננו. ספריו ומחקריו רואים

השיא של תפילת יום הכיפורים

מהו השיא של תפילת יום הכיפורים? הפסגה של יום הכיפורים עבורי היא בתפילת מוסף, ברגע ש"סדר העבודה", שלרגעים מסוימים הופך למשעמם ומייגע, מגיע לשיא:כל הקהל בבית הכנסת פורס את השטיחונים הקטנים והחזן קורא"והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול – היו כורעים ומשתחווים". הרגע הזה, כשקרוב-קרוב לרצפה אנו עונים אחר החזן: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – הוא הרגע שבו אני הכי קרוב לחוויית יום הכיפורים במקדש בירושלים הבנויה. מהו המקור של נוסח התפילה היפה הזה ומה משמעותו?

בזאת יבא אהרן אל הקודש – שני מוקדים בעבודת יום הכיפורים

לעבודת הכהן הגדול המתוארת בויקרא טז יש שני מוקדים – ביאה אל הקודש וכפרה. המתח בין שני מוקדים אלו בולט בפרשייה המקראית. הפתיחה עוסקת בבעיית הביאה אל הקודש:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ויקרא טז, א-ב).

התורה יוצרת קישור פנים מקראי בין מותם הטרגי של נדב ואביהו אל הקודש ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, לבין הציווי על אופן הכניסה של אהרן לקודש. כניסתם של נדב ואביהו מאיימת על עצם האפשרות האנושית להיכנס לקודש. מול ביאה זו מציבה התורה סדר ביאה ראוי ונכון, שבאמצעותו יוכל אהרן להגיע עד האלוהים הנראה בענן על הכפרת, כפי שמפרש המדרש: "בכל שעה שהוא רוצה ליכנס – יכנס, רק שיכנס בסדר הזה" (ויקרא רבה כא ז).

התורה אינה מפרשת בפתיח את מטרת הביאה אל הקודש. ביאת אהרן אל קודש הקודשים מוצגת כתכלית בפני עצמה ומייצרת ציפייה למפגש עם ה'; אלמלא סופה של הפרשה ניתן היה לקרוא אותה לאור ציווי הקמת המשכן ובניית הארון שבשמות כה, כב:" וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הארון בקודש הקודשים הוא מקום שכינתו של ה' בענן, כפי שמעיד סופו של פסוק ב' בפרשיית יום הכיפורים: "כי בענן אראה על הכפרת".

הפרשנות המסורתית נוטה לייחס את ההתגלות בענן בינות לכרובים למשה בלבד. אולם במקום אחר מייחס המקרא עצמו גם לאהרן התוועדות עם ה', "יושב כרובים" (תהלים צט א), בעמוד ענן: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם: בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ" (שם, פס' ו-ז).

כך, תחילתו של פרק טז בויקרא מעוררת את הציפייה לתיאור המפגש עם האלוהי בקודש הקודשים. כדי לראות, להיראות ואפילו להיוועד ולשמוע את קול ה' יש להיכנס מבעד לפרוכת. כדי לא למות כנדב ואביהו יש להכנס בטהרה ובכפרה. אולם, מכאן ואילך חל מפנה בפרשה ומוקד הכפרה מתגבר על מוקד הביאה אל הקודש. הפרשה הולכת ופורטת מעגלים הולכים ומתרחבים של כפרה. תהליך הכפרה מתחיל מן החוץ, עובר בקודש הקודשים ושב ויוצא החוצה מבלי לתאר כל מפגש עם אלוהים. וכך פסקת החיתום של הפרשייה קובעת אותה לדורות תוך הדגשת מרכיב הכפרה, אשר בלט לאורך תיאור סדר העבודה:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה.

בשלושה פסוקים אלו מרכיב הכפרה חוזר לא פחות מחמש פעמים. במילים אחרות: בעוד שמן הפתיחה נראה שהכפרה נועדה לצורך הביאה אל הקודש; הרי שמהמשך הפרשה עולה שכל כולה של הביאה אל הקודש נועדה לצורכי כפרה.

עבודת יום הכיפורים – המהפכה החז"לית

עם זאת, התפיסה שבעבודת יום הכיפורים מתרחש מפגש עם האלוהים או עם מלאכים לא נעלם מהמסורת הבתר-מקראית. בגמרא מתוארים כהנים גדולים שזכו להתגלות "לפני ולפנים". המפורסמת שבהן היא הברייתא במסכת ברכות, שבה ישמעאל כהן גדול פוגש את אכתריאל יה ה' צבאות כשהוא יושב על כסא רם ונישא.

אבל יש עוד סוג של מפגש עם הקב"ה ביום הכיפורים. המפגש הזה לא מיוחד לכהן הגדול אלא כל העם משתתף בו. זה הרגע המרגש שציינתי בתחילה: כ"שהכהנים והעם העומד בעזרה היו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול". השם המפורש הוא הנכחה של אלוהים, הוא הרגע הקרוב ביותר להתגלות.

הגורל לה' והתגלות השם

צריך לשים לב שלמעמד הזה אין זכר בתורה. זהו כוחה של תורה שבעל פה! בתורה אין כלל זכר לציבור בעבודת יום כיפור. הביאה אל הקודש והכפרה השנתית שבויקרא טז' מתוארות כטקס ייצוגי, אשר נעשה בפרטיות מוחלטת על ידי הכהן הגדול לשם כפרה. אין כל רמז לנוכחות ציבורית בעת עריכת הטקס. תורת הכהונה ממוקדת כל כלה בפעולותיו של הכהן הגדול. נכון, פעמיים מצווה התורה על עינוי הנפש ביום הכיפורים, אבל התענית של העם מהווה מעין השתתפות סמלית בטקס הייצוגי והפרטי והיא נעשית בתחום מחנה ישראל (או בלשון חז"ל "בגבולין") ולא בחצר המשכן. גם העינוי נעשה בפרטיות ואינו חלק מהתקהלות ציבורית.

לעומת זאת, התורה שבעל פה הטקס מדובבת את הטקס הדומם: נוספים לו עוד שני וידויים (מלבד הווידוי המקראי על השעיר המשתלח), תפילה של הכהן הגדול בבית החיצון, טקס של קריאת התורה בציבור וכן הכרזה של השם המפורש, כפי שמעידה הברייתא:

תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום: שלשה בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות (תוספתא כפורים פ"ב ה"ב; בבלי, יומא לט ע"ב)

על ברייתא זו ניתן להקשות: ראשית, למה לכרוע ולהשתחוות כששומעים את שם ה'? בייחוד מה פשר הכריעה, השתחוויה והמענה באמצע הווידויים? אירוע המוני כזה הרי קוטע את הוידוי. שנית, מה פשר הכריעה וההשתחוויה במעמד הגורלות, שאינו מופיע בסדרי העבודה שמוכרים לנו כיום?

ברייתא צנועה אחת מן הירושלמי יכולה לפתור את שתי הבעיות:

עשר[!] פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכיפורים: ששה בפר ושלשה בשעיר ואחד בגורלות.

הקרובים היו נופלין על פניהן הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

אילו ואילו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן. "זה שמי לעולם" – זה שמי לעלם. (תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג הלכה ז).

הברייתא חוזרת על דברי המשנה אך יוצרת הבחנה בין הקרובים לבין הרחוקים וקוצבת את זמן השחייה עד להעלמו של השם. והרי אם מדובר בהגייה של השם, הוא מתפוגג מיד אחרי שנאמר. סביר שעוד לפני שפני המשתחווים הגיעו לקרקע כבר חלף הזמן שלקח לכהן הגדול להזכיר את השם. למה בדיוק מכוונת הברייתא?

ברצוני להציע שהברייתא מייחדת את נפילת האפיים דווקא להזכרת השם העשירית, דווקא למעמד הגורלות שאיננו נוהגים לציין כיום בבתי הכנסת.

ייחודו של טקס הגורלות הוא שלא מדובר בו רק בהאזנה לשם המפורש אלא בהצגה מוחשית ונראית לעין של השם המפורש, המייצג את ה'. הצגה זו התרחשה באמצעות הצגת הגורל עליו מופיע שם ה'. הכהן הוציא מן הקלפי בשתי ידיו את הגורלות, אך הציג לראווה רק את הגורל לה' וקרא בקול: "לה'". כך קיבל אירוע הראווה של הנכחת ה' לפני העם מימד נוסף. השם לא רק נהגה באוזני העם אלא אף הוצג בפני העומדים בעזרה בידי הכהן הגדול. אם הגיית השם המפורש היתה מעשה דרמטי ומעורר אקסטזה, הרי שהצגתו תוך כדי הכרזת שמו על אחת כמה וכמה – זהו מעמד ציבורי של התגלות.

כיוון שבסדרי העבודה מן התפילה כולנו הורגלנו לתגובת הכריעה וההשתחוויה של כל העם לכל הזכרה של השם המפורש (ולא בעת תיאור הצגת הגורל), נקראה גם ברייתא זו כנוגעת לכל ההזכרות. אלא שכעת יש לשאול מה טיבה של האבחנה בין הקרובים, אשר היו נופלים על פניהם לבין הרחוקים שהיו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו". לדעתי, ישנו פתרון אחד ויחיד לשאלה זו: הכריעה וההשתחוויה אינן נוגעות לכלל עשר ההזכרות, אלא רק לזו האחרונה שנהגתה בעת הוצאת הגורלות. הברייתא אכן משחזרת מעמד של התגלות אלוהית אשר היווה את שיאו הדרמטי של יום הכיפורים. מעמד זה הדוק לגורלות: בשעה שהכהן הגדול הרים את ימינו והכריז "לה'" הקרובים אשר יכלו לראות את הכתוב על הגורל היו נופלים על פניהם, כדי לא להביט בתמונת "(ל)ה'" ואילו הרחוקים, שלא ראו את השם המפורש החקוק על הגורל, נשארו לעמוד במקומם והשיבו רק בקולם לקולו של הכהן הגדול.

אגב, המסורת המיסטית פירשה את סופה של הברייתא כעדות על נס שהתרחש במקדש, לפיה העם היה שוכח את השם המפורש רגע לאחר שמיעתו וכך נוצר הצירוף "השם הנעלם". אבל לאור הפירוש שהצעתי אין צורך להזדקק למיסטיקה. משמעותם של הדברים היא שכל עוד הוצג הגורל המשתחווים והעומדים לא זזו. רק משהורדה ידו של הכהן הגדול הותר לצופים לנוע.

מקודש הקודשים לעזרות – דמוקרטיצזיה של התגלות

כעת ניתן לעמוד על המגמה הרוחנית של סדר העבודה כפי שעוצב בתורה שבעל פה. ברצוני להציע שלאחר שמרכיב הכפרה גבר על מרכיב המפגש עם האלוהי כפי שעולה מן התורה שבכתב; זכה מרכיב ההתגלות לתחייה מחודשת בספרות בית שני. בעוד שמקורות שונים בספרות חיצונית, בספרות חז"ל ובספרות המרכבה מציגים את ההתגלות האלוהית ביום הכיפורים כייחודית לכהן הגדול, בחז"ל ניכרת מגמה לשתף את כל העם במהותו של היום. הזכרת השם לאוזני כל העם היוותה הנכחה של האל והאזנה לשם נשאה אופי מעין התגלותי. ישראל זוכים למפגש עם שֵם ה' וכך, בתיווכו של הכהן הגדול נוטלים חלק במעמדו של הכהן הגדול. למעשה, לפנינו לא פחות מאשר היפוך כמעט אנרכיסטי של מהלך הטקס המקראי. הטקס המקראי בנוי על ההנחה שמרכז הקדושה לפני ולפנים, שרק הכהן הגדול פורץ את מסגרות הטאבו כדי לפגוש את האל הנסתר אף ממנו, והוא מסתפק בכפרה ויציאה בשלום מן הקודש; ואילו כאן התנועה הפוכה: הכהן הגדול מנכיח את הקדושה מחוץ להיכל ומביאה אל העם, אפילו עוד לפני שנכנס לפני ולפנים.

כך זכה יום הכיפורים בכלל וגורלות יום הכיפורים בפרט במשמעות דתית כבירה. בלב עבודת היום מונח מפגש של כל עם ישראל עם הקודש ברוך הוא. מפגש שאפילו הכהן הגדול לא זוכה לו בתורה. מפגש שאותו אנחנו מוזמנים לשחזר בקריאת "סדר העבודה" בבית הכנסת.

המאמר פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג ומבוסס על פרק מספרו של שרגא בר און, "הטלת גורלות, אלהים ואדם במסורת היהודית – מן המקרא ועד שלהי הרנסנס" שעתיד לראות אור השנה בהוצאת מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר-אילן.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics